"הנחתי להּ. השתיקה שלהּ הייתה הדיבור החזק ביותר…" נדב, חייל משוחרר ודור רביעי לשואה, חולם על טיול לדרום אמריקה […]
1
נדב ממהר. לפני כמה ימים השתחרר מהצבא. מסגרת מחייבת – אין. וזמן פנוי – יש למכביר. הוא מרגיש שהשינוי הזה מבלבל אותו, נוסך בו כעין שכרות. עשר בבוקר תכף. הוא לא מאחר. הוא שמח לפגוש את החברים שלו, מתלהב מעצם המפגש ומתרגש לקראת ההכנות לטיסה ולטיול הארוך לדרום אמריקה או אולי להודו. שירות צבאי תובעני הגיע לקיצו, הוא היה כרוך בפעילות אינטנסיבית, ומאז סיים קורס קצינים – גם באחריות רבה. נדב מרגיש שכעת, יותר מתמיד, הוא זקוק לחברים ולחופשה. לנשימה.
הוא עוצר בסוּפר וקונה עוגיות חצי מלוחות של עבאדי. לא באים לחברים בידיים ריקות, מהדהד בו כלל שהוטמע בו מילדות. הוא מחייך.
ירושלים לובשת צבעים אביביים. מדרחוב בן יהודה הומה אדם, שוקק חיים. באמצע הרחוב, ליד בית הקפה (פעם היה כאן קפה "עטרה", הוא נזכר), עומד כנר. שמאלו אוחזת בכינור ואצבעותיה מרפרפות על המיתרים, וימינו מובילה את הקשת בתנועות רכות אך בטוחות. סנטרו נשען על השקע המיועד לו. עיניו עצומות. הוא לבוש חליפה מהודרת מעוטרת בעניבת פרפר אדומה. לרגע נמחקת התפאורה הרחובית, ולמתבונן בנגן נדמה שהוא ניצב באולם קונצרטים מול קהל רב הצמא לצליליו. אם תטה אוזנך, תשמע בצלילים הצועניים סוסים דוהרים וקול פרסותיהם מרעיד את הרוח המנשבת בערבה המישורית המשתרעת על רוב שטחהּ של מולדתו. נגיעתו במיתרי הכינור נוגעת גם בגעגוע לעולם של ילדותו הרחוקה העוברים רק עוברים. המנגינה מלווה אותם כרקע קולי שאיננו נשמע.
נדב עוצר לרגע, מסתכל ומקשיב. לא רחוק ממנו, בדיוק לפני הצומת בדרך לבניין שבו מתגוררים החברים שלו, הוא מבחין בקבצן צנום היושב ליד קרטון ענק, מן הסוג המשמש לאריזה. על הקרטון ציור מלהיב שנדמה שאיננו ציור: בחורה יפהפייה לבושה שמלה בגוון בהיר של תכלת שמֵימית. כלה. שולי השמלה נראים כאילו הם נעים ברוח. נדמה שבעוד רגע תגיח העלמה מן התמונה, ותצא בצעדים קלילים של מחול כלולות לקראת בחיר ליבהּ. מבטו של נדב נודד מן הציור אל הקבצן, ושוב אל הציור. הניגוד העז מכה בו. הוא מתכופף לרגע, אבל עוצר. מבטו נודד אל נרתיק הכינור המונח על המדרכה לרגלי האיש השקוע בנגינתו, פעור בציפייה. בחורה צעירה מתקרבת, פותחת את ידהּ הקמוצה ושומטת ממנה כמה מטבעות ומתרחקת. המטבעות מתגלגלים מעט, נתקלים זה בזה, ועוד רגע קט – וצלילם נדם. נדב עוקב אחרי הבחורה במבטו. הליכתהּ נמרצת ועם זאת נינוחה, שְׂערהּ ארוך, ותלתליה צונחים על גבהּ כמפל אדמדם. לפתע הוא חש שמשהו חסר. לפני רגע צד את עינו כתם טורקיז בוהק, בקושי הופיע וכבר נעלם. היכן הוא? נדב מביט כה וכה, מנסה לאתר אותו, אך ללא הצלחה. הוא מבין שהוא שייך לאותהּ הבחורה – צבע החולצה שלבשה או שמלתהּ. האם הוא שמשך את תשומת ליבו? האם היא?
נדב מתנער, מעיף מבט חטוף אל השעון שעל פרק ידו. אוף! שוב אני מאחר, הוא נוזף בעצמו. הוא יודע את הכתובת, ויודע שהוא קרוב. כמה צעדים והוא מגיע. הבניין ישן, הוא מבחין מייד, כבר מבחוץ, זקוק בדחיפות לשיפוץ רציני. צעד אחד פנימה מבהיר שהבניין לא רק ישן. הוא מוזנח ממש. הכניסה לבניין חשוכה ומלוכלכת. כמה פחיות בירה מתגלגלות מתחת למדרגות. תיבות הדואר ראו ימים טובים יותר: רבות מהן אינן נעולות, ואחדות מהן נטולות דלת שתאפשר סגירתן, אפילו בלא נעילה. עלוני פרסום גודשים אותן, ויש, שאינם מצליחים להצטופף בתיבה שלתוכהּ נדחסו בחופזה, והם פזורים על הרצפה המטונפת. "צנח לו זלזל", מהדהדות מילותיו של ביאליק בראשו של נדב.
מעלית – אין. צריך לטפס עד לקומה החמישית ברגל, הוא יודע. הוא לא מתעכב ומתחיל לטפס במדרגות. שתיים שתיים. פסיעותיו גדולות ונחושות. בקומה השלישית הוא קולט בזווית העין ברק לוחות נחושת. משרדים. רק עוד שתי קומות, הוא מעודד את עצמו, וממשיך לטפס.
דלת הדירה פתוחה לרווחה, ולאוזניו מגיעים קולות המזמינים אותו פנימה. נדב נכנס. בסלון הוא רואה את החברים שלו יוגב וניר. השניים יושבים על ספה. חלקהּ האמצעי שקוע, והיא נראית עייפה. כריות בשלל גדלים וצבעים פזורות סביב היושבים, אחדות מהן מגובבות לערמה מטה לנפול. כתמי הצבע שלהן אינם מצליחים לעורר את הספה הנרדמת. באמצע הסלון שולחן ועליו כמה כוסות ובקבוק מים.
חבריו מקדמים את פניו בסימני ברוך הבא. שיֵדע – הבחינו בבואו. ניר לוכד את תשומת ליבו של בחור שנדב לא מכיר, ופונה לנדב: 'נדב, תכיר את יהודה. הוא כנראה מצטרף אלינו לטיול'. מבטו סורק את הנוכחים בחדר, והוא ממשיך: 'תכיר גם את…?' עיניו פונות לכיוון בחורה היושבת על כיסא פלסטיק שנדחק בין הספה לשולחן. 'יוספה', היא משלימה את דבריו, משיבה על שאלתו. טורקיז. הצבע נקלט בזווית עינו של נדב, מושך את תשומת ליבו. הינה היא, הוא מבין, לכאן נעלמה הבחורה מהרחוב… נדב מתבונן בהּ מופתע. לא העלה בדעתו שיפגוש שוב את כתם הצבע, אותהּ, והינה פגש, ולא סתם פגש, אצל החברים שלו?! מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?! את שיעורי סטטיסטיקה והסתברות מהתיכון הוא עדיין זוכר בחלחלה.
קרן שמש חודרת מבעד לחלון, מתעכבת עליה ומציירת את הפרופיל שלהּ, מקיפה אותהּ במסגרת של אור. יוספה נראית כמי שנקלעה לתוך שיחה שאין להּ שום קשר אליה. כולם מסביבה מדברים, נכנסים זה לדברי זה, והיא לא כל כך מודעת למתרחש. מחשבותיה משוטטות במקום אחר. היא קבעה עם חברה. והחברה – איננה. היא מאוכזבת, רוצה לצאת מכאן, וכבר מתכננת את צעדיה הבאים: היא תיסע, תבקר אצל סבתא נעמי בניר דוד, תישן שם הלילה, ומחר – תמשיך לצפת.
נדב מתיישב. הוא מעט מבולבל, אבל חשוב לו להשתלב בשיחה, להיות שותף במפגש החברתי. הוא מניד את ראשו לכיוון יהודה, מחייך אליו, ואומר: 'שלום. נעים מאוד,' ואחרי רגע הוא ממשיך, והפעם דבריו מכוונים ספק ליהודה ספק לניר, 'יכול להיות שאדחה את מימוש התוכנית… את הטיול הגדול… למועד אחר. אני לא בטוח שאוכל בזמן הקרוב להצטרף לטיול לדרום אמריקה. גם לא להודו. אני צריך לברר משהו לפני כן'. הוא מרגיש צורך להתנצל, וההתנצלות נשמעת קצת מגומגמת ולא ממש משכנעת את מי שכבר ראו בו שותף. 'אני יודע. פספוס גדול. כל כך התלהבתי מהמסע המתוכנן'. ולפתע חש שמחה על שנמצא לו מחליף, ממלא מקום: 'דווקא מתאים שתיסע איתם', הוא אומר ליהודה ונושם לרווחה.
המילים בוקעות מפיו, ובכל זאת הן מצליחות להפתיע אותו. מניין צצה ההחלטה הפתאומית הזאת? הוא תוהה בינו לבין עצמו: לאן נעלמה להּ כל ההתלהבות שאחזה בי לקראת הגשמת חלום המסע הגדול? הוא ממהר להסביר לחברים ולעצמו את סיבת השינוי בכוונותיו, אבל מרגיש שההסבר אינו אלא תירוץ, וגם זה בקושי. רק כמה מילים הוא משמיע, והן כבדות, מסורבלות. אפילו הוא איננו מאמין לְמה שהוא אומר. לְמה שהוא שומע.
'חזרתי ממסע למחנות ההשמדה בפולין. לא נרגעתי ממנו. אני מרגיש מוזר לנסוע לטיול. נראה לי שנכון לדחות אותו לכמה זמן. אולי… אולי… ארצה לעבוד קודם'. הוא לא מבין מה קורה לו, לָמה קיבל פתאום רגליים קרות.
'מההה?!' תוהה־תוקף יוגב, 'אתה לא ממש מתכוון לנטוש אותנו. נכון?'
'אתה צודק, חבר, לא נעים לי. אני מבין שככה זה נראה, אבל תבינו, חזרתי משם מבולבל. זה לא המקום ולא הזמן להסברים'. הוא מרגיש שכל מילה נוספת רק מסבכת אותו. 'אתקשר…', הוא חותם במילה אחת ומשתתק.
הנייד שלו מזמזם. הוא מסתכל. מספר הטלפון של סבא שלו מופיע על הצג. 'חברים, תסלחו לי', הוא קופץ ממקומו בחיפזון, מניח על השולחן את העוגיות שקנה, ואומר – והפעם בלי להתנצל יותר מדי – 'ניר, אתקשר אליך עוד היום'.
הוא יוצא מהדירה ושועט במורד המדרגות, איננו מודע ליוספה שקמה ויצאה בעקבותיו. היא עומדת בראש גרם המדרגות ורואה את גבו המתגלגל למטה, ואז מבחינה בצלליתו הטובעת לרגע בשלולית של אור בכניסה לבניין, ונעלמת.
יוספה ממהרת ויורדת. לא מסבירה לעצמהּ וגם לא מנסה להסביר מה פשר הרדיפה אחריו. מרותקת מבלי להבין לְמי ולָמה, רגליה עושות דרכן למטה, והיא יוצאת לרחוב. שם היא רואה אותו יושב בפיסוק רגליים, ועל הבלטות של המדרחוב לפניו פרושׂ עיתון "ישראל היום". הוא מוציא מכיסו את הנייד, מסתכל בו ומחזירו למקומו. מכיס אחר הוא שולף ספר ומתחיל לקרוא. יותר מאוחר היא תדע שמדובר ב"אנטיגונה", הטרגדיה היוונית של סופוקלס. הוא מתעלם מהמתרחש מסביבו. הכנר עדיין מנגן את צלילי הילדות שלו, אך גלי הקול אינם נקלטים באוזניו של נדב אלא חולפים להם ומרחפים הלאה. גבו של נדב פונה אליה, והיא מתבוננת. מבעד לחולצה הדהויה והרפויה היא מבחינה במתווה גוו – כתפיים רחבות וגב קצת כפוף; שְׂערו החום הבהיר פרוע מעט ומדגדג את עורפו הארוך והמתוח, ועליו מונחת כיפה קטנה, נוטה מעט ימינה. הוא שקוע בקריאה. מישהו הולך ברחוב, עוצר לידו ומניח מטבע על העיתון. נדב לא רואה.
יוספה מחייכת לדמות ולשמש, ובצעדים מהוססים מתרחקת משם אט אט. היא תבקר את סבתא נעמי בניר דוד. היא מחליטה לפעול לפי התוכנית שעלתה בדעתהּ קודם.
אין עדיין תגובות