מיקי הוֹלר בצרות. בבדיקת רישיונות אקראית מתגלה ברכבו גופה של לקוח שלו, וברגע אחד הוא הופך מעורך דין מצליח לחשוד […]
חקירת רצח היא כמו עץ. עץ גבוה. עץ אלון. היא נשתלה וטופחה בקפידה על ידי המדינה, הושקתה ונגזמה כשעלה הצורך, נבדקה למחלות וטפילים מסוגים שונים. מערכת השורשים שלה מנוטרת כל העת בזמן שהיא מתפתחת מתחת לקרקע ונאחזת בה. לא חוסכים בהוצאות השמירה על העץ. המטפלים בו קיבלו סמכויות נרחבות כדי להגן עליו ולשרת אותו.
ענפיו של העץ גדלים ומתפשטים ברוב הוד והדר. הם מספקים צל למבקשים לחסות בצל הצדק האמיתי.
הענפים צומחים מתוך גזע עבה ויציב. ראיה ישירה, ראיה נסיבתית, מז"פ, מניע והזדמנות. העץ חייב לעמוד איתן נגד הרוחות המערערות אותו.
וכאן אני נכנס. אני האיש עם הגרזן. העבודה שלי היא לכרות את העץ מן היסוד ולשרוף אותו לאפר.
חלק ראשון
ספריית הנשמות האבודות
1
יום שני, 28 באוקטובר
זה היה יום מוצלח להגנה. הוצאתי מישהו לחופשי מתוך בית המשפט ממש. הפכתי האשמה בעבירת חבלה חמורה למקרה של הגנה עצמית מוצדקת מול המושבעים. לקורבן לכאורה הייתה היסטוריה של אלימות משלו, שגם עדי התביעה וגם עדי ההגנה, כולל אשתו לשעבר, ששו לפרט בחקירה הנגדית. הנחַתּי את מהלומת המחץ כשקראתי לו לדוכן העדים והובלתי אותו לאורך קו חקירה שגרם לו לאבד שליטה. הוא איבד עשתונות ואיים עליי, אמר שהיה רוצה לפגוש אותי ברחוב, שם נהיה רק אני והוא.
"ואז תטען שתקפתי אותך, כמו שעשית עם הנאשם במקרה זה?" שאלתי.
התובע התנגד והשופט קיבל את ההתנגדות, אבל זה הספיק. השופט ידע זאת. התובע ידע זאת. כל הנוכחים בבית המשפט ידעו זאת. קיבלתי 'זכאי מאשמה' אחרי פחות מחצי שעה של התדיינות מושבעים. זה לא היה פסק הדין הכי מהיר שלי אי־פעם, אבל בהחלט קרוב.
בלשכת הסנגורים הלא רשמית של לב העיר נהוגה מסורת מקודשת של חגיגת זיכויים כפי ששחקני גולף חוגגים משחק מוצלח במועדון. כלומר, משקאות לכולם. החגיגה שלי התרחשה ברֶדווּד שברחוב 2, רחובות ספורים מבניין קריית הממשל, בו שכנו לא פחות משלושה בתי משפט שאפשר לשאוב מהם חוגגים. הרדווד לא היה מפואר כמו קאנטרי קלאב, אבל הוא היה נוח. המסיבה – כלומר הבר החופשי – החלה מוקדם והסתיימה מאוחר, וכשמוירה, הברמנית המקועקעת שניהלה את האירוע, הגישה לי את החשבון, נאמר רק שהסכום שחויבתי עליו היה גבוה מכפי שהייתי עתיד לראות מהלקוח ששחררתי לחופשי.
חניתי בחניון ברחוב ברודווי. התיישבתי מאחורי ההגה, פניתי שמאלה ביציאה ממגרש החניה ושוב שמאלה כדי לחזור לרחוב 2. הרמזורים שיתפו איתי פעולה, ואני נסעתי עם הכביש לתוך המנהרה שעוברת מתחת לבאנקר היל. כשהייתי כבר באמצע הדרך ראיתי אורות כחולים משתקפים באריחיה הירוקים ומעושני האגזוזים של המנהרה. הצצתי במראה וראיתי מאחוריי ניידת של משטרת לוס אנג'לס. הפעלתי איתות ועברתי לנתיב האיטי כדי לאפשר להם לעבור, אבל הניידת עברה אחריי לנתיב האיטי ונצמדה אליי. הבנתי את המסר. התבקשתי לעצור בצד.
חיכיתי עד שיצאנו מהמנהרה ופניתי ימינה לרחוב פיגואֶרואָה. עמדתי בצד, כיביתי את המנוע ופתחתי חלון. במראת הצד של הלימוזינה ראיתי שוטר במדים מתקרב אל דלת הרכב. לא ראיתי עוד מישהו בניידת הסיור מאחוריו. השוטר שניגש אליי עבד לבד.
"אפשר לראות בבקשה רישיון נהיגה, רישיון רכב ותעודת ביטוח, אדוני?" ביקש.
הסתובבתי להביט בו. בתג השם שלו היה כתוב מילטון.
"בהחלט אפשר, השוטר מילטון," אמרתי. "אבל אפשר לשאול למה עצרת אותי? אני יודע שלא עברתי את המהירות המותרת, וכל הרמזורים היו ירוקים."
"רישָיון," אמר מילטון. "רישְיון רכב. ביטוח."
"טוב, אני מתאר לעצמי שמתישהו תגיד לי. הרישיון שלי בכיס הפנימי של המעיל. שאר הדברים בתא הכפפות. איזה מהם תרצה שאוציא ראשון?"
"בוא נתחיל עם הרישיון."
"אין בעיה."
בזמן שהוצאתי את הארנק ושלפתי את הרישיון מתוך אחד החריצים, עברתי בראש על המצב ותהיתי אם מילטון צפה על הרדווד כדי לאתר עורכי דין שיצאו מהמסיבה שלי, אולי שתויים מכדי לנהוג. הסתובבו שמועות על שוטרי סיור שעושים דברים דומים בלילות שבהם התרחשו חגיגות זיכוי, והיה אפשר לעצור סנגורים על עבירות נהיגה למיניהן.
הושטתי למילטון את הרישיון ורכנתי אל תא הכפפות. במהרה היו בידי השוטר כל המסמכים שביקש.
"עכשיו אתה מוכן לספר לי מה העניין?" ביקשתי. "אני יודע שלא…"
"צא בבקשה מהרכב, אדוני," אמר מילטון.
"אוי, בחייך, גבר. ברצינות?"
"צא בבקשה מהרכב."
"מה שתגיד."
פתחתי את הדלת בתנופה, מאלץ את מילטון לסגת צעד לאחור, ויצאתי.
"רק שתדע," אמרתי, "שביליתי את ארבע השעות האחרונות ברדווד, אבל לא שתיתי טיפת אלכוהול. לא שתיתי משקה חריף למעלה מחמש שנים."
"כל הכבוד. עמוד בבקשה מאחורי האוטו."
"רק תוודא שמצלמת הרכב שלך פועלת, כי זה הולך להיות מביך."
חלפתי על פניו כדי לגשת לצד האחורי של הלימוזינה, נכנס לתוך אלומות פנסיה הקדמיים של הניידת מאחור.
"רוצה שאלך על קו ישר?" שאלתי. "אספור לאחור, אגע עם האצבע באף, מה? אני עורך דין. אני מכיר את כל המשחקים, וזה משחק בקקי."
מילטון הלך אחריי אל אחורי הרכב. הוא היה רזה וגבוה, לבן, עם שיער מגולח בצדדים וארוך יותר למעלה. הבחנתי בתג משטרת העיר על כתפו וארבעה פסי דרגות על שרווליו הארוכים. ידעתי שמקבלים אחד כזה על כל חמש שנות שירות. הוא היה שוטר עירוני ותיק עד לשד עצמותיו.
"אתה רואה למה עצרתי אותך, אדוני?" אמר. "אין לך לוחית רישוי."
הסתכלתי על הפגוש האחורי של הלינקולן. אכן לא הייתה עליו לוחית רישוי.
"לעזאזל," אמרתי. "אה… זה בטח איזה תעלול. חגגנו משהו – ניצחתי היום במשפט והוצאתי את מרשי זכאי. בלוחית שלי כתוב משחררמ ובטח אחד הבחורים חשב שיהיה מצחיק לגנוב לי אותה."
ניסיתי לחשוב מי עזב את הבר לפניי ומתאים לו לחשוב שיהיה משעשע לעשות כזה דבר. דיילי, מיילס, ברנרדו… כל אחד מהם היה מסוגל לעשות את זה.
"בדוק בתא המטען," אמר מילטון. "אולי זה בפנים."
"לא, צריך מפתח כדי לשים אותה בתא המטען," אמרתי. "אני אנסה להרים טלפון, לבדוק אם אוכל…"
"אדוני, אתה לא מתקשר לשום מקום עד שנסיים כאן."
"קשקוש. אני מכיר את החוק. אני לא במעצר, מותר לי להתקשר."
עצרתי כדי לבדוק אם מילטון ימשיך להביע התנגדות. הבחנתי במצלמה על חזהו.
"הנייד שלי ברכב," אמרתי.
התחלתי לנוע לעבר הדלת הפתוחה.
"אדוני, עצור במקומך," אמר מילטון מאחוריי.
הסתובבתי.
"מה?"
הוא הדליק פנס וכיוון את קרן האור אל הקרקע מאחורי הרכב.
"זה דם?" שאל.
חזרתי אחורה והסתכלתי מטה אל האספלט הסדוק. פנסו של השוטר היה מכוון אל כתם נוזלי מתחת לפגוש מכוניתי. הכתם היה חום כהה במרכזו וכמעט שקוף בשוליים.
"לא יודע," אמרתי. "אבל מה שזה לא יהיה, הוא כבר היה שם. אני…"
בזמן שדיברתי שנינו ראינו טיפה נוספת נוטפת מהפגוש וזולגת לאספלט.
"אדוני, פתח בבקשה את תא המטען," דרש מילטון תוך שהוא מחזיר את הפנס לנרתיק החגורה.
מגוון שאלות התרוצצו לי בראש, החל במה נמצא בתא המטען וכלה בהאם יש למילטון עילה סבירה לפתוח אותו גם אם אסרב.
טיפה נוספת ממה שכעת הנחתי שהיה הפרשה גופנית כזו או אחרת פגעה בכביש.
"אתה מוזמן לכתוב לי דוח על לוחית הרישוי, השוטר מילטון," אמרתי. "אבל אני לא פותח את תא המטען."
"אדוני, אם כך, אני נאלץ לעצור אותך," אמר מילטון. "שים ידיים על תא המטען."
"לעצור? על מה? אני לא…"
מילטון התקרב אליי, תפס אותי וסובב אותי לעבר הרכב. הוא נשען עליי במלוא כובד משקלו לכופף אותי מעל תא המטען.
"היי! אתה לא יכול…"
זרועותיי נמשכו לאחור בגסות בזו אחר זו ונכבלו באזיקים. מילטון תפס אותי בצווארון החולצה והז'קט והרים אותי מהרכב.
"אתה במעצר," אמר.
"באשמת מה?" אמרתי. "אתה לא יכול…"
"למען ביטחונך וביטחוני אני עומד להכניס אותך לניידת."
הוא תפס במרפק שלי לסובב אותי חזרה עם הגב אליו והוביל אותי לדלת הימנית אחורית ברכבו, שם הניח יד על קודקודי והושיב אותי על מושב הפלסטיק. אחר כך רכן מעליי לחגור אותי בחגורת בטיחות.
"אתה יודע שאתה לא יכול לפתוח את תא המטען," אמרתי. "אין לך עילה סבירה. אתה לא יודע אם זה דם ולא יודע אם הוא מגיע מתוך הרכב. אולי זה משהו שנסעתי דרכו."
מילטון התרחק מהרכב והביט מטה אליי.
"נסיבות המחייבות פעולה מיידית," אמר. "אולי יש בפנים מישהו שזקוק לעזרה."
הוא טרק את הדלת. צפיתי בו חוזר אל הלינקולן שלי ובוחן את מכסה המנוע לחפש את מנגנון הפתיחה. לאחר שלא מצא הוא ניגש אל דלת הנהג הפתוחה ושלח יד פנימה להוציא את המפתחות.
הוא פתח את תא המטען בעזרת שלט הרכב, נזהר לשמור מרחק למקרה שמישהו יפרוץ מתוכו בנשק שלוף. תא המטען נפער, והאור הפנימי נדלק. מילטון תגבר אותו בעזרת קרן פנסו. הוא פעל משמאל לימין, פוסע במצודד ולא מוריד מבט וקרן פנס מחלל תא המטען. מהזווית שלי באחורי הניידת לא יכולתי לראות את תא המטען, אבל הבנתי מתנועותיו של מילטון, שרכן להסתכל מקרוב, שהיה שם משהו.
מילטון הפנה ראש לדבר לתוך מכשיר הקשר שעל כתפו ואמר משהו. כנראה ביקש תגבורת. כנראה ממחלק רצח. לא הייתי צריך להסתכל בתוך תא המטען כדי לדעת שמילטון מצא גופה.
2
יום ראשון, 1 בדצמבר
אדגר קֶסָדָה ישב לידי בשולחן שבחלל הציבורי בזמן שקראתי את העמודים האחרונים מפרוטוקול המשפט שלו. הוא ביקש ממני לעבור על התיק שלו כטובה אישית, בתקווה שאמצא שם משהו שיוכל לעזור לו. היינו באגף השמור במתקן הכליאה טווין טאוורז שבמרכז לוס אנג'לס. כאן הוחזקו עצירים בסיכון גבוה בזמן שחיכו למשפט, או, כמו במקרה של קסדה, להעברה לכלא מחוזי. זה היה ערב יום ראשון, 1 בדצמבר, והיה קר בכלא. קסדה לבש מתחת לסרבל הכחול שלו גופייה לבנה ארוכה ששרווליה הגיעו עד מפרקי ידיו.
מבחינת קסדה היה מדובר בסביבה מוכרת. זה לא היה ביקורו הראשון במקום, והיו לו הקעקועים כראיה. הוא היה דור שלישי לכנופיית וָייט פֶנס מבּוֹיל הייטס והצהיר בעיטורי דיו מרובים על נאמנותו לכנופיה ולמאפיה המקסיקנית, שהייתה הכנופיה הגדולה והחזקה ביותר במערכת בתי המעצר והכלא של קליפורניה.
לפי המסמכים שבהם עיינתי, קסדה נהג במכונית שמתוכה ירו שני חברי כנופיה אחרים של וייט פנס בכלי נשק אוטומטיים דרך חלונות הראווה של חנות מכולת במזרח רחוב 1. הבעלים של החנות צבר פיגור של שבועיים בתשלום דמי החסות שגבתה ממנו וייט פנס קרוב לעשרים וחמש שנה. היורים כיוונו גבוה, במתקפה שנועדה לאזהרה בלבד, אבל רסיס שניתז פגע בקודקודה של נכדתו של הבעלים כשהסתתרה מאחורי הדלפק. שמה היה מריסול סֶראנו. לפי עדות הפתולוג המחוזי שקראתי היא מתה מייד.
לא היו עדים לפשע שיזהו את היורים, וזה היה יכול להיות הפשע המושלם מבחינתם, אבל מצלמת רחוב קלטה את לוחית הרישוי של רכב המילוט, שאותר כגנוב מחניון לטווח ארוך ליד תחנת יוניון הסמוכה. המצלמות שם הצליחו להבחין בגנב: אדגר קסדה. המשפט שלו ארך ארבעה ימים, והוא הורשע בקשירת קשר לביצוע רצח. גזר דינו עמד להינתן בעוד שבוע, וציפו לו מינימום חמש־עשרה שנות מאסר, קרוב לוודאי שיותר מזה. והכול משום שישב מאחורי ההגה בירי אזהרה שהפך לרצח.
"אז?" שאל קסדה כשהפכתי את העמוד האחרון.
"טוב, אדגר," אמרתי. "נראה לי שדי הלך עליך."
"אחי, אל תגיד כזה דבר. אין כלום? שום דבר?"
"תמיד יש מה לעשות. אבל הסיכויים קלושים, אדגר. הייתי אומר שיש די והותר לעתירה בגין אי ייצוג, אבל…"
"מה זה?"
"ייצוג משפטי לא מספק. עורך הדין שלך התבטל כל המשפט. התנגדות אחרי התנגדות עברו בלי תגובה. הוא ממש נתן לתובע… רגע, הנה, אתה רואה כאן?"
עלעלתי אחורה בפרוטוקול עד לעמוד שאת פינתו קיפלתי.
"כאן אפילו השופט אומר, 'אתה מתכוון להתנגד, מר סגווין, או שאני צריך להמשיך לעשות את זה בשבילך?' זה לא ייצוג משפטי תקין, אדגר, ואולי יש לך סיכוי להוכיח את זה, אבל גם אם תזכה בעתירה ותקבל משפט חוזר, זה לא ישנה את הראיות. הראיות יישארו בעינן וגם המושבעים הבאים ירשיעו אותך, גם אם יהיה לך עורך דין חדש שיודע להחזיק את התובע קצר."
קסדה נענע בראשו. הוא לא היה לקוח שלי, כך שלא ידעתי עליו כמעט כלום מלבד שהיה בן שלושים וחמש בערך ולפני תקופת מאסר ממושכת.
"כמה הרשעות יש לך?" שאלתי.
"שתיים," אמר.
"עבירות פשע?"
הוא הנהן, ולא הייתי צריך לומר יותר כלום. ההערכה הראשונית שלי נותרה בעינה. הלך עליו. הוא יקבל כנראה מאסר עולם. אלא אם כן…
"אתה יודע למה שמו אותך באגף השמור ולא עם שאר חברי הכנופיות, כן?" שאלתי. "עוד מעט הם יוציאו אותך מפה, ישימו בחדר וישאלו את השאלה הגדולה. מי היה איתך ברכב באותו יום?"
הצבעתי על הפרוטוקול עב הכרס.
"פה אין שום דבר שיכול לעזור לך," אמרתי. "תוכל להפחית מהעונש רק אם תסגיר שמות."
סיימתי את המשפט בלחש, אבל קסדה לא הגיב בחרישיות דומה.
"זיון שכל!" הוא צעק.
הצצתי אל חלון המראה של חדר הפיקוח מעלינו אף שידעתי שלא אוכל לראות דרכו כלום. ואז הצצתי אל קסדה וראיתי את הוורידים מתנפחים בצווארו – גם מתחת לקעקוע של מחרוזת המצבות שהקיפו אותו.
"תירגע, אדגר," אמרתי. "ביקשת ממני לעבור על התיק שלך, וזה מה שאני עושה. אני לא עורך הדין שלך. אתה צריך לדבר איתו על…"
"אני לא יכול לפנות אליו," אמר קסדה. "הולר, אין לך מושג מהחיים שלך!"
בהיתי בו עד שהבנתי סוף־סוף. עורך הדין שלו נשלט על ידי אותם אנשים שעליהם היה אמור להלשין: וייט פנס. אם יפנה אליו, קרוב לוודאי שיחוסל במבצע דקירת מלשנים של המאפיה המקסיקנית – אגף שמור או לא אגף שמור. מספרים שהאִי־אם־אִי, כפי שכונו לא רשמית, מסוגלים להגיע לכל אחד במערכת בתי הכלא בקליפורניה.
צלצול פעמון הציל אותי, פשוטו כמשמעו. הצפירה המודיעה שנותרו חמש דקות לפני כיבוי אורות נשמעה, וקסדה חטף בפראות את המסמכים שלו מהשולחן. השיחה הסתיימה. הוא קם, סידר את הדפים הפזורים לערמה מסודרת, ובלי לומר תודה או לך תזדיין פנה לעבר התא שלו.
ואני פניתי לשלי.
3
בשמונה בערב דלת הפלדה של התא שלי נסגרה אוטומטית בקול נקישה מתכתי שהרעיד את כל ישותי. כל ערב מחדש הצליל הזה מחץ אותי כמו רכבת דורסנית. שהיתי במעצר כבר חמישה שבועות, וזה לא דבר שהייתי מסוגל או מעוניין להתרגל אליו. התיישבתי על מזרן בעובי – או בעצם דקות – של פחות מעשרה סנטימטרים ועצמתי עיניים. ידעתי שהאור בתקרה אמור להישאר דלוק רק עוד שעה והייתי זקוק לזמן הזה, אבל קודם היה עליי לבצע טקס שחזרתי עליו מדי לילה, במטרה לנסות למחוק את כל הקולות האלימים והפחדים. להזכיר לעצמי מי אני באמת. אב, עורך דין – אבל לא רוצח.
"חיממת את ק' שלנו טוב טוב."
פקחתי עיניים. זה היה בישופ מהתא הסמוך. במעלה הקיר שחצץ בין התאים שלנו הייתה שבכת אוורור.
"לא התכוונתי," אמרתי. "בפעם הבאה שמישהו יצטרך עורך דין פנימי כאן בכלא נראה לי שאוותר."
"רעיון טוב," אמר בישופ.
"ואיפה אתה היית, דרך אגב? עוד רגע היה מתפתח שם מצב של להרוג את השליח. הסתכלתי סביבי ואין בישופ."
"אל תדאג, גבר, אני שומר עליך. צפיתי מהמעקה מלמעלה. שמתי עליך עין."
שילמתי לבישופ ארבע מאות לשבוע תמורת הגנה, בתשלום שהועבר במזומן לחברתו ואם בנו באינגלווד. ההגנה שלו כללה את רבע המתומן של המדור השמור שבו שהינו: שני מפלסים ובהם עשרים וארבעה תאי יחיד, עם עשרים ושניים אסירים נוספים שהיוו איום עליי בדרגות משתנות שבין ידוע ללא ידוע.
בלילה הראשון שלי בישופ הציע לשמור עליי או לפגוע בי. לא התמקחתי. בדרך כלל הוא נשאר בקרבתי כשהייתי בחלל הציבורי, אבל לא ראיתי אותו ליד המעקה הפנימי המקיף את המפלס העליון כשבישרתי לקסדה את הבשורה המרה בנוגע למשפט שלו. ידעתי מעט מאוד על בישופ, כי בכלא לא שואלים שאלות. עורו הכהה הסתיר את הקעקועים שעליו במידה כזאת שתהיתי למה בכלל עשה אותם, אבל הצלחתי להבחין במילים קריפּ לייף מקועקעות על מפרקי אצבעות שתי ידיו.
שלפתי מתחת למיטה את קופסת הקרטון שבה החזקתי את מסמכי המשפט שלי. קודם כול בדקתי את הגומיות. כרכתי שתי גומיות סביב כל אחת מארבע ערמות המסמכים, אחת לרוחב ואחת לאורך, כשהגומיות מצטלבות בנקודות ספציפיות על המסמך העליון. זה יסגיר בפניי אם בישופ או מישהו אחר התגנב לפה לחטט לי בחפצים. היה לי פעם לקוח שכמעט הורשע ברצח מדרגה ראשונה כי מלשן בכלא שם יד על התיקים בתא שלו וקרא מספיק מסמכים שהתביעה הציגה בשלבים המוקדמים כדי לרקוח וידוי בדוי אך משכנע שלטענתו הלקוח שלי פרק באוזניו. הלקח נלמד. הצבתי מלכודות מגומיות והייתי יודע אם מישהו הציץ לי בניירת.
כעת ניצבתי בעצמי לפני האשמה ברצח מדרגה ראשונה והתכוונתי לייצג את עצמי – פרו סֶה. אולי היה לי לקוח אידיוט, כמו שאמר לינקולן ובטח גם רבים ונבונים לפניו ואחריו, אבל לא יכולתי לראות את עצמי מפקיד את עתידי בידיו של איש מלבדי. במשפט מדינת קליפורניה נגד ג'יי מייקל הולר, חדר המלחמה של ההגנה היה בתא מספר 13, מפלס ק־10 במתקן הכליאה טווין טאוורז.
שלפתי מהקופסה את ערמת העתירות שלי והסרתי מעליה את הגומיות אחרי שווידאתי שאיש לא התעסק עם המסמכים. הדיון בעתירות נקבע לבוקר המחרת ורציתי להתכונן. הגשתי לבית הדין שלוש בקשות, שהראשונה מתוכן הייתה להפחתת הערבות. בשלב הקראת כתב האישום נקבעה לי ערבות על סך חמישה מיליון דולר, לאחר שהתקבלה טענת התביעה שאני לא רק מוּעד לבריחה אלא גם מהווה איום על העדים בתיק משום שאני מכיר את מנגנוניה הפנימיים של מערכת המשפט המקומית כאת כף ידי. לא עזר שהשופט שדן בשימוע היה כבוד השופט ריצ'רד רולינס האגן, שאת פסיקותיו במקרי עבר הצלחתי להפוך פעמיים בערעור. עלה בידו לנקום בי את נקמתו כשהסכים לבקשת התביעה להכפיל ואף מעבר לזה את סכום הערבות שעמד על שני מיליון על רצח מדרגה ראשונה.
בזמנו ההבדל בין שני מיליון לחמישה מיליון לא נראה משמעותי. הייתי צריך להחליט אם אני מעדיף להשקיע את כל הוני בחירות שלי או במימון ההגנה שלי. בחרתי באפשרות השנייה והעברתי את משכני לטווין טאוורז, שם זכיתי במעמד מוגן בתור נציג מערכת החוק והצדק, שהיו לו אויבים פוטנציאליים בכל מדורי האוכלוסייה הכללית.
אבל מחר אתייצב בפני שופטת אחרת – שאני מאמין שלא נתקלתי בה מעולם – ואבקש הפחתה בדמי הערבות. היו לי שתי עתירות נוספות, וכעת עברתי על הרשימות שלי כדי שאוכל לעמוד מול השופטת ולטעון בלי להקריא מהדף.
יותר חשובה מהעתירה להפחתה בערבות הייתה הבקשה להשלמת פרטים שהאשימה את התביעה בהסתרת מידע וראיות שהיו חייבים בגילוי, וההתנגדות לעילה שהייתה למשטרה לעצירת הרכב שהובילה למעצרי.
יצאתי מתוך הנחה שהשופטת ויולט וורפילד, שלידיה נפל התיק שלי בחלוקת התיקים, תציב מגבלת זמן לכל העתירות. אצטרך להיות מוכן, תמציתי ולעניין.
"היי, בישופ?" אמרתי. "עדיין ער?"
"אני ער," אמר בישופ. "מה קרה?"
"אני רוצה להתאמן עליך."
"להתאמן במה?"
"על הטיעונים שלי, בישופ."
"זה לא חלק מההסכם, גבר."
"אני יודע, אבל תכף יכבו האורות ואני עוד לא מוכן. אני רוצה שתקשיב לי ותגיד מה אתה חושב."
באותו רגע כבו כל האורות במפלס.
"טוב," אמר בישופ. "בוא נשמע. אבל תשלם על זה אקסטרה."
אין עדיין תגובות