כל יום של אושר הוא יום טוב יותר!" ביוני 2011 גילתה סוזן ספנסר־ונדל שהיא חולה ב־ALS — מחלת ניוון שרירים […]
הקדמה: לנשק את הדולפין
בְּני וסלי רצה לשחות עם דולפינים. הוא חגג את יום הולדתו התשיעי ביום התשיעי בחודש התשיעי — 9 בספטמבר 2012 — וזו היתה הבקשה המיוחדת שלו.
הבטחתי לכל אחד מילדי טיול בקיץ, כל אחד מהם ביעד שיבחר. זמן של יחד. זמן לטעת זיכרונות שילבלבו בעתידם.
מתנה להם — ולי.
בחודש יולי נסעתי לניו יורק עם מרינה, בתי המתבגרת. באוגוסט בילינו, כל המשפחה, שבוע באי סאניבֵּל, מול חופה המערבי של פלורידה, לבקשת בני בן ה־11 אוֹבְּרי.
הטיולים היו חלק מתוכנית כוללת: שנה שהקדשתי לחיים של אושר. שנה שבה יצאתי לשבעה מסעות עם שבעה אנשים מרכזיים בחיי. ליוקון, להונגריה, לאיי בהאמה, לקפריסין.
שנה שהוקדשה גם למסעות פנימיים: הכנתי אלבומים שמתעדים חיים שלמים, כתבתי והפכתי את חצר ביתי למקום מפלט — בניתי בקתה אינדיאנית ללא קירות, עם סכך מכפות תמרים וכורסאות נוחות, וזימנתי אליה זיכרונות וחברים.
אפילו כשחלמתי על המסעות הללו, לא האמנתי שהם יהיו מושלמים כל כך כשאגשים אותם.
הטיול של וסלי היה הפשוט ביותר וגם האחרון. נסיעה של שלוש שעות במיניוואן המשפחתי מביתנו בדרום פלורידה לפארק שעשועי המים דיסקברי קוֹב באורלנדו.
“איזו דרך יפהפייה,” אמרה אחותי סטפני, עליזה כתמיד, כשחלפנו בדרך הביצות החדגונית של מרכז פלורידה.
בדיסקברי קוב היתה לגונה מלאכותית ענקית. אחת מגדותיה שימשה חוף רחצה, ועל היתר היו סלעים. דקלים היתמרו מתוך הצמחייה השופעת. כפותיהם נראו בעיני כמטח זיקוקים לרגל המאורע.
התאספנו על החוף תחת טפטוף גשם קל, והתבוננו בסנפירים שפילחו את אזור המשחקים מעברה השני של הלגונה.
“איזה מהם שלנו?” שאל וסלי. “איזה מהם שלנו?”
אחת המאלפות הכניסה אותנו אל המים. לפתע הופיע מולנו יצור: פנים אפורות חלקות ועיניים שחורות מבריקות, פה ארוך שזוויותיו נוטות כלפי מעלה, כאילו מחייך. חוטמה הזקור של הדולפינה היטלטל כמסמן לנו, “אני־רוצה־לשחק!”
וסלי היה בעננים. הוא קישקש וקיפץ, והיה נרגש מכדי לעמוד במקום. בשערו הבלונדיני, בחליפת הצלילה שלגופו ובעיניו הכחולות הוא נראה כמו הגולשים שכל כך הערצתי בנעורי.
יום הולדת שמח, ילד שלי.
אוברי ומרינה עמדו לצדו, מאושרים לא פחות.
“זה לא אכזרי שכולאים אותם ככה?” זרקה מרינה שאלה לחלל האוויר. ואז עלתה הדולפינה אל פני המים ממש לידה, ומרינה צחקה והצביעה על חור הנשיפה שלה. מרינה היתה כמעט בת 15, ומחשבותיה היו בליל של רוח נעורים ושל בגרות.
המאלפת ערכה בינינו היכרות. קראו לה סינדי — לדולפינה, לא למאלפת. סינדי שחתה לידנו לאט ונתנה לנו להעביר את ידינו על גופה. אני הייתי המומה מגודלה: אורכה היה שני מטרים וחצי, ומשקלה — כמעט 250 קילוגרם של שרירים מוצקים כאבן.
“איך זה לגעת בה?” שאלה המאלפת.
“כמו בארנק עור,” התחכם ג’ון בעלי.
“אני אוהב את סינדי!” וסלי לא ידע את נפשו.
סינדי היתה בת יותר מארבעים. שאלתי אם יש לה ילדים.
“לא, סינדי היא אשת קריירה,” אמרה המאלפת.
כמוני, עיתונאית כל חיי.
אבל לי יש ילדים. לי היה העונג לעמוד איתם במים שהגיעו לנו עד המותניים ולמשש את עורו של פלא ימי.
המאלפת ביקשה מאיתנו להרים את הידיים כדי לאותת לסינדי. תזיזו את הידיים כאילו אתם מעלים דג בחכה, וסינדי תשמיע בדיוק את הצליל הזה.
פיו של וסלי נפער בתדהמה. “אני אוהב את סינדי!” הוא אמר.
בעזרתה של המאלפת אחז וס בסנפיר הגב של הדולפינה. הוא נשכב בכל גופו על גבה, ובחצי השעה שלאחר מכן משכה סינדי את כולנו בתוך המים, בזה אחר זה. קודם את הילדים, אחר כך את סטפני וג’ון.
כשהגיע תורי, סירבתי. “תנו לווסלי את התור שלי,” אמרתי. כי היום הזה היה היום שלו. היה אפשר לראות את התדהמה על פניו כשסינדי השיטה אותו על פני המים.
צילמנו הרבה באותו יום. את וסלי. את אוברי ומרינה. את המשפחה שלנו מחייכת יחד על החוף בגשם.
תצלום אחד אני אוהבת במיוחד: ג’ון אוחז בי כשפלג גופי העליון מחוץ למים, כך שאוכל לנשק את חוטמה המחייך של סינדי.
באותו רגע חשבתי רק על הענק העדין שמולי, על הקרירות החלקלקה של החוטם שנישקתי. זיכרון בהתהוות.
כשראיתי את התצלום, חשבתי על הענק העדין שמאחורי, שמרים אותי בכל יום. חשבתי על הילדים שלי, ששמחתם מעשירה אותי. על אחותי ועל חברי שמצחיקים אותי.
חשבתי על וסלי, שיום הולדתו התשיעי הוא כנראה האחרון שאזכה לראות.
אינני יכולה ללכת. אל הלגונה הביאו אותי בכיסא גלגלים.
אינני יכולה לשאת את משקל גופי אפילו במים. ג’ון נשא אותי מהכיסא ואחז בי כדי שלא אטבע.
אינני יכולה להרים את זרועותי כדי להאכיל את עצמי או לחבק את ילדי. השרירים שלי גוססים, והם אינם יכולים לחזור לקדמותם. לעולם לא אהיה מסוגלת להזיז את לשוני די כדי לומר בבירור, “אני אוהבת אותך.”
אני גוססת במהירות, בוודאות.
אבל היום אני חיה.
כשראיתי את תמונת הנשיקה עם הדולפינה, לא בכיתי. לא הרגשתי מרירות על מה שאיבדתי, אלא חייכתי, חייתי את האושר.
ואז הסתובבתי בכיסא הגלגלים שלי ככל שיכולתי ונישקתי גם את ג’ון.
אין עדיין תגובות