"אינני חש צער, לא כעס וגם לא פחד. רק גלים של אהבה שעולים מן האדמה שמתחת לרגלַי. הלחימה הסתיימה. נשארתי […]
1
אח
הזיכרון הישן ביותר שלי הוא שדה קרב. אינני יודע היכן. אולי אסיה. צפון אפריקה. מישור בין הגבעות לים.
זה היה בשעת בין ערביים; הלחימה, שנמשכה כל היום, הסתיימה. נשארתי בחיים. חיפשתי את אחי. ידעתי כבר שהוא מת. אם הוא היה בין החיים הוא היה מוצא אותי. לא הייתי צריך לחפש אותו.
על פני השדה, שהשתרע על שטח של אלפי מטרים לכל כיוון, יכולת לראות את התגבהות האדמה במקומות שבהם התמקדו ההתנגשויות האלימות. אנשים עמדו ושכבו עליהן. הגוססים והמתים שכבו פשוטי איברים במקומות הנמוכים, בשקעים ובעקבות שהותירו מרכבות הקרב. עם רדת הלילה עטו עליהם משמים אוכלי נבלות — עורבים מן הגבעות, שחפים מן הים.
מצאתי את גופתו של אחי מוטלת מרוסקת מתחת לגלגליה של מרכבת קרב. שלושה עמודי אבן ניצבו מעליה כמעין משמר כבוד — מקדש או שער מסוג כלשהו. גוף המרכבה רוסק לגמרי בגרזנים ובאלות; השאריות עדיין בערו. כל מה שנותר מאחי על פני האדמה היו זרוע וכף יד שמאל שעדיין אחזה בגרזן הקרב, שעל פיו זיהיתי אותו. שתי כפריות התקרבו כדי לבזוז. ״אם תגעו באיש הזה,״ אמרתי להן, ״אעקור את הלב שלכן במו־ידַי.״
פשטתי את גלימתי ועטפתי בה את גופתו של אחי. הנשים עזרו לי לכסות אותו באדמה. בשעה שגירדתי עפר שחור מעל עצמותיו של אחי אחזה המבוגרת שבהן בזרועי. ״קודם מתפללים,״ היא אמרה.
וזאת אכן עשינו. עמדתי למרגלות קברו הפתוח של אחי. אינני יודע מה ציפיתי שארגיש: אולי צער, מפח נפש. במקום זה, מה שהתרומם מתוך השער הזה לשאול היו גלי אהבה שלא הכרתי מעודי, לא בחיים האלה ולא בחיים אחרים. אל תגידו לי שמוות הוא דבר אמיתי. הוא לא. שנים חיזקתי את לבי בזכות האהבה שאחי העביר אלי, אף שהיה מת.
בשעה שהתפללתי עבר לידי קצין אחד רכוב על סוס. ״חייל,״ הוא שאל, ״את מי אתה קובר?״ אמרתי לו. הוא עצר את סוסו, הוא וסגניו, והסיר את כובעו. מי הוא היה? האם הכרתי אותו? כשרגבי העפר האחרונים נערמו מעל קברו של אחי פגשו עיניו של הגנרל בעינַי. הוא לא אמר דבר, אך בכל זאת ידעתי כי הוא מרגיש כמוני, וזה ריגש אותו.
אני לוחם. מה שאני עומד לספר לכם מעל דפים אלה הוא ביני לבין הלוחמים האחרים. אני מספר דברים שרק הם יעריכו ורק הם מבינים.
לוחם, ברגע שהוא מזהה את ייעודו ומקבל אותו על עצמו, תר אחרי שלושה דברים.
ראשית, מקום שבו קיים עימות. נושא העימות חייב להיות ראוי. הוא חייב לטמון בחובו כבוד. עליו להיות ראוי לדם שהלוחם יתרום למענו.
שנית, לוחם מחפש חברים. אחים לנשק, אנשים שעמם יֵלך ברצון למשפט המוות ויעמוד לפני בית דין של מעלה. אנשים כאלה הוא מזהה מיד, מבלי לטעות, על פי סימנים שאחרים אינם יכולים להכיר.
לבסוף, לוחם מחפש מנהיג. מנהיג מגדיר את המטרה שלמענה מקריב הלוחם את הקורבן הנעלה מכול. לא, זו אינה צייתנות עיוורת כמו של בעל חיים או עבד, אלא ידיעה שהלב מחפש חזון ומשמעות. המפקדים הדגולים אינם מנחיתים פקודות. הם מובילים את אנשיהם באמצעות דוגמה אישית וערכים. אבירי הקרבות הגדולים מטילים את המנהיגות שלהם בחזרה אליך. הם מביאים אותך להשיב: מי אני, מה אני מחפש? מהי משמעות קיומי בחיים האלה?
אני נלחם בשביל כסף. למה? מפני שזהב ממרק חוסר ערך וחשיבות עצמית מן הלחימה. האם נהיה מוכנים, אתם ואני, להשליך את חיינו מנגד למען דגל, שבט, תפיסה אלוהית? אני עשיתי זאת, פעם אחת. לא יותר. האלוהים שלי עכשיו הם אָרֶס ואֶריס1. חיכוכים. אני נלחם למען המלחמה עצמה. שַלמו לי. שַלמו לאחי.
1 מן המיתולוגיה היוונית: ארס, אל המלחמה ואחותו, אריס, אלת הריב והמדון והתוהו ובוהו. (כל ההערות הן של המתרגמים)
פעם שירתי תחת פיקודו של מפקד דגול, שערב אחד, בזמן ההתכנסות, שאל אותי ואת חברַי לנשק אם אנחנו מאמינים כי המקצוע שלנו הוא סוג של סגפנות — גיהינום או כור מַצרֵף שדרכו אנחנו חייבים לעבור שוב ושוב כדי להתמרק מחטאים כלשהם שעשינו בתקופות אחרות.
״אני כן,״ הוא אמר. הוא הציע לנו כתחליף למעבר הזה ״קבר לא מסומן על גבעה עלומה, למען רעיון שאיננו מסוגלים להבינו, בשירותם של אלה ששונאים אותנו״.
איש מאיתנו לא היסס לאמץ זאת אל לבו.
אין עדיין תגובות