החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אבא בלי אבא

מאת:
הוצאה: | 2016-01 |

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

'ביום השני אחרי הלידה ביקרתי את אשתי בחדר לידה ולקחתי את הבן שלי על הידיים… ואז התיישבתי בבית החולים וכתבתי לו מכתב: "לי לא היה אבא ואני לא יודע איך להיות אבא, אבל אני מקווה שאני אהיה בסדר".' 



אבות שהתייתמו מאב בגיל צעיר מספרים למחבר הספר, שחוקר את השפעות האבדן, על נוכחות אביהם המת בחיי היומיום: בזוגיות, בהורות ובקריירה. תופעות כגון חזרה בתשובה, רגשי אשם, קשיי אינטימיות ואימוץ דמויות אב מוארות באור חדש, וסיפורי המשתתפים משרטטים את האופן שבו מתוך הכאב בוקעות תקווה חדשה ואפשרות לתיקון. 

בשפה קולחת ובלוויית מובאות מן הקולנוע, מן הספרות היפה ומן התרבות הפופולרית, המחבר מציע הסבר פסיכואנליטי מפתיע למניעים הסמויים, 

הלא־מודעים, לבחירותיו של אדם שהתייתם מאב. יחסיו המורכבים של היתום עם שתי הנשים החשובות בחייו — אמו ורעייתו — זוכים לדיון מעמיק ופרק מיוחד מוקדש לסוגיות קליניות בטיפול הפסיכואנליטי ביתומים מאב. 

תופעת היתמות וחוויית האבהות מעולם לא זכו להתבוננות כמו זאת המוצגת כאן. ספר זה ייגע בכל מי שחווה אבדן בחייו ובכל מי שמכיר אדם המתמודד עם אבל, אולם הוא יכול לספק תובנות חשובות גם לכל המתעניינים בפסיכולוגיה ובתורתם של פרויד, יונג, ויניקוט ואחרים, ולהאיר באור חדש את תחושותיהם ובחירותיהם.



ד"ר עמית פכלר הוא פסיכולוג קליני, מנהל המכון לטיפול רגשי במרכז הקליני הבינתחומי באוניברסיטת חיפה. בעת כתיבת הספר שימש פסיכולוג אחראי במחלקה הסגורה למבוגרים א' בבית החולים 'גהה'.

מקט: 978-1-61838-691-5
מסת"ב: 978-1-61838-691-5

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

אבא לוקח את שי לדרבי

שי בן שלושים וארבע. הוא נשוי ויש לו בת, רוני, בת שלוש וחודשיים. הוא שכיר במשרד עורכי דין. שי אהוד על כולם, שנון וחרוץ. יש לו רק בעיה קטנה שמפריעה לו לפעמים. בעצם, מפריעה לאחרים יותר מאשר לו: שי מאחר, כמעט תמיד, לכל מקום. הבדיחה הקבועה במשרד היא שאם שי אינו מאחר, סימן שלא יגיע כלל. שי פנה למאמן אישי כדי לקבל כלים להתגברות על הבעיה. הקואוצ'ר בנה אתו רשימת מטרות, תרגילים, טבלאות לתכנון יעיל של הזמן, מיפוי של הגורמים שיכולים לגרום לו לאחר והדרך למנוע אותם מראש — למשל, לצאת מוקדם יותר, לארגן את הדברים ביום הקודם, להשתמש בתוכנות ניווט כדי לעקוף פקקים. זה עזר, בעיקר על הנייר. הריב הגדול עם נועה על כך ששכח את יום הולדתה התגמד לעומת מה שקרה כשהחמיץ את תחילת מסיבת יום הולדת שלוש של רוני בגן. הגננת אמנם הציעה לשוב ולהרים את רוני על הכיסא בנוכחותו ('ולא לשכוח פעם אחת לשנה הבאה'), אבל זה לא היה זה. המבט של רוני כשהגיע, בשלב שבו הילדים כבר אכלו עוגה, החזיר אותו לשבריר שנייה לגיל שתים עשרה ועשרה חודשים.

בעוד חודשיים יחגגו לשי בר־מצווה. אבל ביום רביעי הקרוב שי ואבא שלו הולכים לראות את המשחק של מכבי חיפה בדרבי מול הפועל. שי מתרגש כל כך שהוא אינו נרדם; יש לו צעיף ירוק ואבא שלו גילה לו בסוד — 'לא לספר אפילו לאימא!' — שבמשחקים חשובים כמו זה, הוא מקפיד ללבוש תחתונים ירוקים בשביל המזל. ביום רביעי באחת וחצי בצהריים בדיוק יבוא אבא של שי לאסוף אותו מבית הספר, מוקדם, כדי שיספיקו להגיע בנחת לאצטדיון קריית אליעזר. בלי אחים קטנים ובלי אף אחד אחר: רק אבא ושי. ההתרגשות רק מחדדת את חושיו, ולאורך היום הוא 'מפגיז': במתמטיקה הוא פותר על הלוח, מול כולם, את התרגיל שכתבה המורה; בספרות הוא היחיד שיודע לצטט מתוך 'שברירים' שהכיתה הייתה אמורה לקרוא להיום. בשעה החמישית כבר קצת קשה לו להתרכז. באחת וחצי יישמע הצלצול ושי יזנק לברזלים שמחוץ לשער בית הספר, שם קבע עם אבא. אלא שבאחת ואחת עשרה דקות נכנסת המנהלת לכיתה עם דוֹד עמוס, אח של אימא — מה הוא עושה פה?

אחר כך דברים רבים קרו לשי השני: היו הרבה מכוניות, ומישהי בכתה וחיבקה אותו, ורב אחד פנה אליו, ואנשים דחפו לו ליד דף מנוילן עם מילים בארמית שדוֹד עמוס קרא להן 'קדיש', והיו פזורות במקום אבנים שצמחו מן האדמה. אחר כך היה אירוע בר־מצווה שעשו לו, ומה שמדהים זה שהכול בעצם המשיך כרגיל, רק קצת יותר במעומעם, ולפעמים היה משהו עצוב בלי הסבר. והשנים עברו, ובתיכון התפלאו המורים ששי 'לא מממש את הפוטנציאל שלו' ומתחבר לכל מיני טיפוסים מפוקפקים, ובצבא הוא דווקא התעשת וכמעט קיבל תואר חייל מצטיין, ואחרי השחרור שי השני גם למד באוניברסיטה ופגש את נועה והתאהב בה והיא בו, והם החליטו להתחתן. באותו זמן בערך התחילו האיחורים.

ושי הראשון? הוא זינק מהכיתה משנשמע הצלצול באחת וחצי, ועד היום הוא שם, על הברזלים, אבל לא לבד. בכל פעם שהוא מאחר, הוא גורם לאחרים להצטרף אליו, לחכות לאבא שכבר לעולם לא ייקח אותו לדרבי הגדול.

*

שי — אין זה שמו האמתי, כמובן — היה מהאחדים שענו לפנייתי שנשלחה בדואר (כלומר, בלי שאטלפן בעצמי לברר נכונות להשתתף). לפגישתנו הראשונה לא הופיע, ומסר ששכח להודיע לי שייאלץ לדחות את הפגישה; את הפגישה שנקבעה תחתיה דחה למועד מאוחר יותר; במועד השלישי, ככל שנקפו הדקות בבית הקפה שבו קבענו לקיים את הריאיון, התחלתי לדאוג שמא קרה לו משהו. טלפנתי שוב ושוב, ללא מענה. הרגשתי שאני חייב לפגוש אותו ויהי מה, כאילו עתיד המחקר תלוי בשי בלבד. שי לא הגיע לפגישתנו ולא חזר אליי. בעודי עושה את דרכי חזרה מבית הקפה, בניסיון להשלים עם חוסר התוחלת שבציפייה כי שי ייענה לחיזוריי הנואשים, התרקם ונכתב הקטע לעיל. מדוע אפוא בחרתי לפתוח את הספר דווקא במרואיין שמעולם לא הגיע? הרי ראיינתי 32 יתומים מאב?

בחרתי לפתוח דווקא ברקע הבדוי לאי־היענותו של שי לא מפני שאני סבור שאיחורים כרוניים מאפיינים יתומים — כל שאר היתומים מאב שראיינתי הגיעו בזמן. ממילא אין לי גם דרך לדעת עד כמה התיאור הזה דומה לתחושותיו של 'שי' המציאותי, זה שיצר עמי קשר ואז נעלם. בחרתי לפתוח בסיפורו של שי כי אני מאמין שכשחווים אבדן פתאומי, הרגישות להתחלות ולסופים, לנוכחות ולהיעדר, מתחדדת. רגישות זו נמצאת בעיקר בחלק הלא־מודע של הנפש.

המשורר יאיר הורביץ איבד את אביו בהיותו בן שמונה, ואחד משיריו בספרו הראשון, המוקדש לאביו ולזכרו, נפתח במילים 'אתה מחכה לשווא'.2 גם שי מחכה לאביו לשווא על הברזלים, ובתורו גורם לאחרים לחכות לו, לשי. סיפורו של שי מדגים את העוצמה הבלתי־מילולית שבה שי מספר את סיפורו שוב ושוב, מפקיד בידי אחרים את כאבו של הילד הממתין לאביו עד בוש (וראו אצל מטלון, 2008). במובנים רבים רגשות יכולים להיות כפופים לחוקים פיזיקליים כמו למשל חוק שימור האנרגיה. האנרגיה הנפשית שמאיימת למוטט את שי — האימה לנוכח היעדר האב — אינה מתפוגגת סתם כך, אלא מתגלגלת לאחרים בסביבתו, המשמשים לה כלי קיבול. בפסיכואנליזה קוראים לתופעה הזאת בכמה שמות: חזרה כפייתית, הזדהות עם התקפן, הזדהות השלכתית ועוד. יקיריו של שי חווים במקומו את ההמתנה, החרדה, האכזבה והכעס של אותו ילד על הברזלים, ושי זקוק לקרבתם מאחר שהם מהווים במובן מסוים חלקים מנפשו שלו. בה בעת, שי עשוי להגיב בדחייה על מאמציהם של יקיריו 'להגיע' אליו; הוא עשוי להתרשם שהם תלותיים, נודניקים, נואשים מדי. הם עלולים להזכיר לשי את הילד הנואש שבו. ייתכן שכך התרשם ממני כשטלפנתי אליו שוב ושוב ממקום שבתי בבית הקפה המיועד לפגישה.

אני מנסה להבין את היעדרותו של שי גם בהקשר של ההזמנה להתראיין בנושא אבדן האב. רבים מהמשתתפים בקבוצת היתומים אמרו שהם רואים בהשתתפות במחקר זה שליחות, כדי שאחרים יוכלו להפיק תועלת מן העדות שלהם בנוגע לרגשי היתמות והאבהות. כמה משתתפים הוסיפו שהייתה זו בעבורם גם הזדמנות להיכרות מעמיקה יותר עם עצמם ועם סיפורם. ייתכן ששי היה מסוקרן בנוגע להזדמנות הזאת, ואז נבהל ממנה; במילותיה של המשוררת רחל, הסכנה היא שבריאיון כזה שוב יציף הכול ושוב הכול יסעיר, 'אף סכר־שכחה בניתי לי מגן, הנה היה כלא היה' (מתוך השיר 'פגישה'3). לעתים מצאתי את עצמי, כמראיין, נאבק בדחף לאחר לפגישות במהלך המחקר, או לדחותן (שלא לומר לבטלן).

חשש נוסף יכול לנבוע מהאפשרות שהסיפור הפרטי יֵצא לרשות הרבים. אם להמשיך להיתלות במילותיה של רחל המשוררת, יכול להיות איום נוסף בחשיפה האישית של המשתתפים במחקר: 'ואת תוגתו של הלב הכורע / יד כל במנוחה תמשש' (מתוך השיר 'ספר שירי'4). אף שכולם חתמו על הסכמה להשתתף במחקר, והובטחה הגנה על זהותם, המפגש עם הסיפורים יכול להיות לא פשוט למרואיינים.

אני מודה לשי על ה'חצי פגישה' שהעניק לי ועל הסיפור שסיפר לי בדרכו. דומני שהיסוסיו לנוכח הפגישה עמי משקפים לא רק את תחושתו של שי עצמו; מרואיינים רבים חשו אולי רגשות מעורבים בכל הנוגע להשתתפותם במחקר זה. להבדיל משי, הם הכריעו בעד קיום הפגישה, ואני אסיר תודה להם על שראו בפגישה עמי אפשרות לדבר על אודות החיים לנוכח מות האב ועל נכונותם לחלוק את רשמיהם.

תודות

תודתי הראשונה נתונה למנחה שלי בעבודות המוסמך והדוקטור, רות שרבני. רות היא שדרבנה אותי ללכת בעקבות הלב ותמכה בי לאורך המסע, בעליות ובמורדות. רות נתנה לי חופש לחקור את העולם בדרכי, תומכת במידה ובעיתוי הנכונים. בכך נתנה לי רות את הדבר היקר מכול — מה שהורה אמור לתת לילדו.

עו"ד עודד סבוראי, היועץ המשפטי של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בעת עריכת המחקר, שידך ביני לבין הארגון. אני מוקיר את מעורבותו, שאפשרה לי לצעוד את צעדיי הראשונים בהעברת שאלונים ובראיוּן האבות שהשתתפו במחקרי.

פנינה כהן שימשה יושבת ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בשלביו הראשונים של המחקר. זכיתי לשיתוף פעולה מלא מצדה, להתלהבות ולפרגון.

נאוה שהם־סולן משמשת כיום יושבת ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, ובהזמנתה הגעתי ליום עיון שערך הארגון במשכן הכנסת. אני מודה לה גם על הפרס שהעניקה למחקר שלי בתוקף תפקידה, ועל מעורבותה בגיליונות 'הביטאון' ו'געגועים' שהם בשבילי מקור להשראה ולהתרגשות בכל פעם מחדש.

מריו מיקולינסר קישר ביני לבין רות שרבני. זכיתי להיות תלמידו בשנות הלימודים לתואר הראשון בפסיכולוגיה, והוא העמיק את יסודות היכרותי עם קרל יונג ועם ג'ון בולבי. לאורך הדרך ליווה אותי מריו בדרכים ישירות ועקיפות, והנדיבות שגילה בבדיקת הדוקטורט שלי לימדה אותי שיעור ביכולת הפרגון של מי שנחשבים אורים ותומים.

בשעת צהריים ליווה מריו אל תוך כיתת הלימוד בפסיכולוגיה לתואר ראשון את ויקטור פלוריאן, אשר פתח את השיעור במילים: 'אני מתכוון לשכנע אתכם שאילו חייתם לנצח, לא הייתה לחיים שלכם כל משמעות'. מילים אלה חוללו תזוזה עמוקה מאוד בקרבי, שעקבותיה ניכרים עד היום. אני מודה לקרן על־שם ויקטור פלוריאן על המענק שנתנה לי בשלביו הראשונים של המחקר, וגאה בזכות שהייתה לי ללמוד אצלו ולו שיעור יחיד.

שמשון רובין הוא מורי ורבי, מי שקיבל אותי ללימודים לתואר מוסמך בפסיכולוגיה קלינית וגידל אותי כתלמיד וכמטפל. בתחילת לימודיי השתוממתי כיצד סטודנטים יכולים לבחור בעיניים פקוחות לחקור נושאים קודרים כשכול, אבל ואבדן. היום איני יכול לדמיין ויתור על ההתעמקות הזאת — אשר שמשון הוא ממוביליה בארץ ובעולם.

הדס ויסמן הכניסה אותי בסוד ניתוח התמות הקונפליקטואליות המרכזיות ביחסים (שיטת ה־CCRT); ספרה Echoes of the Trauma (Wiseman & Barber, 2008) היה אחד ממקורות ההשראה למחקרי. הדס טיפחה אותי אקדמית בסבלנות ובאהדה, חרף הקשיים שהערמתי לעתים בדרך.

תודות לעוזרות המחקר הנאמנות, עפרי איינהורן ואנה שטרנברג, שהצליחו שלא לטבוע בין דפי הקידוד והתאימו עצמן לבקשותיי, שלעתים אף לא היו עקיבות.

לטל קסלר, על הראש הגדול, המסירות, היצירתיות וההשקעה.

לנילי אופיר, מדריכת הטרמפיסט לסטטיסטיקה, על הברק ועל הרחבת אופקי החישוב תוך כדי תנועה.

לאהוד קוגוט, שהייתי תלמידו במהלך לימודי התואר הראשון, על שליווה את המחקר שלי בשלביו המוקדמים ביותר ונסך בי ביטחון בנוגע להמשך.

עמרי גילת גילה כלפי סבלנות רבה והושיט עזרה טרנס־אטלנטית חשובה.

אפרי בר־נדב, פסיכולוג קליני מומחה להתמודדות עם אבדן, שהייתי תלמידו לתקופה קצרה בלימודיי לתואר מוסמך, אמר לי בכנס באילת שהוא בהחלט יכול לראות אותי כותב ספר המבוסס על הדוקטורט. בלי שיֵדע זאת, אמירתו חיזקה אותי שוב ושוב ברגעים קשים לאורך הדרך.

טל ויצמן־נוה התגייסה לעזרת המחקר שלי בדרכים רבות ומכריעות; שיתוף הפעולה עמה היה פורה ונעים.

מריאנה גייטיני קראה לבקשתי גרסה מוקדמת של הדוקטורט במהלך טיסה לחו"ל. הדיאלוג עמה מרחיב תמיד את אופקיי, ואני משתדל לזכור את מה שלימדה אותי על אודות עקרון התוחלת — בסטטיסטיקה ובחיים.

אלעד אשכנזי, אורי טובל ושחר מור־יוסף הם שלושה מארבעה אימהים — שלושה פסיכולוגים קליניים שמתייצבים לעזרה בהתראה אפסית, וכל אחד תרם תרומה ייחודית לספר זה. רק דבר אחד נהיה מאתגר יותר לאורך שנות היכרותנו: לקבוע אתם פגישה לארוחת ערב.

*

לספר הזה יש עורך ושמו אודי הררי. אודי קיבל עליו את מלאכת הסריקה, הגיזום וההזזה שנדרשו כדי ללטש את הטקסט הגולמי שכתבתי. ברגעים שבהם נבהלתי מן היומרה, איך אני מעז לכתוב ספר למען השם, הדיאלוג עם אודי הזכיר לי שאני, בעצם, לא לבד.

ישראל כרמל חונך אותי זה שנים בהוצאה לאור הנושאת את שמו. תענוג לעלות אליך לרגל לרחוב בקי בירושלים. תודה על ברכת הדרך.

חיה שטיינפלד ואני שילבנו כוחות לפני שנים מספר. היא אחת הקוראות הראשונות שלי וחזרה אליי תוך יממה עם הערות לכתב היד של ספר זה. חיה היא גם אחת היחידות שעמן אני יכול לשוחח במשלבים מרובים — משפת הרחוב ועד לשון פסיכואנליטית קלאסית — אבל תמיד לדבר אמת.

שרון חנוכה בן־שימול היא האדם הנכון במקום הנכון: עודדה אותי למן הרגע שבו הגשתי את כתב היד ועד צאתו של הספר לאור. זמינה תמיד, מתמקדת בחצי הכוס המלא תמיד, מקצוענית ומחברת אותי לקרקע המציאות.

דפנה ארדינסט־וולקן האמינה. לולא האמונה שלה, יכולתי להסתובב בעולם בידיעה שכתבתי פעם משהו ראוי לדפוס, אבל ויתרתי מכל מיני סיבות. למדתי ממנה שמלבד אודי, הזמן הוא העורך הטוב ביותר; אבל עם דפנה ארדינסט־וולקן לצדי, הספר הלך והשתבח בהדרגה והביטחון שלי בו גבר בהתאם.

דוד גוטסמן, בעלי הוצאת פרדס, הכניסני אל הפשט, הרמז, הדרש והסוד של פרסום ספר עיון בימינו. עוד לפני שנפגשנו פנים אל פנים נהג כלפיי ביד רחבה ותודתי נתונה לו על הליווי של כתב היד עד הוצאתו לאור.

אודי בונשטיין, אף שנפגשנו פעמים ספורות, הצליח להפיג כמה מחששותיי בשיחה טלפונית באמצע הלילה. ספריו 'העין הפנימית' ו'היפנוזה' הם אחת הסיבות לגאוותי בכך שספרי נושא את סמל סוסון־הים.

עמליה שנוולד קראה ברוב רגישות את הפרק בנושא אשמה (בטרם התחלק לפרקים אחדים), ובמעשה נסים, הארותיה שיפרו אותו פלאים.

דפנה שוופי הייתה בחירתי הראשונה לעורכת לשונית, ופניתי אליה כשגמרתי לכתוב שני פרקים. לשמחתי זכיתי שכתב היד יגיע לידיה הבוטחות, ובזכותה קיבל ספרי טיפול משופרא דשופרא.

*

אליס בר־נס ואני הולכים יחד מימינו כחברים בוועד המתמחים בפסיכולוגיה קלינית. הפועל 'להדהד' אהוב על פסיכולוגים רבים (ועל ישראל כרמל קצת פחות…), ובאליס מצאתי בת־שיח להדהוד הדדי, בחיים הקליניים ובכל הנוגע לספרי.

שרון קרת עמדה לצדי בכמה רגעים קשים. כאשר פגשה אותי באקראי בהפסקת כתיבה, דחף אותי המפגש עמה להמשיך לכתוב, גם בזכות הפנינה שתרמה לטקסט עצמו.

שי קונס, פסיכיאטר בכיר ששם לב לפרטים, הסיע את שנינו שנים ארוכות ולימדני על חברות, על דיסוציאציה ועל הדרכים לאיחויה.

רועי שגיא, רופא נפש ולוחש למקלדות, הושיט יד בעת צרה ואיתר בשבילי משוררים ומשוררות בישורת האחרונה של הכנת הספר לדפוס.

פרדי מוריס בעלת מגע הקסם נרתמה בלב חפץ למלאכת העיצוב. תודה פרדי על כפות הידיים, על המנוף, על החותמות, על הלולאות, על שכבות הנייר, על העקבות בחול ועל כוסות המיץ.

רוני נצר (לבית כהן) (הייתי מוכרח) נותנת לי הרבה כל כך לאורך השנים, שבהקשר הנוכחי אני מודה לה על הכפתור בספה — כלומר על תשומת הלב לפרטים שמקנה חוויה מוחשית לקורא, על החיבור 'על ביתי ואלביתי', על רגעים של הבנה ותמימות דעים, על פרגון אמתי ועל הנאמנות שבה קראה את כתב היד ונימרה אותו בכתב ידה החכם.

תודה לדנה סבוראי־הדר על ההשתתפות באהבת המילים, על ההומור והחמלה ועל החברות ארוכת השנים.

לעמרי הדר, על העין החדה, על העושר האינטלקטואלי ועל החברות החדשה והיקרה מפז.

דנה ועמרי, לא לחינם אתם מופיעים בשמכם באחת הדוגמאות בספר.

יונתן הריסון כתב בספרו 'להכיר במציאות. לדעת שלווה' כי פעילות ספונטנית יכולה להחליף את המאמץ, ואז העשייה מתרחשת מאליה, כמו בואם של היום והלילה. ברכה זאת שרתה על רגעי כתיבה רבים. אצל יונתן, חוכמה וחמלה אינן בחזקת 'concepts', בלשונו; זהו השפע שהוא חולק עמי מראשית חיי ולאורך כתיבת ספר זה.

עדה ודוד נס פתחו לפניי את ביתם, והפרקים הראשונים של הספר נכתבו בו (עם הפסקות להליכות בכביש העוקף). כוס תה חם ומילה טובה סיפקו לי את האקלים האוהד, השקט והרוגע שהייתי זקוק להם לשם הכתיבה.

גיל סלוביק, אלופי, רעי ומיודעי, אתה מאותם יחידי סגולה שמדגימים עד כמה צדק אפרים קישון בהגדרה שנתן בדו־שיח עם ירון לונדון למהותו של חבר אמת.

למשפחתי — ההוכחה שלי לכך שמשפחה כן בוחרים.

לכל מכריי שעזרו לגלגל את כדור השלג של גיוס משתתפי המחקר.

ולבסוף, למשתתפי המחקר, תודה על שעניתם לטלפון, שמילאתם שאלון, שהתראיינתם באריכות. פתחתם צוהר אל עולמכם וחשפתם טפח מנפשכם. חלף זמן רב מאז נפגשנו, ואני מניח שקריאתכם בספר תיעשה ברגשות מעורבים. כל אחד ואחד מכם הביע במפגש את תקוותו שהשתתפותו במחקר שביסוד הספר תגביר את המודעות לחוויה של אבדן אב. אני מייחל לכך שהדברים שסיפרתם, ואשר מצוטטים כאן, יביאו תועלת של ממש לקוראי ספר זה. אין לי מילים להביע את תודתי לכם: הפריתם את הרעיון ההתחלתי שלי, ושמכם האמתי כתוב לצד שמי בדיו נעלמה כשותפים לחיבור ספר זה.

*

ספר זה מוקדש לעילוי נשמתם של דוד כהן, סוזי (שרה) כהן, אבי כהן, מרדכי פכלר ואוֹפִּי (אלעזר) פכלר. יהי זכרם ברוך.

מבוא

שיר ילדים עברי המזדמזם בפי כול נפתח במילים: 'לאבא שלי יש סולם / מגיע כמעט עד שמים'. השיר 'אבא שלי', פרי עטה של תלמה אליגון־רוז, מושר בתקליטור 'מאה שירים ראשונים' עד הבית הרביעי; מן הביצוע הפופולרי לילדים הושמטו השורות הסוגרות בית זה: 'אך למה כששרתי לו שיר שאהב / נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו? / אבא, למה?'. ייתכן שלא רבים ממי שמפזמים את השיר להנאתם, ערים לכך שמדובר בשיר על אודות אב שמת בילדות, אף שהתייתמות מאב בגיל הילדות אינה תופעה נדירה: ילדים רבים מאבדים את אביהם בשלל נסיבות מצערות — בריאותיות, ביטחוניות או אחרות.

לאבדן אב יש השפעה על חיי בנו: האבדן מזעזע את עולמו ועשוי לנתב אותו למסלול חיים ייחודי. כיצד משפיע אבדן אב על בחירותיו הרומנטיות של היתום? על העדפותיו המקצועיות? על השקפתו הדתית? על תפקודו כבן, כבן זוג וכהורה? על תפיסתו העצמית כאדם? לאור מגוון שאלות חשובות אלה, מפתיע לגלות שהיקף המחקר על יתמותו של בן מאביו מצומצם למדי. הספר הזה הוא ניסיון ראשון לענות על שאלות אלה ושאלות נוספות הנוגעות ליתום מאב בהיותו אב לילדים בעצמו.

יתמות בחקר היתמות

איך מחקר נולד? כמו תינוק: בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה. הורתו של ספר זה ברצון שלי להבין לעומק את חוויית האבהות אצל מי שגדלו בלא אב. כשפניתי לספרות המקצועית, מצאתי מחקרים ספורים הנוגעים לאבדן אם, כמו למשל ספריה של הופ אדלמן, 'בנות ללא אם: על המוות, האבדן והחיים' (אדלמן, 1997) ו'אימהות ללא אם' (אדלמן, 2007), תיאורי מקרים בספרות הקלינית, רובם של נשים שהתייתמו בילדותן (כגון McDougall, 1989), ועיונים במקומו של האב בהגות הפסיכואנליטית (למשל, Target & Fonagy, 2002). בתקופה שבה שקדתי על מחקרי, חקרה מריאנה גייטיני (2007) את חווייתן של נשים שהתייתמו מאב.

בנושא אבהות בצל אבדן אב, הנוף היה צחיח אף יותר. בחיפושיי מצאתי בספרות המקצועית מחקרים נרטיביים בנושאי אבהות (כגון: Farrell, Rosenberg & Rosenberg, 1993; Bretherton, Lambert & Golby, 2006) ומחקרים נרטיביים בנושאי התמודדות עם אבדן ושכול (כגון רובין וכ"ץ־דיכטרמן, 1993; Bauer & Bonanno, 2001; Nasim, 2007). אולם אף אחד מהם לא בדק אבהות בצל יתמות מאב.

הורות בחקר היתמות

אחד המחקרים החלוציים בארץ ובעולם בנושא אבהות בצל יתמות מאב הוא הדוקטורט של שלומית להמן (2002) 'המעורבות האבהית, התפקוד המשפחתי ודפוסי ההתקשרות של בנים שגדלו ללא אבותיהם — יתומי צה"ל אבות לילדים בגיל הרך'. ספרה של עמיה ליבליך (2007) 'ילדי כפר עציון' מוסיף התבוננות חשובה ומחדֵשת בתופעת היתמות מאב בישראל בהקשרים היסטוריים וגיאוגרפיים מסוימים. בספרות המקצועית הבינלאומית מוכרות התרשמויותיו הקליניות של הפסיכואנליטיקאי ג'יימס הרצוג (Herzog 1982; 2001; 2009) אשר טבע את המושג 'רעב לאב' (father hunger). הספר הנוכחי משתמש אף הוא במושג זה ובמושגים נוספים השאובים משני תחומים עיקריים: הפסיכואנליזה ותיאוריית ההיקשרות.

הפסיכואנליזה היא בשבילי פריזמה להתבוננות בעולם. היא אינה עשויה מקשה אחת וכל אחד רשאי להיכנס לפרדס שלה ולבדוק אם נחמדים פירותיה וטובים למאכל. במחקר הנוכחי היו רעיונות פסיכואנליטיים נר לרגליי בבואי לדון בתופעות כגון ניתוק רגשי או דיסוציאציה, חרדה, אשמה ותיקון ובדינמיקות הרווחות ביחסים רומנטיים או בטיפול נפשי. יודגש כי הפירושים הפסיכואנליטיים המוצעים כאן אינם בבחינת 'כזה ראה וקדש', אלא הזמנה לבדיקת משמעויות חבויות בטקסט גלוי.

שלושת ההוגים המרכזיים שספר זה יונק מרעיונותיהם הם זיגמונד פרויד, דונלד ויניקוט וג'ון בולבי: האחד, מייסד הפסיכואנליזה כתחום דעת נפשי וכשיטת טיפול; השני, רופא ילדים שהיה לפסיכואנליטיקאי, ואשר חשיבתו הקלינית משפיעה כיום במידה המשתווה בחוגים מסוימים לזו של האב המייסד, לעתים אף עולה עליה. השלישי, בן תקופתו של ויניקוט, הוא ג'ון בולבי, פסיכואנליטיקאי שתחומי התעניינותו התרחבו אל מעבר לפסיכואנליזה של תקופתו.

אביו של זיגמונד פרויד מת כשהיה בנו בן ארבעים, ולימים הביא הדבר את פרויד לידי כתיבה כי זהו האירוע החשוב ביותר בחייו של כל אדם. אבדן אביו הזניק את תהליך האנליזה העצמית של פרויד, שהתבטא בתיעוד חלומותיו ובפירושם ובהתכתבות אינטנסיבית, אישית והגותית, עם חברו וילהלם פליס. מלבד גילויים חשובים שגילה לפני גיל ארבעים, רוב משנתו של פרויד נובעת מן המסע שהחל בעקבות מות אביו. דונלד ויניקוט גדל באנגליה ונשלח בנערותו על ידי אביו לפנימייה. מאוחר יותר עבר טיפול פסיכואנליטי אצל ג'ואן ריבייר, והחזיק בתפקידי מפתח בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. בדומה לוויניקוט, גם בולבי גדל באנגליה וגם הוא נשלח על ידי אביו לפנימייה. כמטופל בפסיכואנליזה, חלק בולבי את הספה עם ויניקוט אצל אותה אנליטיקאית, ג'ואן ריבייר, ובהמשך התמנה גם הוא לדמות פעילה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. בולבי ציטט בהרחבה מכתבי ויניקוט והעיד כי חשיבתו של ויניקוט השפיעה רבות על חשיבתו שלו. הן בולבי הן ויניקוט לא ייחסו חשיבות רבה למקומו של האב בהתפתחות המוקדמת של האדם, אבל ההמשגות שלהם בנוגע לאהבה ולאינטימיות מהוות עד היום נר לרגלֵי מטפלים וחוקרים. בולבי הגה את תיאוריית ההיקשרות שעסקה בקשר שבין יחסי תלות, קבלת עזרה ונתינתה, לבין נטישות ואבדנים בילדות. תחום ההיקשרות חרג מזמן מתחום הטיפול הפסיכואנליטי. המודלים העכשוויים להסבר התנהגות אנושית בתנאי מצוקה, פרי פיתוחם של מריו מיקולינסר ועמיתו פיליפ שייבר, עומדים במוקד הדיון בפרק התשיעי העוסק בתיאוריית ההיקשרות. בנושא ההתמודדות המתמשכת עם אבדן, מציג הספר בפרק השני את המודל הדו־מסלולי של התמודדות עם אֵבל שפיתח לפני יותר משלושה עשורים שמשון רובין, ואשר נחשב כיום למודל המוביל בעולם בחקר החיים שלאחר אבדן.

משתתפי המחקר

ספר זה מבוסס על שיחותיי עם 32 מרואיינים, כולם ילידי הארץ. עשרים ותשעה מהם רשומים כחברים בארגון אלמנות ויתומי צה"ל, ואבותיהם של שלושה מתו עקב מחלה. מרואיינים אלה היוו את קבוצת המחקר בדוקטורט המקורי, ושלושים ושניים אבות שהוריהם חיים יחד השתתפו כקבוצת ביקורת, לשם השוואה. מלבד הראיונות, מילאו כל המשתתפים כמה שאלונים. תוצאות ההשוואה בין יתומים ללא־יתומים בנושאי אהבה רומנטית ואמפתיה מוצגים בפרק השני והשביעי בהתאמה.

בעת עריכת המחקר, עמד גילם הממוצע של המשתתפים בקבוצת היתומים מאב על 33, ונע בטווח שבין 27 ל־40. שמונה עשר מרואיינים, יותר ממחצית הקבוצה, התייתמו מאביהם בין גיל שנה לגיל שש. מתוך השאר, חמישה התייתמו עד גיל 12; חמישה נוספים בין גיל 13 ל־18, ושלושה עד גיל 22. משתתף אחד היה ברחם אמו כשנהרג אביו. כעבור שבוע מיום הפגישה טלפנתי לכל מרואיין לשם מעקב אחר השפעות אפשריות של הדיבור על אודות האבדן. פירוט הליך הגיוס למחקר, השאלונים ששימשו למדידה והעיבודים הסטטיסטיים, מופיע בנספח לספר זה.

אנונימיות המרואיינים

להבטחת פרטיות המשתתפים טושטשו פרטים מזהים ונבדו פרטים אחרים במקומם, לרבות שמות המרואיינים, שמות ילדיהם, מקצועות, רשויות, אתרים בארץ, דרגות צבאיות וכדומה. מטרתי הייתה למנוע זיהוי במידה רבה ככל האפשר, והנחת היסוד שלי הייתה שהדברים העולים מן המחקר משקפים תופעות רווחות בקרב יתומים, ולא רק קשורים לאפיון ספציפי זה או אחר.

בפרק השנים עשר, העוסק בטיפול ביתומים בגישה פסיכואנליטית, בחרתי להציג ארבעה מקרים מן הספרות המקצועית באנגלית ובעברית. בשונה ממשתתפי הדוקטורט המצוטטים כאן, מטופליי מעולם לא נתנו את הסכמתם לתיעוד דבריהם לצורך מחקר, ולכן איני מביא דוגמאות מתוך הקליניקה שלי.

כיווני מחקר רצויים נוספים

ספר זה שואף להציג כאמור מיפוי ראשוני של חוויית האבהות בצל התייתמות מאב. אוכלוסיות אשר מקומן נפקד מן הספר הנוכחי ראויות למחקר משלהן. מה משותף להתמודדות עם אבדן אב בקרב החברות השונות, ומה מבדיל ביניהן בתחום זה? חקר אבדן האב יפיק תועלת רבה מישראל, מדינה המשופעת בעמים שונים ובתרבויות מגוונות. מחקר אתנוגרפי שיתעד את חוויית האבהות וההתייתמות בקרב הפלסטינים, הדרוזים והבדווים יבהיר את הנושא. הדבר אמור גם בתיעוד חוויית האבהות וההתייתמות בקרב אוכלוסייה של מהגרים ובניהם, אתיופים, רוסים, אנגלו־סקסים, צרפתים ועוד, על מאפייני ההתמודדות הייחודיים להם (Rubin, Malkinson & Witztum, 2012: chap. 12; Bronfenbrenner, 1999).

מבנה הספר

סיפוריהם של האבות היתומים מאב הם אבני הבניין של ספר זה, ומשובצים בו גם קטעי שירה וציטוטים מן הספרות היפה ומן התקשורת הפופולרית. אהבה, אשמה ותיקון הם שלושה נושאים מרכזיים הנדונים בספר בהקשר של חיי היתום מאב. עם נושאי הספר נמצא גם מקומם של ניתוק (פרק ראשון); יגון ופחדי מוות בהתמודדות עם האבדן (פרק שני); כעס וגעגועים לאב המת (פרק שלישי); דמויות אב חלופיות, מאכזבות ומיטיבות (פרק רביעי); דינמיקה של חזרה בתשובה ואימוץ דת (פרק חמישי); מיני אשמה ודרכי ביטויה אצל יתומים מאב (פרק שישי ופרק שביעי); יחסי היתום מאב עם אמו (פרק שמיני); אהבה רומנטית של יתומים מאב בראי תיאוריית ההיקשרות (פרק תשיעי); בחירות מקצועיות (פרק עשירי); התיקון שבמעבר לאבהות (הפרק האחד עשר) ועקרונות הטיפול הנפשי ביתומים מאב, כפי שאני מבין אותם (הפרק השנים עשר). פרק אחרון זה עומד בפני עצמו ומיועד לקהל המטופלים והמטפלים כאחד.

ליבת המחקר מבחינתי הייתה סיפור החיים ותפקידו בבניית הזהות של האדם, כמו שמדגישים חוקר סיפורי החיים דן מקאדמס (McAdams, 2006) וחוקר השכול רוברט ניימאייר (Neimeyer, Hogan, & Laurie, 2008). מטרתי הייתה לקבל תמונה אותנטית של חוויית היתמות מאב, מנקודת מבט אישית של המרואיין, תוך ניסיון לצמצם למינימום ציפיות שיכתיבו את כיוון התשובה. הגישה שהנחתה אותי הוצעה על ידי החוקרת רותאלן ג'וסלסון (Josselson, 2006) כך: 'להתחקות, תוך התבססות על היגיון פסיכולוגי, אחר נושאים המפלסים דרכם בסבך סיפורי החיים' (שם, עמ' 3). אימצתי גישה זו גם אל תוך הספר, כלומר נתתי לתכנים שעלו להכתיב את נושאי הפרקים. ההיגיון הפסיכולוגי שעליו התבססתי מנוסח במושגים פסיכואנליטיים, כפי שיורחב בהמשך. כדי להציג את הנושאים הבולטים העולים מן הסיפורים השתמשתי בצורות שונות של ניתוח. בדרך כלל מודגמת תופעה מסוימת באמצעות כמה מרואיינים. במקרים אחרים ניתן סיפור מפורט של משתתף אחד, המעלה כמה נושאים הרלוונטיים לפרק. הפרולוג נכתב כאמור בגוף שלישי כסיפור אפשרי, על סמך התחושות שהתעוררו בי בנוגע לפגישה שלא התקיימה.

מבחינת סגנון הדיבור, ניסיתי ככל האפשר לשמור על הגוון האישי של כל מרואיין ומרואיין. לפיכך אף שהשמטתי קולות לוואי, כמקובל במחקרים כאלה ('אהממ', 'אה…' וכדומה), הותרתי על כנם את התחביר ואת אוצר המילים הייחודיים לכל מרואיין ומרואיין המצוטטים כאן, לרבות קיצורים ('אנ'לא חושב ש־') או לשון בוטה ('סתם זיוני שכל'). כמעט כל טקסט מקיים משחק בין גילוי לכיסוי. מילותיו של האדם הן צוהר לנפשו, ולכן אני מזמין את הקוראים לקריאה קרובה בדברי המשתתפים המצוטטים בספר. משמעותה של קריאה קרובה בהקשר זה היא הפניית תשומת הלב לביטויים עם מטען רגשי גבוה בעניין מסוים. למשל:

• פליטות פה ('היו צריכים לעשות לבן שלי טיפול. סליחה, טיפלו בי');

• החלפה בין גוף ראשון לגוף שני ('הקטע שלי עם אבא שלי, זה שהוא מת, אתה מדחיק את זה […] אתה שורד, שזה הטבע שלנו'), היכולה ללמד על הצורך להרחיק עדות כשמדובר בנושא כואב במיוחד;

• שלילה ('ברגע שאשתי לא תכבד את אמא שלי כמו שאני מצפה אז… לא שזה יביא אותנו לגירושין חס וחלילה'), המלמדת כי 'מכלל לאו אתה בא לידי הן'; זהו היפוך המאפשר לדובר לומר בקול רם את שאסור לו להעלות על הדעת, או במילים אחרות מאפשר לו לעקוף את ההדחקה של עצמו.

כוונתי היא להצביע על מגמות חבויות בַּתוכן הנמסר במישרין, מגמות שההקשבה להן פותחת צוהר נוסף לעולמו הפנימי של הדובר.

*

בשעת צהריים אביבית, בעודי מהלך על מדשאות קיבוץ גינוסר שלחוף הכנרת, תפוס במחשבות המעסיקות פסיכולוגים באשר הם ('בסך הכול מי אני? מה אני? מי אני? מה אני? מה אני? מי אני? מה, מה, מה?'), צלצל הטלפון.

'שלום, עמית?'

'כן?'

'זה בקשר למחקר. קיבלתי ממך מכתב ורציתי לשאול מה כוללת ההשתתפות'.

'יופי, תודה שטלפנת. איך קוראים לך?'

'שי'.

מיהרתי למצוא עט ודף לקביעת מועד ומקום לריאיון. יצאתי לדרך.

2 יאיר הורביץ, 'אתה מחכה לשווא, אתה חש', כל השירים. תל־אביב: הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2008, עמ' 15.

3 רחל בלובשטין, 'פגישה', שירת רחל. תל־אביב: דבר, מהדורה עשרים אחת תש"ל, עמ' כח.

4 רחל, 'ספר שירי', רחל: שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה (אורי מילשטיין עורך). תל־אביב: זמורה, ביתן, 1985, עמ' 174.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אבא בלי אבא”