ממזרת

צחוק הגורל.

דווקא אני מבין כולם יצאתי ממזרת.

עם תעודות.

אני.

 

אל משרדי המועצה הדתית ברחוב חבצלת, לא רחוק ממגרש הרוסים, מגיעה נעמי עם ארוסה להירשם לנישואים. לתדהמתה, היא מסורבת. "תשאלי את אמא שלך – היא תגיד לך מה הבעיה," מפטיר לעברה הרב ומאלץ אותה לחזור אחורה בזמן.

 

בירושלים של תחילת שנות השבעים נקראת גברת רות לדירתו של אדון אברום, שהטלפון שברשותו משמש את כל תושבי השכונה, ומקבלת את הבשורה שתשנה את חייה. אגב כך פוגש בה בועז השכן. הוא אינו יודע דבר על עברה הפצוע, שתחילתו בעיר הולדתה בודפשט, עבר המטיל צל כבד על הקשר העז שנרקם בין השניים.

 

גיבורות הרומן, נעמי ורות, מספרות את סיפורן הפרטי הנוגע ללב. אט-אט מתגלים החוטים המקשרים בין הדמויות – קורבנות של תפיסות חברתיות נוקשות, שהחמורה שבהן היא הממזרות.

 

ממזרת הוא סיפור על אהבה בלתי אפשרית השזור בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, שמנהגים דתיים מימים ימימה שולטים בה כבשלהם. ובכל זאת שורות על הרומן כולו תקווה ואמונה בכוחה של האהבה, במעשי חסד ובקירוב לבבות.

 

בלשון עשירה וביכולת תיאור מסעירה מחיה פנקל דמויות, מקומות ואירועים, ולרגע אנו מתפתים להאמין כי היא הייתה עדה להם בזמן אמת, ואך זה מקרוב שבה מהם כדי לספר.

מקט: 4-800-0431020

צחוק הגורל. דווקא אני מבין כולם יצאתי ממזרת. עם תעודות. אני.   אל משרדי המועצה הדתית ברחוב חבצלת, לא רחוק […]

---

צחוק הגורל.

דווקא אני מבין כולם יצאתי ממזרת.

עם תעודות.

אני.

מה שנשאר אצלי מהבוקר שלו ציפיתי כל כך היה המשפט של הגבר החרדי עב הבשר מהרבנות. זה עם הכרס שהלכה לפניו, הפאות השחורות, עם העיניים הכי ירוקות שאי־פעם ראיתי, שאולי בנסיבות אחרות הייתי בוחנת אותו באהדה, כי עיניים כמו שאלוהים נתן לו אין בנמצא. ‘תלכי לשאול את אמא שלך, שהיא תספר לך.’ המילים שלו צרבו בי כמו נשיקת מדוזה שנדבקה לי פעם לירך וכמעט קילפה ממני את עורי. תחושת הצריבה נותרה בי חודשים רבים לאחר מכן, אף שלא נותר כל סימן חיצוני.

המשפט הזה הכה בי במיוחד לאור העובדה שהצלחתי לשכנע את יואב, נצר לשושלת רבנים מכובדי ייחוס שנחזה להיות אפיקורוס מוצהר – כי כזה הוא יואב, מורד בנשמתו ובמיוחד במשפחתו – לאחר ליל אהבה סוער, להינשא בטקס דתי. ידעתי שהוריי ישמחו, וכך גם אוכל להימנע מצקצוקיהם של הקרובים והרחוקים.

יואב הביא למשרדי רישום הנישואים במועצה הדתית ברחוב חבצלת, לא רחוק ממגרש הרוסים, את דן ויפתח, חבריו מאז התיכון ששירתו איתו ביחידת המודיעין המסווגת וכבשו יחד את מסדרונות האוניברסיטה ואת לבבות הבנות – עד שיואב נתפס ברשת שלי, ובעקבותיו גם חבריו – פרפרים רבי־יופי – התמסדו. אני הבאתי כעדים את חברו הטוב של אבא שלי מהמושב, יגאל לוי, ואת מוריס, בנו של שכנם של הוריי, אדון אברום כהן, מי שהיה ה’שדכן’ שלהם. אדון אברום אף שימש בשעתו שליח ציבור בבית הכנסת שבו נהג אבא שלי להתפלל בטלביה, שבה שוטטתי בילדותי בינות עצי האורן שהקיפו את בית הכנסת בעודי ממתינה לו שיסיים את ענייניו עם ‘השם יתברך’. מעולם לא היינו דתיים ממש, אך המסורת ‘טפטפה לנו לדם,’ כפי שהוריי נהגו לומר מעת לעת, והם רצו שנתזים ממנה ידבקו גם בי ובצאצאיי.

מילאנו את הטפסים הדרושים, שילמנו סך של 707 שקלים אגרת רישום והמתנו לתורנו – אצבעותינו משולבות בצנעה ובנינוחות. לבסוף ניגשנו לפקיד רישום הנישואים, ההתרגשות סחררה את לבי, ואז הבנתי למה התכוון מי שאמר ‘בלב רן’. הגשנו לו את המסמכים כשאנו מברכים אותו בברכת בוקר טוב לבבית, והוא – עוד לפני שהתפנה להקיש באצבע נוקשה על מקשי המקלדת – הפטיר לעומתנו בעגה יידישאית ‘מָאזֶל טָאב,’ ולו כדי לצאת ידי חובה.

הפקיד – עם הזקן המדובלל והכיפה השחורה שכמעט גלשה מעל ראשו בשל ממדיה, ואולי משום ראשו קטן־המידות שעור קרקפתו דק ושקוף – לקח תחילה מיואב את תעודת הזהות ואת תעודת הנישואים של הוריו, הקליד את הדרוש לו והניח את התעודה הכחולה פעורה על תעודת הנישואים. אז נטל את תעודת הזהות שלי, זו שעל כריכתה הכחולה הדבקתי, מעל לסמל המנורה, מדבקה קטנה של דגל ישראל, ומתחת לסמל, חמישה פרחים צבעוניים קטנטנים.

הפקיד הקליד את פרטיי, ואז עפעפיו – כמו עננים מבשרי סופה ־ הורדו וסגרו על עיניו. תימהון התגבש על פניו. ‘יש כאן בעיה עם הפרטים שלך, גיברת, בגלל זה אין לנו תעודת נישואים, הא?’ ספק־דיווח ספק־בישר את מסקנתו. ‘שכחתי להביא אותה,’ מיהרתי לומר, ‘אבל אין בעיה, אני אביא מחר.’ הפקיד הנהן וניסה שוב באצבע קשוחה להקליד את הדרוש לו – לגולם – כדי שיוכל להנפיק לנו אישור להינשא. כשסיים, הרים מעט את ראשו והציץ לעברי בחשש, ואפילו החוויר, מי יחשוב מה כבר קרה. אז קם ממקומו כשהוא מגמגם משהו על בעיה במחשב. זיעה קרה מבשרת רע נאספה בין שדיי. מוריס השאיר בחוץ את העד האחר שיסיים לעשן והתקרב אלינו לברר למה אנחנו מתעכבים. יואב נראה לחוץ, הוא התבונן בטלפון שלו, בודק בכל רגע מה השעה. אז שב הפקיד עם עוד דוס גבוה ממנו, בעל כרס עצומה, ששלייקס אדומים ממסגרים את גבולותיה ומחזיקים את מכנסיו לבל ישתלשלו מטה, בזקנו העבות שזורות מעט שערות שיבה. פאותיו המסולסלות השחורות ועיניו הירוקות החודרות הביכו אותי מאוד. מבטו החודר כוון אל הסיכה שענדתי, כאילו מתעלם מקיומי. למראה חרכי עיניו המצומצמות של בעל הכרס ופיו הקפוץ הסטתי את מבטי אל יואב.

‘אני מצטער, היום זה לא יהיה. אני לא יודע אם בכלל,’ אמר ליואב. יואב ניסה לקבל הסבר, אך נהדף בתשובה לקונית. ‘מה אדוני מציע לעשות?’ שאל יואב, ובעל הכרס השיב לו שהוא לא יודע, שהוא צריך להתייעץ. פניתי אליו, מאמצת בכל כוחי מילים מנומסות, ‘אם יותר לי, אדוני, מה תפקידך כאן?’ בעל הכרס השיב כשהוא מסב את מבטו לכיוון יואב, ‘אני הרב האחראי, ואני צריך להתייעץ באשר לבעיה שבמחשב עם כבוד הרב הראשי.’

‘אהה,’ המשכתי באותו ניגון, ‘אולי לא כבוד הרב יוכל לעזור לך, אדוני, אלא איש מחשבים מהתמיכה שלכם. אנחנו נמתין, אין לנו משהו אחר לעשות, אנחנו צריכים לסגור תאריך לחתונה.’ מבטי ליטף באהבה את יואב ומיד שב וננעץ בעיניו של בעל הכרס. ‘לא, גברתי, אף אחד לא יכול לפתור את הבעיה שיש לנו כאן במחשב. רק כבוד הרב,’ השיב בחוסר סבלנות. הזדקפתי מולו, לכדתי את עיניו הצלולות, אף שניסה להימנע מלפגוש את עיניי, והרמתי את קולי. ‘אני לא מבינה מה הבעיה!’ בעל העיניים היפות והכרס סקר אותי בשקט מלמעלה עד למטה וחוזר חלילה וירק, ‘תשאלי את אמא שלך. היא תגיד לך מה הבעיה.’

***