אור-לי, אישה חדה ושנונה, מוצאת את עצמה מרותקת למיטת בית חולים – תלויה, כואבת, ובעיקר נאלצת להביט נכוחה בבחירות חייה. אורן, בן זוגה, מתהלך בעולם עם מטען של פגיעוּת לא פתורה, כעסים ישנים וסודות שמבקשים להישאר בצל. ועידו, הבן של אור-לי אבל לא של אורן, משקף בגופו ובשתיקותיו את מה שאיש מהמבוגרים סביבו לא מעז לומר בקול.
שבר פשוט הוא רומן מקורי שעלילתו מוקרנת מארבע נקודות מבט שונות ומאפשרת הצצה על הדרכים השונות שבהן מפרשות הדמויות את האירועים, ועל האופן שבו ציפיות, שתיקות ותגובות קטנות מצטברות למתח מתמשך. הכול מתחיל מרגע הנפילה של אור-לי מסולם בביתה, בניסיון להחליף נורה. הקרסול שנשבר גורר את אור-לי ואת כל סובביה למסע מטלטל, במהלכו נחשפים סודות ותשוקות, נאמרות מילים שלא נאמרו לפני כן, נערכים חשבונות נפש ומשתנים דפוסי חשיבה.
זהו סיפור על זוגיות ״פרק ב״, על הורות שאינה ביולוגית אך עמוקה לא פחות, על מאבקי כוח סמויים ועל הצורך להיראות, להישמע, להיות חשובים למישהו. שבר פשוט מזמין את הקוראות והקוראים לעצור לרגע, להתבונן בשברי חייהם, ולהתחיל את המסע הפרטי שלהם לחיים טובים יותר.
בכתיבה חכמה, רגישה ומלאת הומור דק, כזו שמצליחה להצחיק גם ברגעים הכואבים ביותר, ולגעת בלי להטיף, מחבר ניר ברלב את נקודות המבט השונות לכדי תמונה מלאה ורבת פנים.
שבר פשוט הוא ספרו השני של ניר ברלב, שבין שאר עיסוקיו הוא מאמן אישי וזוגי, והוא מעין המשך של ספרו הראשון, צפצפה כסופה.
קטגוריות: אהבה ותשוקה, סיפורת עברית
49.00 ₪
מקט: 4-575-975
אור־לי,
יום שישי 1.6.2018 — יום הנפילה
“זה בדיוק הזמן לעוף לי מהעיניים! שומע? תסתובב ואל תראה את הפרצוף שלך כאן!”
“מה?! על מה את מדב…”
“שום ‘על‘ ושום ‘מה‘! לך מכאן! ועכשיו!!!”
“אבל אור־לי…”
“לא מעניין אותי! אם אתה לא מסתובב והולך בזה הרגע, אני קוראת לאחות. אחות!!! אחות!!!” איתרתי את הכפתור האדום שליד המיטה ולחצתי עליו בכל הכוח. זאת באמת הזדמנות לבדוק כמה זמן לוקח להגיע לכאן, למקרה שמשהו חמור באמת קורה.
“בסדר, בסדר! הלכתי… את לגמרי…”
“לא רוצה לשמוע אותך, אמרתי לך! אחות!!!”
שרירי הלסת של אורן התקשו ושפתיו התכווצו. הוא הרים את ראשו לשמיים, עצם את עיניו ונשף את תסכולו כלפי האחות הצעירונת שבדיוק נוצרה יש מאין ליד המיטה שלי. נדמה לי שקוראים לה עינת, אבל אני לא בטוחה. לא רע — לקח לה לא יותר מעשר שניות.
“מה קורה כאן? מה הצעקות?”
“אני מבקשת שתוציאי אותו מהחדר.”
“מי אתה?” שאלה אותו עינת. בינתיים נניח שהיא עינת.
“אני?” הסיט את מבטו באיטיות ממנה אליי, “רק הבעל שלה. זה הכול.” זעמו הכלוא היה בולט. ברגעים כאלו הוא הופך להיות ארסי במיוחד. “תגידי, היא חטפה זעזוע מוח?” לא נורא. יכול להיות יותר אכזרי.
“אה… אני לא בטוחה, אני צריכה להסתכל בתיק.”
“אין לך מה לחפש, זה לא משהו חדש. אם היא תמשיך להשתולל — שוקולד חלב פרה. לפחות עשרים סי־סי והיא נרגעת. לא מבין למה הוא לא בסל התרופות.”
נכון. שכחתי שיש לו גם את הרגעים האלו, שבהם הארסיות מוגשת בתיבול חינני של הומור.
חייכתי בִּפְנִים, בלי לשנות את הפרצוף הזועם שלי, שנראה כמו ציור של פיקאסו. כתם כחול נאה תחת עין ימין, פלסטר ירקרק על האף ותחבושת מביכה סביב הראש. אין כמו סלפי כדי לקבל מידע מסוג כזה כשאי אפשר לקום מהמיטה ולהגיע למראה נורמלית.
אורן תקע את זר הפרחים שהביא עבורי בידיים של זאת שאני כמעט בטוחה שקוראים לה עינת ויצא מבלי להעיף בי מבט. אני יודעת שהוא יחזור מחר, שינסה להסביר ולהתנצל, אבל הפעם זה לא ילך לו כל כך בקלות.
“את בסדר? את רוצה שאני אביא לך משהו? אולי תה? אין לנו כאן שוקולד, מצטערת,” לקחה הרחמנייה ברצינות את הצעתו והביטה בזר שבידה, מחכה לתשובתי לפני שתחליט לאן מועדות פניה.
“מה עם אספרסו ארוך? יש מצב שאיזה רופא מפנק את עצמו כאן עם קפה טוב ואת מפלחת ממנו קפסולה?”
היא הביטה בי פעורת עיניים ולא הצליחה להחליט איך להגיב. “אֶה…” גמגמה במצוקה אמיתית.
“לא חשוב,” ריחמתי על הרחמנייה ושקלתי במהירות את האפשרויות — נס קפה דלוח עם חלב על סף החמצה או מים חמים עם טעם של עשב? — הראשונה לא באה בחשבון בשום אופן ואת השנייה מערכת העיכול שלי מסכימה לספוג רק אם אני חולה. והרי אני כעת מוטלת על מיטת בית חולים, לא?
“טוב, שיהיה תה,” נאנחתי בהפרזה ונתתי לה בכך אות ברור לתזוזה — תחנה ראשונה: הנחת הזר על הארונית לידי, תחנה שנייה: סידור השמיכה שלי (התווית עם שמה קפצה מול עיניי — אכן עינת). “יש לכם לפחות ירוק, או שבתקן יש רק ויסוצקי רגיל?”
“אוי, נדמה לי שרק ויסוצקי רגיל,” הצטערה במלוא הרצינות, “אבל לפעמים המבקרים מביאים איתם סוגים אחרים ומשאירים ליד המיחם,” התעודדה, “אני אבדוק לך!” היא מתחה פינת שמיכה אחרונה והתרחקה לכיוון היציאה מהחדר. לפני שנעלמה, הסתובבה ואמרה, “טוב שקראת לי. אחרי כזה ניתוח את צריכה לנוח ולא להתרגש עם כל הצעקות האלו.” צודקת. “את צריכה עוד משהו? שאודיע למישהו שאת כאן?”
ידעתי שגיל־לי אמור להגיע עוד שעה בערך, וידעתי שהוא יביא איתו את עידו. ואם אספר כעת לאימא שלי שאני בבית חולים, היא תרצה מייד להגיע, ולזה ודאי שאין לי כוח. גם לא לשיחת טלפון איתה, שבה רק אתיש את עצמי בניסיונות כושלים להניא אותה מלהגיע מייד לבית החולים. “לא, לא צריך.”
“אם תצטרכי עוד משהו, מספיק שתלחצי על הכפתור האדום. לא צריך גם לצעוק ‘אחות אחות‘!” נזפה בי בביישנות ויצאה.
טוּב הלב שלה העציב אותי. לרוב, בקרבה לבני אדם המדיפים טוב לב מתמשך, אני מרגישה כאילו זחל קטן ושקדן סובב ועוטף אותי בקוריו הדביקים. לרוב אני משחררת הערה עוקצנית על תמימותם, והם נסוגים ממני באכזבה גלויה. הפעם, אולי מתוך חוסר האונים הפתאומי שלי, פשוט הצטערתי שאני לא טובת לב כמוה.
בסך הכול היה די שקט כעת באורתופדית א‘. שתי שורות של וילונות סינתטיים בצבע ירקרק דלוח, מעוטרים בסמל בית החולים, הפרידו בין המיטה שלי לבין המיטה הקרובה לדלת, שממנה נשמעו נחירות עמומות וקצובות כמו נדנדה איטית וארוכת חבלים. הנוחרת — תיארתי לעצמי שזו אישה — קיבלה ממני את השם חדווה, לכבוד מה שכל כך חסר לי בתקופה האחרונה.
לימין המיטה שלי ניצבה ארונית אפורה. על מדפה העליון המתין לגורלו זר הפרחים שהביא אורן, ובתחתיתה דלת קטנה שנייר דבק צהבהב שמר עליה במצב סגור. אור בהיר של תחילת יוני פרץ דרך החלון שלימיני וצרב מקבילית מסנוורת על השמיכה שכיסתה אותי. בחדר לעומת זאת, מיזוג האוויר היה כל כך יעיל עד ששקלתי לבקש שמיכה נוספת. כאב לי הראש, כאבה לי הרגל, והביטחון שלי בכך שאורן יזחל מחר להתנצל עבר ממצב מוצק למצב נוזלי. עינת נכנסה עם כוס חד־פעמית כפולה מעלה אדים ביד ימינה וקנקן מים בשמאלה.
“לא מצאתי תה ירוק, אבל הלשינו לי שבפנימית מישהו הביא מנטה טרייה אז סחבתי בשבילך…” את סוף המשפט לחשה למרות הנחירות החד־משמעיות שבקעו מהמיטה שלידי. בזריזות וביעילות הניחה את השלל על הארונית, שלפה מכיס חלוקה הלבן כמה ענפי מנטה והציבה אותם בתוך קנקן המים שנראה מרוצה מהשינוי הזמני בתפקידו. כשטבלה בכוס המהבילה שני ענפים שקטמה מהצרור, ניתז ניחוחם הירקרק לכל עבר, נספג בנחיריי, הרפה את שרירי צווארי, ומבלי שניתנה פקודה מפורשת לכך, גרם לראש שלי לשקוע עמוק בתוך הכרית. מחרוזת זעירה של התרחשויות.
“חבל שיתייבשו, לא?” הצדיקה הרחמנייה את כינויה בעת ששחררה את הפרחים העלובים שהביא אורן מכלא הגומיות והצלופן המרשרש, ופרעה אותם בתוך קנקן המים יחד עם ענפי המנטה. צודקת. הפרחים לא אשמים. הם אומנם נכשלו במילוי תפקידם, אבל בתור שין־גימל אין סיבה שלא יאריכו להם קצת את החיים. מבלי שביקשתי ניגשה וסגרה את הווילונות. שולי מקבילית האור שעל מיטתי התעמעמו. “בואי, נגביה אותך קצת כדי שתוכלי לשתות את התה. איך את מרגישה?”
הכאבים היו מעלפים. “אתם נותנים לי משהו נגד הכאבים המטורפים האלה?” נאנקתי.
“כן, בטח! אני כבר מביאה לך עוד אופטלגין!” הבטיחה ומיהרה למתוח מעליי את השמיכה.
“אפשר עוד אחת? ממש קר לי.”
“בטח!” היא שלפה שמיכה מארון קיר נסתר ומתחה גם אותה מעליי. “ותגידי, הבחור שהיה כאן עם הפרחים, באמת הבעל שלך כמו שהוא אמר?”
“יחסית,” נדקרתי מגל כאב פתאומי, מזכיר במעומעם צירי לידה.
“יחסית?” התפלאה.
“אנחנו גרים יחד כבר חמש שנים. פרק ב‘. לא התחתנו.” נתתי לה לעכל בזמן ששאבתי בקולניות את הנוזל הריחני והרותח. “הוא יודע שאני לא סובלת את המילה ‘בעלי‘ ואמר אותה רק כדי להרגיז אותי.” הרחמנייה הנהנה בהבנה ומבטה הוסט לכיוון זר הפרחים והמנטה. “כואב בטירוף,” לחשתי והצבעתי על הרגל הסוררת. “כן כן! בטח!” התנערה, “עכשיו אני הולכת להביא לך אופטלגין,” ונעלמה בגמישות מעבר לווילון.
עצמתי את עיניי וניסיתי להסיט את מחשבותיי מהכאבים. מיקמתי את עצמי מול הרים ירוקים, רגליי טובלות בפלג צלול וצונן, אבל נחירותיה העדינות של חדווה מוססו את התמונה. לא הצלחתי להתעלם מהן. נזכרתי בנחירותיו הפוצעות של קובי, היחיד שהיה בעלי, ושגרם לי ייסורים רבים נוספים עד שהפך לגרושי. את אורן הקלטתי כמה לילות בתקופה שנשאר לישון אצלי, והסכמתי לעבור לגור אצלו רק אחרי שהיו לי מספיק שעות שינה מוקלטות ללא נחירות.
כשלא ניסיתי להזיז את הרגל, הכאב היה נורא אבל נסבל. הרחמנייה שכחה כנראה מהאופטלגין. התאמתי את קצב הנשימות שלי לנדנדת הנחירות והרגשתי את פיית השינה מתגנבת מתוך הכרית וחודרת לנחיריי, נישאת על קוקטייל הריחות הבלתי ידידותי של מרכך כביסה תעשייתי וליזול.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שבר פשוט”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות