המחיר כולל משלוח עד הבית! יצירת מופת סוחפת, פתלתלה ומעוררת מחשבה שתרתק את הקוראים כמו שרק דן בראון יודע […]
הקדמה
נראה שאני מתה, חשבה האישה.
היא נישאה הרחק מעל צריחי העיר העתיקה. מתחתיה האירו המגדלים הבוהקים של קתדרלת ויטוס הקדוש בים של אורות מנצנצים. בעיניה, אם עוד היו לה כאלה, היא עקבה אחר השיפוע המתון של גבעת הטירה לעבר ליבה של בירת בוהמיה, ואחר מבוך הרחובות המתפתלים, העטופים שמיכת שלג טרי.
פראג.
היא הייתה מבולבלת והתאמצה להבין מה קורה לה.
אני חוקרת מוח, הרגיעה את עצמה. אני שפויה בדעתי.
ההצהרה השנייה, החליטה, מוטלת בספק.
הדבר היחיד שד’ר בריגיטה גֶסנֶר ידעה בוודאות באותו רגע היה שהיא מרחפת מעל עיר הולדתה פראג. גופה לא היה איתה. היא הייתה נטולת מסה וחסרת צורה. אבל כל היתר, האני האמיתי שלה — מהותה, תודעתה נדמו תקינים לחלוטין ודרוכים, צפים לאיטם באוויר לעבר נהר ולטאבה.
גסנר לא זכרה דבר מהעבר הקרוב, למעֵט זיכרון קלוש של כאב גופני, אבל כעת נדמה שגופה מורכב אך ורק מהאטמוספרה שבה היא צפה. ההרגשה הייתה שונה מכל תחושה שחוותה מימיה. ובניגוד לכל אינסטינקט אינטלקטואלי, גסנר מצאה לכך הסבר אחד בלבד.
אני מתה. אלה החיים שלאחר המוות.
ובעוד המחשבה לובשת צורה, היא החליטה שמדובר באבסורד ודחתה אותו על הסף.
החיים שלאחר המוות הם אשליה קולקטיבית… שנועדה להפוך את החיים לנסבלים.
כרופאה בהשכלתה, גסנר הכירה מקרוב את המוות ואת סופיותו. בבית הספר לרפואה, כשניתחו מוחות אנושיים, גסנר הגיעה למסקנה שכל התכונות שהופכות אותנו למי שאנחנו — התקוות, הפחדים, החלומות, הזיכרונות — הם לא יותר מתרכובות כימיות נתונות בתרחיף של מטענים חשמליים בתוך המוח. כשהאדם מת, מקור הכוח של המוח נגדע, הכימיקלים מתפוגגים לשלולית נוזלית חסרת משמעות ומוחקים כל זכר לאדם שהיה פעם.
כשמתים, מתים.
נקודה.
אבל עכשיו, כשנישאה מעל הגנים הסימטריים של ארמון ולנשטיין, הרגישה חיה מאוד. היא צפתה בשלג היורד סביבה — או אולי דרכה? — ומשום־מה לא הרגישה את הקור. כאילו מוחה פשוט ריחף בחלל, עם כל התבונה וההיגיון שבו.
התפקודים המוחיים שלי קיימים, אמרה לעצמה. אם כך, אין ספק שאני חיה.
גסנר יכלה רק להסיק, שהיא נמצאת בעיצומו של מה שמכונה בספרות הרפואית ‘חוויה חוץ־גופית’ — הזיה שמתרחשת כשמַחֲיים חולה במצב קריטי אחרי מוות קליני.
חוויה חוץ־גופית כמעט תמיד מתבטאת באותו האופן — האדם מאמין שמוחו הופרד זמנית מהגוף הגשמי, המריא וריחף ללא צורה. ההרגשה אמנם אמיתית, אבל חוויה חוץ־גופית היא רק מסע מדומיין, שנובע בדרך כלל ממצב של דחק קיצוני ומחסור בחמצן במוח, לפעמים בעידוד תרופות הרדמה של טיפול נמרץ כגון קטמין.
אני הוזה את כל הדברים האלה, הרגיעה את עצמה גסנר, כשהשקיפה על העיקול האפל של נהר ולטאבה, שהתפתל ברחבי העיר. אבל אם זאת חוויה חוץ־גופית… אני כנראה גוססת.
היא הופתעה משלוותה וניסתה להיזכר מה קרה לה.
אני אישה בריאה בת ארבעים ותשע… למה אני גוססת?
הבזק מסנוור של זיכרון מבעית חלף בתודעתה של גסנר. עכשיו היא קלטה שגופה הפיזי נמצא במצב שכיבה… ומבעית אף יותר, היא הבינה מה עושים לה.
היא שכבה על גבה, רצועה בחוזקה למכונה שהיא עצמה יצרה. מפלצת גהרה מעליה. היצור נראה כמו אדם קדמון שזחל מבטן האדמה. פניו וגולגולתו הקירחת היו מצופות שכבה עבה של חֵמר מלוכלך, סדוק ושבור כמו פני הירח. רק עיניו מלאות השנאה נראו מאחורי מסכת האדמה. על מצחו היו חרוטות בגסות שלוש אותיות בשפה עתיקה.
‘למה אתה עושה את זה?’ צרחה גסנר בבעתה. ‘מי אתה?!’ מה אתה?!
‘אני מגן עליה,’ ענה היצור המפלצתי. קולו היה חלול, והיה לו מבטא סלאבי קל. ‘היא סמכה עלייך… ואת בגדת בה.’
‘מי?!’ דרשה גסנר לדעת.
היצור הגה את שמה של האישה, ודקירת אימה פילחה את גופה של גסנר. איך הוא יודע מה עשיתי?!
נוזל קפוא הכביד פתאום על זרועותיה, וגסנר הבינה שהיצור התחיל בתהליך. כעבור רגע היא חשה כאב חד, בלתי נסבל, שהתפשט במעלה זרועה השמאלית, לאורך הווריד הקוביטאלי המדיאני, והתנקז אל כתפה. ‘תפסיק… בבקשה,’ השתנקה.
‘ספרי לי הכול,’ הוא דרש, כשהכאב המייסר הגיע לבית השחי שלה.
‘אני אספר!’ הסכימה גסנר בלהט, והיצור עצר את המכונה, כך שהכאב החד בכתף נעלם, אבל תחושת הבעירה נותרה בעינה.
אחוזת אימה, גסנר דיברה במהירות המרבית שאיפשרו לה שיניה החשוקות, וחשפה בקדחתנות את הסודות שנדרה לשמור. היא ענתה לשאלותיו, חושפת את האמת המבעיתה באשר לְמה שהיא ושותפיה יצרו עמוק מתחת לעיר פראג.
היצור הסתכל עליה מלמעלה מבעד למסכת החֵמר העבה, ועיניו הקרות הבזיקו בהבנה… ובשנאה.
‘בניתם בית זוועות תת־קרקעי,’ הוא לחש. ‘כולכם צריכים למות.’ הוא שוב הדליק את המכונה, ללא היסוס, ופנה לעבר הדלת.
‘לא…!’ היא צרחה כשהעינוי התחדש, והכאב עבר מהכתף אל החזה. ‘אל תלך, בבקשה… זה יהרוג אותי!’
‘נכון,’ הוא אמר מעבר לכתפו. ‘אבל המוות הוא לא הסוף. אני מַתִּי כבר הרבה פעמים.’
ובמילים אלה היצור התפוגג, וגסנר שוב הרגישה שהיא מרחפת. היא ניסתה לבקש רחמים, אבל קולה נבלע בהלמות רעמים מחרישת אוזניים, והשמיים כמו נפתחו לרווחה. היא הרגישה שכוח בלתי נראה אוחז בה — מעין כוח כבידה הפוך — מרים אותה, גורר אותה מעלה.
במשך שנים, ד’ר בריגיטה גסנר ליגלגה על מטופלים שדיווחו על חוויות סף־מוות. עכשיו התחוור לה, שהיא מתפללת להצטרף לשורותיהן של הנשמות הנדירות שריקדו על סף הכיליון, הציצו אל התהום, ואיכשהו הצליחו לסגת ולהינצל.
אני לא יכולה למות… אני חייבת להזהיר את האחרים!
אבל היא ידעה שאיחרה את המועד.
החיים האלה נגמרו.
אין עדיין תגובות