המחיר כולל משלוח עד הבית! נא להכיר: נרקיסיסטים קליניים. נרקיסיסטים הם בני אדם שיש בהם שילוב של אהבה עצמית […]
הקדמה
אהבה היא מחלת נפש חמורה.
אפלטון
I
אהבה יכולה להיות החוויה היפה ביותר בחייהם של בני אדם. אהבה אמיתית, כנה והדדית, חזקה דיה לטלטל עד היסוד את הוויית חיינו. אני מדבר על אהבה שבה אנחנו מוצאים את עצמנו בוהים בחולמנות באופק, ונמסים מרוב געגועים למושא התשוקה שלנו. אהבה שמעירה בנו רצון להגן על בן או בת הזוג שלנו מפני כל סכנה ואיום.
בדרך כלל נדרשים שני בני אדם כדי לחולל סוג כזה של התפעמות אינסופית, גדולה מהחיים. אבל לפעמים זה סיפור שונה.
לפני כמה שנים כתבתי את ‘מוקף בפסיכופתים’. מאז פרסום הספר הציעו לי אנשים רבים לכתוב ספר גם על נרקיסיסטים. בהתחלה הנושא לא עורר בי עניין. הסיבה העיקרית לכך היתה הקשרים ההדוקים בין נרקיסיזם לפסיכופתיה; נראה היה שאתקשה להוסיף משהו חדש או שונה בצורה מהותית לנושא. אבל ככל שעבר הזמן, בעודי טורח על פרויקטים אחרים, התחלתי להבחין בשורה של תופעות משונות שמתרחשות בחברה שאנחנו חיים בה כיום. התפתחויות שנראו לי כמעט חסרות היגיון, תופעות שלא ראינו כמותן לפני כן, נפוצו יותר ויותר ממש לנגד עינינו. מצאתי את עצמי דן באשכול שאלות יוצאות דופן עם אנשים רבים שהיו להם הבחנות דומות. בה בעת השאלות המשיכו לזרום מכיוונם של בעלי עניין למיניהם: מתי תכתוב ספר על נרקיסיזם? בסוף השאלה הוצגה לי בידי אדם שלא יכולתי לסרב לו — את יודעת מי את — והתחלתי, באי־רצון כלשהו אפשר להוסיף, לערוך תחקיר בנושא. בכל אופן, אחרי כמה חקירות בנושא, עלה בדעתי שנתקלתי במקרה בהסבר לשורה שלמה של תופעות מוזרות שמתפשטות בעולם.
נרקיסיזם, במובן של הפרעת אישיות, קיבל את שמו מדמותו של נרקיסוֹס מן המיתולוגיה היוונית. הצעיר הזה, שנודע ביופיו, היה בנו של אל הנהר קֶפיסוֹס. נרקיסוס היה יפה תואר מאין כמותו, וכל רואיו התאהבו בו. הצרה היתה שהוא סירב לכולם, וגם לנימפה בשם אֶקוֹ (הֵד), ועל כן גזרה עליו אלת הנקמה נֶמֶסיס שיתאהב בבבואה שלו.
באחת הגרסאות של המיתוס — דומה שקיימות הרבה יותר גרסאות מהנחוץ — נרקיסוס פשוט מת ברעב בעודו יושב על שפת אגם קטן ובוהה בבבואה שלו. בסופו של דבר הוא נהפך לצמח בעל פרח לבן־צהוב שנקרא על שמו. נרקיס.
בכל גרסה של המיתוס שנבחר להאמין בה, נרקיסוס המסכן היה האדם הראשון מאז ומעולם שנפל קורבן לסוג רב העוצמה הזה של אהבה עצמית. עם זאת, מעצם היותו דמות מיתית, נראה שהבעיה היתה מוכרת עוד לפני שהסיפור סופר לראשונה. מיתוסים בדרך כלל מתארים ומסבירים דברים שאנשים כבר הבחינו בהם קודם.
וברור שנרקיסוס גם לא היה האחרון.
כולנו נתקלים בבני דמותו.
באנשים שמדברים על עצמם בלי הפסקה; באנשים שמנפנפים בשפע העצום של הידיעות והכישורים וההתנסויות והממליצים שלהם; באנשים שמרגישים שהם זכאים לטוב ביותר מכל מה שיש לחיים להציע; באנשים שמרגישים שהם טובים יותר ומושכים יותר ומצליחים יותר מכל האחרים; באנשים שמצלמים מאות סֶלפיז, בוחנים אותם במדוקדק כדי לבחור את הטוב ביותר, ואחר כך רותחים מזעם אם התצלום לא נענה בכמות הלייקים שהם מרגישים שמגיעה לו… אלה האנשים שמתאמצים להיות טרנדיים, שמייחסים ערך עצום להֵיראוּת, ושמוכנים ככל הנראה לעשות כמעט הכול כדי להתבלט. הם כועסים כאשר ההצלחה שהם מצפים לה לא באה, ומייללים בתובענות בכל פעם שדברים לא קורים כפי שרצו אותם.
אתם אולי חושבים לעצמכם שאין שום דבר חדש באנשים כאלה. כשאנחנו נתקלים בהם אנחנו רגילים פשוט לחשוב לעצמנו, איזה אידיוט! בימינו, אנשים רק בקושי זוקרים גבה נוכח דבר מהסוג הזה. אחרי הכול, זה הנורמלי החדש.
אבל זה לא נורמלי.
הנה כמה דוגמאות:
משפחות צוברות חובות אדירים רק כדי שלא לפגר אחרי משפחת יוהאנסון. הורים משכנעים את הילדים שלהם שהם יכולים להיות כל דבר שירצו מכיוון שהם כל כך נהדרים מטבעם. וישנם כמובן כל מיני משפיענים שההישג הממשי היחיד שלהם הוא ההֵיראוּת ברשתות החברתיות בלבוש ובאבזרים טרנדיים. כמה זמן זה כבר ככה?
תלמידים לא לומדים כי נדמה להם שהם כבר יודעים הכול. ממוצעי הציונים בבתי הספר צונחים למרות שמשרד החינוך מוריד עוד ועוד את הקריטריונים. תקציבים משפחתיים מנוהלים בידי בני משפחה בעלי ניסיון חיים מועט. נערים ונערות בוחרים את יעדי החופשה של המשפחה. אמהות קונות לילדיהן מכוניות שעולות יותר מהמכוניות שהן עצמן נוהגות בהן.
סטודנטים באוניברסיטה, במקום להתווכח עם היריבים האידיאולוגיים שלהם, מתקבצים לאספסוף צעקני שמחולל מהומה כדי לוודא כי דוברים שאינם לטעמם לא יוכלו להשמיע את דבריהם. אנשים מודים במפורש שהם יעשו הכול — הכול — כדי להצליח. נותר רק לתהות: להצליח במה? אולי בהשתתפות בתוכניות ריאליטי, שמבליטות היבטים של אנטומיה והתנהגות אנושית שעד לפני כמה עשרות שנים היו נתפסים כמזעזעים.
הקשרים בין התיאורים הנ’ל לנרקיסיזם ברורים לא פחות מכפי שהם מדאיגים. כל התיאורים האלה כוללים סימנים ניכרים של התנהגות נרקיסיסטית. ואולם, לפעמים צריך לקחת כמה צעדים אחורה כדי לאתר את הדפוס. ברגע שעושים זאת, הוא ברור כשמש.
II
הפסיכולוגים מסכימים פחות או יותר שנרקיסיזם קליני מופיע בקרב אחוז עד שני אחוזים מהאוכלוסייה. ואולם אין תמימות דעים מוחלטת בנושא, וחוקרים שונים מסתמכים על מערכי נתונים שונים. חוסר הסכמה ומחלוקות בסוגיות מעין אלה הן צרה רווחת, אבל לצרכים שלנו אחוז עד שני אחוזים הם שיעור מדויק דיו. אולי זה לא נשמע לכם הרבה. אחוז אחד הוא הרי שיעור קטן מאוד. מין שיבוש זעיר במערכת. מצד שני, פירוש הדבר הוא שהארץ שאני גר בה, שוודיה, היא ביתם של משהו בין 100 ל־200 אלף נרקיסיסטים, ואם מחשבים את מספר הנרקיסיסטים בעולם, מקבלים אוכלוסייה של בין 70 ל־140 מיליון נרקיסיסטים.
אבל יש הבדל ניכר בין ‘נרקיסיזם קליני’ או ‘הפרעת אישיות נרקיסיסטית’ (NPD) לבין מה שאנחנו מכנים התנהגות נרקיסיסטית. זו האחרונה ניכרת אצל בני אדם שמפגינים נטיות נרקיסיסטיות ברורות בלי שקיבלו אבחון קליני. בהמשך הדברים אביא שורת דוגמאות למה שאני מכנה תרבות נרקיסיסטית. כאן אסתפק בציון העובדה שתרבות כזאת מופיעה כאשר התנהגויות נרקיסיסטיות נעשות רווחות בשכבות שונות בחברה. דוגמה אחת להתנהגות נרקיסיסטית היא הדגשה גוברת של העצמי. מחקרים שונים מצאו כי כ־10 אחוזים מבני מדינות המערב (והיו שהעריכו את שיעורם ב־15 עד 20 אחוז) מפגינים הדגשה כזאת.
עצם הניסיון לחשב את מספר בני האדם בעולם שהם בעלי התנהגות נרקיסיסטית גורם לי סחרחורת.
נחזור לנרקיסיזם הקליני. אם נשאל מה בעצם מאפיין אנשים בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית, נגלה שהאנשים האלה נוטים לטפח דימוי עצמי מנותק מהמציאות, לבלות בעיסוק אובססיבי בעצמם, לראות בעצמם יחידים במינם, לדבר אך ורק על עצמם, להדוף כל ביקורת ומשוב שלילי, להרגיש שהכללים לא חלים עליהם, וביסודו של דבר לשאוף אך ורק לגמוּל חיצוני ולהכרה חברתית. ‘כל האחרים — כולם — צריכים לזוז הצידה כי אני פה!‘
נרקיסיסטים גם שואפים לשלמות, בייחוד בעיני אחרים. הם רוצים שכולם יראו בהם את האנשים הכי יפים, הכי נבונים, הכי מעודכנים, הכי בכושר, הלבושים הכי טוב, הכי עשירים, הכי מצליחים והכי־הכי־הכי מאושרים בעולם כולו. בשאיפות האלה יש כמובן בעיה קטנה: המטרה גם לא רציונלית וגם בשום אופן לא ניתנת להשגה.
בעיקרון, אין סיבה לצפות שתצמח טובה כלשהי אם הנרקיסיזם יתפשט עוד בחברה. ואולם אם נרצה לגשת לסוגיה בצורה רצינית יותר, קודם כול עלינו להבין את המצב לאשורו. נוסף על כך, עלינו להקדיש מחשבה לתוצאות שכולנו עתידים לסבול מהן אם נרשה לנרקיסיזם להשתולל בלי מעצורים. כוונתי היא שעלינו להיות מודעים למידת הרצינות של האתגר. אם לא נדע מה הבעיה שאנחנו אמורים לפתור, בכלל לא נרגיש שום צורך בפתרון.
פעם, לפני הרבה זמן, לא היה דבר כזה, SUV, או רכב פנאי־שטח. ואז, יום אחד, SUV נהיה משהו. אנשים קנו אותם והתענגו על ישיבה גבוהה, בטוחה, עם מראה משופר של התנועה מסביב (על חשבון כל היתר), ונהנו מתחושה של בטיחות שמקורה בידיעה שיהיו מוגנים למדי במקרה של התנגשות במכונית רגילה. בכל אופן, כל אלה שלא נהגו ב־SUV פתאום היו נתונים בסכנה רבה יותר, כי עכשיו צץ הסיכון שיתנגשו באחד כזה. מי ששילמו את המחיר המשמעותי ביותר המקושר להופעת ה־SUV היו ביסודו של דבר כל הנהגים האחרים.
ואז יותר ויותר אנשים קנו רכבי SUV. גם הם רצו להרגיש בטוחים וליהנות ממראה משופר של התנועה סביבם. אבל מה היו התוצאות? צריכת הדלק נסקה; משאבים טבעיים נוצלו ברשלנות רבה מתמיד; פליטת הגזים עלתה… וכמובן: אם כולם נוהגים ב־SUV, רבים מהיתרונות המקוריים פשוט נעלמים. באופן מסוים, זה כמו מלכודת.
נרקיסיזם פועל בצורה דומה. התנהגות של נרקיסיסטים באה על חשבון אחרים, בדיוק כמו שפלישת ה־SUV אירעה בעיקר על חשבון נהגים אחרים.
נרקיסיסטים עשויים לשמר את תחושת הכוח שלהם על ידי התנפלות על בני אדם אחרים. באופן דומה, הם עשויים לשמר את התחושה שהם נפלאים על ידי לקיחת קרדיט על הישגים של אחרים, ולטפח את ההרגשה שהם שחקנים קרי מזג על ידי יציאה לדֵייטים עם אינספור בני או בנות זוג פוטנציאליים שלעולם לא יֵדעו אלה על קיומם של אלה. בקיצור, נרקיסיסטים יכולים להמשיך להרגיש נפלאים ומדהימים בו בזמן שהם גורמים סבל לכל הסובבים אותם, והם יכולים לעשות זאת אך ורק כאשר רוב האנשים סביבם אינם נרקיסיסטים.
רבים טוענים שיש גבול למספר הנרקיסיסטים המאוהבים בעצמם שאנחנו מסוגלים להתמודד עימם במשותף. זאת מחשבה מעניינת: כמה נרקיסיזם יכולה חברה לסבול בפועל? בהנחה שהתופעה באמת נעשית רווחת יותר, זאת לא רק שאלה תיאורטית.
III
כמובן, השאלה איך הגענו למצב הזה מעניינת להפליא, וקשה להאמין שאפשר לתת לה תשובה אחת פשוטה.
יש המאשימים את האינטרנט ואת הרשתות החברתיות, אחרים מפנים אצבע אל המסר האומר שעל כולנו לטפח את ההערכה העצמית שלנו ולהיות הכי טובים שאנחנו יכולים, ויש גם מי שטוענים שהנטייה הנרקיסיסטית הזאת היתה שם תמיד, וכי מה שהשתנה הוא פשוט שעכשיו מצויים בידנו הכלים להביע זאת.
תשומת לב מועטה ניתנת לעובדה שהורים המעודדים את יקיריהם הקטנים להאמין שהם אלופי עולם או נסיכות כבר מהרגע שהם נולדים, ללא ספק מתוך כוונות שאין טובות מהן, מגדלים שלא במתכוון צי אדיר ומגושם של תת־משיגים אנוכיים עד שיגעון. בהמשך הספר אביא דוגמאות מבתי ספר שנערכו בהם השוואות בין ביצועים של תלמידים עם דרגות משתנות של הערכה עצמית. על התוצאות אפשר להגיד שהן… מעניינות.
לדמיין שאנחנו מדהימים ומצליחנים עוד לפני שהתחלנו בכלל לעבוד — זאת גישה אפשרית כמובן. יש גם להודות שאיננו יודעים בוודאות אם אנשים שואפים בעצם להרגיש מצליחים, ולאו דווקא להצליח בפועל. כך או כך, מה שברצוני להקדיש לו מחשבה בעניין הזה הוא השאלה אם ייתכן שבעצם, כבר הגענו לנקודה של תשואה פוחתת בכל מה שקשור ליתרונותיה של האגוצנטריות. וגם לשאלה, באיזו נקודה הערכה עצמית טובה ובריאה הופכת לרהבתנות ולעיסוק אובססיבי בעצמנו, ומתארגנת בדפוס של אגואיזם פתולוגי?
אפילו אלה שרק מצויים בסיכון לפתח תכונות נרקיסיסטיות בלי להיהפך לנרקיסיסטים במלוא מובן המילה צריכים ללמוד לקח כאן. אף כי נרקיסיסטים מסוגלים תמיד להשתלט על חדר, על שיחה או אפילו על ארגון שלם, בסופו של דבר, באורח בלתי נמנע, הם מסגירים את עצמם. הסובבים אותם מתחילים לסלוד מהם באמת ובתמים. אם נרקיסיסטים אינם זונחים את ההתרכזות הגלויה שלהם בעצמם, בסופו של דבר הם מעוררים תיעוב אצל אחרים. זה הניגוד המוחלט למה שהנרקיסיסטים בעצם מנסים להשיג, כלומר התמסרות ללא סייג.
IV
לפני שאעסוק ביתר הרחבה בתרבות הנרקיסיסטית המתפתחת לנגד עינינו, ברצוני להציע דוגמאות להפרעת אישיות נרקיסיסטית, שהיא הפרעה נפשית לכל דבר ועניין. ועוד לפני כן, יש לי אתגר עבורכם ולכולם בכלל:
חשבו, בזהירות רבה, מה אנחנו כחברה צריכים לשאוף אליו. איזה סוג של אנשים אנחנו רוצים להיות? מי את ואתה רוצים להיות? מה אתם רוצים שישלוט בחייכם ובצמיחה האישית שלכם? איך הייתם רוצים שאחרים יראו אתכם החל מהיום?
אנו יכולים לבחור בנתיב נרקיסיסטי במובהק, מרוצף ברהב, בהתרכזות בעצמנו, ביחסים מלאכותיים, בתאוות בצע, בבידוד חברתי, באשמה ובכאוס. או שאנו יכולים לבחור בנתיב אחר, שמוביל אותנו הרחק מכל הדברים האלה.
גישה זו האחרונה היא חיפוש אחר אמת וחופש רחבים הרבה יותר, וגם קבלה של תחושת אחריות מרחיקת לכת — לעצמנו, למשפחות שלנו, לילדים שלנו ולכל האנשים היקרים לליבנו; אחריות המתפשטת גם אל החברה שאנחנו חיים בה.
הנתיב הזה הוא ללא ספק תובעני יותר, אבל שלא כמו הנתיב הנרקיסיסטי המבוסס במידה רבה על אשליה, הוא דבר של אמת. במקום לנהות לשווא אחרי רעיון אוטופי של שלמות אישית, אנחנו יכולים לשאוף למצב של שיפור נמשך. גם אם, במובן מסוים, זהו מסע בלי יעד ממשי, המסע הזה לפחות אותנטי ומאפשר לנו להישאר נאמנים יותר לעצמנו.
בכל מקרה, יש דרישה אחת יסודית במסע הזה: אנחנו צריכים להרשות לעצמנו לעצור ולהקדיש מחשבה לדברים האלה. אנחנו צריכים ללחוץ על הברקסים בכל הכוח ולהקדיש מחשבה עמוקה לסוגיות שעשויות להשפיע עלינו לכל חיינו. זאת הדרך להצלחה ואושר אמיתיים.
וזה עניינו של הספר הזה.
אין עדיין תגובות