דברים שאין לנו מספיק אסטרוגן בשבילם, רשימה חלקית: חזיות לא נוחות. פגישות שהיו יכולות להיות אימייל. זום של יותר מעשרים […]
במקום הקדמה
למה כתבנו את הספר הזה
את הספר כתבנו יחד – קרין קידר ושלי גרוס – ויש כמה דברים שנשמח שתדעו לפני שתתחילו לקרוא:
ממני, שלי גרוס
זכיתי. נולדתי בשנה שבה נולדה גווינת' פאלטרו, מה שאומר שאני נהנית באופן אישי מההכרזה שלה שהיא, בעצמה, תהפוך את גיל המעבר לזוהר. ב־2019 אני וגווינת' חגגנו יום הולדת 47. זאת הייתה השנה שבה קבוצות פייסבוק ייעודיות לגיל המעבר נפתחו כמו דלתות מקפיאים בשיאו של גל חום, המלצות על צמחי מרפא בעלי שמות מפתים כמו ״שיח אברהם״ נזרקו לאוויר, נשים מעל גיל חמישים כיכבו בכל סדרה ששווה לראות, והצהרות כמו ״העולם שייך לצעירים״ התחילו להישמע כשייכות לעידן אחר.
באותם ימים לא ראיתי את זה ככה. לא חשבתי שזו זכות. לא הייתה לי פרספקטיבה. למעשה, שום דבר מזה לא עניין אותי. זה לא עניין אותי כי הייתי בת 47, ובאחד הבקרים קמתי – אדם אופטימי בדרך כלל – עם תובנה חדשה: העולם הוא מקום נוראי, אני שונאת את כולם, כולם שונאים אותי, לא הספקתי כלום, מה שבכל זאת הספקתי לא שווה, ובקצרה, אין לקיום תכלית.
כמה ימים אחר כך הגיע דימום.
למזלי היה לי מספיק שכל להבין שמה שחוויתי היה PMS (תסמונת קדם־וסתית) מסוג חדש, PMS מואץ, על סטרואידים, כשאת בטוחה שכל מה שאת חושבת ומרגישה במהלכו אמיתי לגמרי, ללא הקול הפנימי שתפקידו להרגיע ולהזכיר שאת במדרון הורמונלי ובעוד כמה ימים תחזרי להיות האישה הנוחה לבריות שאת.
וכשכל הטוב הזה התחיל להתרחש מדי 21 יום (במקום מחזורים של 28 יום) ובעוצמה שגרמה לי לחשוש לחיי – הבנתי שהגיע הזמן לקבוע תור לרופאת הנשים שלי, ד"ר יעל ארבל.
הנה מה שאני זוכרת מהפגישה ההיא
1. שתי הרבה מים.
2. קחי ויטמין D.
3. תפסיקי לאכול כמו סתומה שלא שמעה על הקשר בין אוכל לבריאות.
4. תתחילי לזוז.
5. עשי סדר בחיים שלך (זוגיות, עבודה, חברות).
6. והכי חשוב: לכי לקרין קידר.
על כרטיס הביקור של קרין, אם היה לה כרטיס ביקור, היה כתוב שהיא מטפלת ברפואה סינית ובדיקור יפני כבר יותר מעשרים שנה. אבל מה שלא היה כתוב בו הוא שקרין היא האדם הכי סקרן ומעודכן שפגשתי (באותם ימים הייתי עיתונאית האופנה של 'ידיעות אחרונות', אז פגשתי אנשים סקרנים ומעודכנים לפרנסתי). היא מורה לרפואה נשית הוליסטית בגישה פמיניסטית בארץ ובעולם, בוגרת קורס גיל המעבר של אוניברסיטת תל אביב, עבדה מעל עשור במכון לחקר הפריון באיכילוב ולומדת פסיכותרפיה מבוססת חוויה בהשראה בודהיסטית עם ד"ר עודד ארבל.
את קרין פגשתי עוד באותו שבוע, ובתוך כמה שבועות ה־PMS חזר להיות אירוע נשלט, המחזורים התייצבו מחדש על 28 ימים, והשמיים, פחות או יותר, התבהרו.
השורה התחתונה בסיפור הזה היא שקרין אחראית על כל הידע שבספר הזה, כי זה המקצוע שלה וזאת מי שהיא: בכל מה שקשור לבריאות נשית, היא אחת שיודעת.
באחת הפגישות שלנו, בשנים שחלפו מאז, אחרי שמצאנו את עצמנו מדברות שוב על כמה שחסר לנו ספר על גיל המעבר, שיכיל את כל מה שצריך לדעת, אבל ידבר עלינו ואלינו בשפה שאנחנו מבינות, שפה שמכבדת אותנו, שלא מפחידה אותנו ושלא רואה בעתיד איום מייאש, החלטנו שהדבר ההגיוני לעשות יהיה לקחת את הידע של קרין ואת הגישה של שתינו ולכתוב אותו באופן שיוכל להגיע לכמה שיותר נשים. להבדיל מגווינת' פאלטרו שהגיחה במערכה הראשונה, אנחנו לא מתיימרות להפוך שום דבר לזוהר, אבל אנחנו גם לא נוטות להתייאש או לפחד מההתבגרות.
ממני, קרין קידר
הנה כמה מהדברים שאני אומרת לנשים שאני פוגשת בקליניקה, בהרצאות או בקורסים שאני מעבירה: אם אתן בנות מזל והגעתן לשנות החמישים שלכן, אתן תעברו דרך המנופאוזה. כולכן. הרי אם יצליחו להמציא דרך למנוע מאיתנו את המעבר, נמצא את עצמנו עם טמפונים בגיל 65. את באמת רוצה את זה?
לא לדאוג, לא המצאנו את גיל המעבר. גם הסבתות שלכן עברו את זה וגם קיסרית סין שחיה לפני הספירה. עדויות להפסקת המחזור החודשי סביב גיל חמישים, דיווחים על חוסר שקט, גלי חום והפרעות שינה אצל נשים בגילנו נמצאים בטקסטים רפואיים מיוון וסין העתיקות. היפוקרטס, אבי הרפואה המערבית, זה שקרא לנו "היסטריות" (זו הייתה הדרך שלו לתאר נשים כועסות או חרדות), זה שטען בלהט שהרחם שלנו מטייל בגוף וחונק לנו את הלב (כן, המילה 'היסטריה' הגיעה מהמילה היוונית לרחם), היה גם בין הראשונים שגרסו שהפסקת המחזור החודשי היא סמן למחלה. הרפואה המערבית יצאה מתוך הנחה שהפיזיולוגיה הגברית היא נקודת המוצא התקינה, בעוד שאצלנו, הנשים, הפיזיולוגיה לקויה. כמה נוח! נראה אתכם מגדלים בני אדם בתוך הגוף שלכם, נראה אתכם מניקים לילות שלמים וקמים בבוקר לעוד יום עמוס, נראה אתכם מבייצים, מדממים, מאות ימים בחייכם. ברור שזה מסובך.
אם אתן שואלות את עצמכן למה בכלל יש גיל מעבר ומה הקטע, תגלו שחוץ מאיתנו, בנות האדם, ולווייתניות מסוג קטלן (שם טוב!), לשאר היונקים, או בעצם היונקות, אין דבר כזה גיל מעבר. תום שנות הפוריות הוא גם תום האירוע כולו. גורות. פוריות. מתות. למה? יש הרבה תיאוריות. החביבה עליי גורסת שבלעדינו, נשים צעירות (מספיק) וחזקות (ככל האפשר), המין האנושי לא היה מתפתח ומשגשג. בחברה הציידית־לקטית, למרות יחסי הציבור של הציידים, מקור המזון העיקרי היה הליקוט. עם חץ וקשת לא משיגים הרבה, ובלאו הכי, בהיעדר מקרר, קשה להגיע רחוק עם בשר לא מבושל. וכשאני אומרת ליקוט אני לא מתכוונת לסלסילת פטל פוטוגנית, אלא לעבודה פיזית קשה, שכוללת גם את נשיאת השלל למרחקים ארוכים. זה היה תפקידן של הנשים שכבר לא טיפלו בתינוקות ובפעוטות. נשים בנות גילנו, נשים כמונו. שבט שהתברך במזון רב אפשר לנשים הצעירות להרות עוד, וכך גדלנו והתחזקנו כחברה.
מסדרון המעבר הוא פרק חיים פיזיולוגי ונורמלי, בנאלי אפילו. הוא מתחיל, כמו כל השינויים הגדולים, מתחת לפני השטח ומתגלה דרך תחושות ותופעות שונות ומשונות. בדיוק כמו בפרקים הקודמים של חיינו: גיל ההתבגרות בשנות העשרה, והיריון־לידה־הנקה, אם זה מה שבחרתן. הביולוגיה הנשית, בשנות הפריון, מבוססת על גאות ושפל, על רכבת הורמונלית. חלק מאיתנו חוות אותה כפארק שעשועים, עבור אחרות היא רכבת שדים, את יודעת לאיזו קבוצה את משתייכת. זה רמז לאיך, כנראה, גיל המעבר שלך ירגיש: אם שינויים היו קשים לך עד כה, תתכונני לנסיעה עם באמפרים.
מאז ועד היום מתארים את התנודתיות הזו שלנו כהפרעה. משוגעות. הורמונליות. מחפופות. ובכן, גם לנו מותר להיות עצבניות ואפילו להתפרץ. זה אנושי, ולא, זה לא ״הורמונלי״. את הרי לא שואלת את אחיך או את הקולגה שלך בעבודה אם הם הורמונליים כשהם כועסים או מתפרצים.
ועכשיו שתינו יחד
בגלל כל הסיבות האלו התכנסנו לכתוב את הספר הזה. גייסנו את הכעס שלנו ופתחנו מחשבים. כי כשמדברים היום על גיל המעבר, השיח מתמקד בגלי חום, יובש בנרתיק, הפרעות שינה. הצילו. גיל המעבר עומד להפוך את כולנו לשמנות, קשישות וחולות. תנו לנו הורמונים, דחוף, זה יתקן הכול (ספוילר – זה לא).
אבל כשאנחנו מסתכלות על עצמנו, על החוויות של קרין מהקליניקה, על החברות שלנו, על הנשים שחולפות על פנינו ברחוב והיו יכולות להיות חברות שלנו, אנחנו לא רואות את הדמויות הגרוטסקיות שמציגים לנו בתרבות הפופולרית וברשתות. כן, לנו ולהן יש גלי חום לפעמים. אנחנו מקומטות. יש לנו שיער לבן, ויש לנו עניינים עם דימוי הגוף שלנו (זה מגיל שתים־עשרה, מה חדש?) למזלנו, אנחנו חיות בתקופה שבה לכל המצוקות הפיזיות נמצאו פתרונות בטוחים ואפקטיביים. מטיפול מסורתי, דרך הנתיב התרופתי ההורמונלי (כן, הוא בטוח לשימוש לרוב הנשים – נפרט בהמשך) והלא הורמונלי, ועד טיפול שיחתי־התנהגותי שהראה אפקטיביות גבוהה בהתמודדות עם גלי חום והפרעות שינה.
אנחנו מציעות לך את כל המידע וכל הפתרונות המעודכנים ביותר להתמודדות עם הסימפטומים. הם יגיעו, ובפירוט רב, לאורך כל הפרקים הבאים. אבל זו לא הסיבה שבגללה כתבנו את הספר הזה. כתבנו אותו כי אנחנו חושבות שלמעבר בפרט, ולהתבגרות בכלל, פשוט מגיעה התייחסות אחרת. לגמרי.
נרצה לחשוף את הסוד הגלוי שבגיל המעבר, ולמה התקופה הזו היא באמת מעבר.
תמצאי את הכול בפירוט בספר, אבל הנה זה בתקציר לטובת חסרות הסבלנות (נגמרה לנו הסבלנות סביב גיל 45): האסטרוגן שמפמפמות השחלות למוח מגיל הנעורים, במעגל המחזור החודשי, מאמן אותנו לאימהוּת. אסטרוגן משפר את היכולת שלנו לתקשר ולזהות צרכים של אחרים; אוקסיטוצין מלמד אותנו לבקש עזרה כשאנחנו בתוך קושי; טסטוסטרון מלמד אותנו לצוד את מה שאנחנו רוצות; פרוגסטרון מלמד אותנו לישון ולהירגע גם כשהכול מסביב מעצבן. במילים אחרות – המחזור החודשי מאמן אותנו, בכלים מגוונים, לאהבה, טיפוליות ומסירות אינסופית, גם מול תובענות לא הגיונית (ע"ע ילדים, משפחה וזוגיות).
בשנות הארבעים מתחילה תנועה של שינויים הורמונליים שמביאה עימה, הרבה לפני התופעות הידועות לשמצה של המעבר, תחושה של חוסר סבלנות ואובדן דרך. הנטייה למילוי הצרכים של כל מי שמבקש או שנראה לנו שצריך משהו – נשחקת. נגמרות לנו הסבלנות והמוטיבציה להיות טובות כל הזמן. האימהות, הזוגיות, תכלס רוב מערכות היחסים, הופכות פתאום לכבדות. רבות מאיתנו מרגישות שהן נעשו פתאום חלשות מכדי לסחוב אותן. זה מקור הבלבול: את לא חלשה ולא נחלשת. נולד בך קול ראשוני וחזק להגיד לא, וזה נורא־נורא מבלבל. לכולם.
בחסות השינוי ההורמונלי אנחנו עוברות מעולם ה"כן, חמודים, בטח, מה שתרצו", לעולם ה"לא, עכשיו אני עושה מה שאני רוצה״. אם רק תיתני לו, גיל המעבר יכול להיות תפנית נהדרת: מסלול הרפתקני לעבר "תניחו לי באימא שלכם" – ליטרלי – "אני לא עובדת אצלכם יותר". פרק מלא פרופורציות, זמן וחיבור לעצמנו (אלוהים, כמה שנים חיכינו לרגע הזה), מינוס הרבה חובות טיפוליות. כן, תסתדרו לבד. אתם כבר גדולים. והבונוס – הרבה פחות התעסקות במה חושבים עלינו.
לא הגענו לעולם רק בשביל ללדת ולגדל ילדים. פרק הפריון היה חלק מהחיים שלנו, ואחריו מחכות לנו עוד שנים ארוכות, מלאות באפשרויות. נעורים זה מקסים, זה בוודאי מאוד אסתטי, אבל אנחנו גם שוכחות שהשנים הללו, מרגשות ככל שהיו, היו גם מלאות במתח ודאגה, בצורך להשיג, להוכיח, להתאים את עצמנו ולהשתפר כל הזמן. על אף הנוסטלגיה, זה היה מתיש ולא כזה מהנה. עכשיו כבר אפשר להרפות. הגענו. את רואה את עצמך, עכשיו, מפלסת שוב את דרכך בעולם? עם יד על הלב – את באמת מתגעגעת לשנים עם ילדים קטנים ואפס שליטה על הזמן שלך? באמת בא לך עוד שנים של דימום כל חודש, עצבים לפני וסת, גוף ונפש שמשתנים כל הזמן? בשבילנו, לפחות, חופש התנועה החדש הזה מהווה הקלה גדולה.
גיל המעבר הוא (גם) חדשות טובות: זו תהיה הנסיעה ההורמונלית הסוערת האחרונה שלך. ואפילו בכלל לא בטוח שהיא תהיה כל כך סוערת. נכון, הרבה נשים מתארות את השלב הזה כמאתגר. בעיקר נפשית. אבל אלו שאנחנו לומדות מהן, אלו שמהוות בשבילנו השראה, מספרות גם שנולדה מתוכן אישה הרבה יותר בטוחה בעצמה, חומלת, חכמה, יציבה. הן מספרות שאחרי הווסת האחרונה התגלה בפניהן מישור מוריק. יפה וכיף שם, הן מדווחות, לא מפחיד ואפור כפי שהן חששו. הן חולקות חוויות מיניות עמוקות, מספרות שהשינה חזרה להיות רציפה, ובעיקר, שבהירות חדשה ולא מוכרת שורה עליהן. הן מדברות על כך שעכשיו, אחרי כל הטלטלות, הסערות והערפול – הן מרגישות שהן סוף־סוף במקום שלהן.
ועדיין, אנחנו מתמודדות עם שינוי עצום, מכונן. אם תסרקי את הגוף שלך לא תמצאי אזור אחד שאינו מושפע מהשינוי ההורמונלי. אין מערכת אחת בגוף שלנו, פרט לטחול, שהתפקוד שלה אינו כולל שימוש באסטרוגן או בהורמוני מין אחרים. כל מערכות הגוף, ובעיקר המוח שלנו, שהוא שדה אנטנות אדיר להורמונים, נאלצות ללמוד לעבוד עם תמהיל הורמונלי חדש. לכן רשימת הסימפטומים האפשריים של גיל המעבר נראית כמו רשימה אינסופית, לכן מי שמוכר הורמונים מבטיח תרופה לַכּול. זה לא עובד ככה. הכול משתנה, ושינויים זה קשה.
כבר עברנו שינוי כזה פעם אחת, בגיל ההתבגרות, חווינו שינוי נוסף בכל פעם שילדנו, ועכשיו אנחנו שוב עוברות שינוי, הפעם לכיוון היציאה מפרק הפריון. במסע המעבר שלנו, אנחנו צריכות להתרגל לתנאים חדשים, וגם הסביבה צריכה להתאים את עצמה. רק שהפעם זה יכול להיות הרבה יותר קל. אנחנו מנוסות. כבר צברנו כמה עשורים של ניסיון בהסתגלות לשינויים הורמונליים. אנחנו גדולות, ובפעמים הקודמות היינו קטנות יותר.
אם נסכים להתרגש מהפרק הזה בחיים שלנו, מאתגר ככל שהוא עשוי להיות; אם נרשה לעצמנו ללכת לקראתנו, לקראת הנשים הבוגרות שאנחנו הופכות להיות; אם ננטוש את השיחות המשמימות על גלי חום והזעות, ונדבר על מה שקורה לנו באמת – יש לנו פה הזדמנות. אנחנו יכולות לעשות עוד דברים, שונים מאוד ממה שעשינו בפרק החיים הקודם. על מה את חולמת? מה בא לך ולא יכולת עד עכשיו? אילו חלקים שבך מוצו ומוכנים להיפרד ממך? איזו גרסה של עצמך את רוצה לגדל? זו השיחה שאנחנו מקוות שתהיה במרכז בזמן שתקראי את הספר הזה.
אנחנו מאמינות – והמדע תומך באמונה שלנו – שאם נסכים להישיר מבט לזקֵנות שיום אחד, בעתיד, נהיה, ובעזרת ניהול נכון של תקופת המעבר והורדת גורמי הסיכון שמתלווים אליה, נגיע הרבה יותר בריאות לשנים הזקנות שלנו. זה הזמן לבחון נושאים כמו בריאות הלב וכלי הדם, מערכת העיכול, המוח, ניהול שינה, משקל, בריאות העצם והשריר. לאתר נקודות תורפה בריאותיות במשפחה. להודות בדברים שמציקים לך, להבין מה מאיים עלייך עכשיו ומה מפחיד אותך בעתיד. כנראה תצטרכי לוותר על הרבה סיפורים שסיפרת לעצמך על החיים ועל חופש. תרצי להתעסק גם במיניות, במצב הנפשי שלך, במראה שלך. כל הנושאים האלה היו חשובים תמיד, ועכשיו הם חשובים יותר מאי־פעם. אם הכול הלך לך בקלות ובבריאות עד כה, אם ישנת טוב והיית במצב רוח טוב תמיד (מי את???), זה בטח לא קל להיפגש עם אתגרים כאלה לראשונה. בסופו של דבר, תצטרכי להחליט מה את רוצה. מה מתחשק לך. לרובנו לא הייתה הפריווילגיה הזו במשך שנים ארוכות של עומס. עכשיו היא כאן.
כשאנחנו מדברות על רצון ועל חשק, אנחנו מדברות כמובן גם על מיניות, אבל לא רק. ברור שנדבר בפרק המיניות על יובש בנרתיק, על ירידה בתגובה מינית – אבל האמת היא שגם אם נטביע את עצמנו בבריכה של אסטרוגן לא יחזור לנו החשק לשום דבר אם לא נשאל את עצמנו את השאלות הפשוטות. מה בא לנו. מה נעים לנו. מה לא מתאים יותר בחיים הנוכחיים שלנו. את הנטייה שלנו להסכים לעשות דברים שלא בא לנו לעשות אי אפשר לפתור בטיול לבית המרקחת.
הגישה שאנחנו רוצות להציע לכן היא מתינות רדיקלית
הספר הזה מלא ברעיונות איך לעזור לעצמנו, חלקם מגיעים מהעולם הרפואי וחלקם מהעולם המסורתי. את עמדת ה״טבעי זה טוב ורפואי זה רע״, או הפוך, לא תמצאו פה. אנחנו מאמינות בכל מה שתומך בנשים. אין אף מדליה שמחכה למי שסובלת בגלל העקרונות שלה. כשאנחנו אומרות "אבל זה לא אני" (טיפול תרופתי קונבנציונלי, צמחים, דיקור, שינויי תזונה או מדיטציה – זה ממש לא משנה) כשבפועל מחר האני הזו תהיה כבר אחרת, אנחנו תקועות ברעיון. כשאנחנו בוחרות להתנסות, לבדוק, לטעות ולתקן, אנחנו מגדלות גמישות, סלחנות וחמלה, ובפרק הזה בחיים שלנו נזדקק להן.
כשאנחנו שמות מול עינינו את הגרסה המיטיבה שלנו כפי שהיא עכשיו, את התקווה הרכה לעצמי המבוגרת, ולא מתעסקות בשאלה לאיזו גרסה צעירה של עצמי אני רוצה לחזור (אי אפשר), אנחנו יכולות לקבל את השינויים בלי לבזבז אנרגיה על כיוונים שמזמנים מאה אחוזי סיכוי להיכשל: לעולם לא תהיו צעירות יותר מהיום. אבל אם תטפלו בעצמכן טוב יותר, אתן יכולות להיות מחר בריאות יותר מאתמול. זה שווה.
בשנות העשרה והעשרים קיבלנו החלטות חשובות לחיים שלנו, כשלא היינו בוגרות כלל. בחרנו בני זוג, אולי החלפנו אותם, ילדנו ילדים, ונחת זה לא הדבר היחיד שחווינו מולם. בשנות הארבעים והחמישים אנחנו מגיעות לרגע שדורש מאיתנו לוותר על הציניות ועל המרירות מול החלומות שהתנפצו לנו בפרצוף ומול האכזבות שהחיים זימנו לנו. והם זימנו, בואו נהיה כנות. החדשות הטובות הן שככל שאנחנו מתבגרות, המחיר שאנחנו משלמות על הבחירות שלנו פחות גבוה. אנחנו כבר מבינות שהחיים הם עכשיו. אנחנו פוחדות פחות, נהנות יותר, יודעות לרדת מעצים גבוהים. האגו שלנו כבר לא במרכז. עם המעבר אנחנו רודפות ונרדפות פחות – להיות אישה צעירה בעולם שלנו זה לא קל. אנחנו תמיד שוכחות כמה מסובך זה היה.
אנחנו מתרגשות אל מול האפשרות לעשות את הדברים כמו שאנחנו רוצות. בדרך שלנו. בקצב שלנו. אנחנו כבר לא צריכות שכולם יאהבו אותנו. נוח לנו עם עצמנו גם כשממש לא נוח. יש חופש תנועה. חופש המצאה. חופש, נקודה. אנחנו רוצות להזכיר לכן שלפנינו פרק חיים שלם, גדוש בפוטנציאל ובהרפתקאות. אם נשכיל להבין שזה מה שמחכה לנו, אולי נגלה שאפשר ליהנות מהדרך, גם כשהיא מטלטלת אותנו.
כמה אמיתות שיהפכו את הדרך לפשוטה יותר (לדעתנו)
1. גיל המעבר הוא תהליך פיזיולוגי, הוא לא אירוע רפואי. אנחנו חוזרות: לא מדובר באירוע רפואי.
2. הפסקת הביוץ והמחזור החודשי – קורה לכולן. עוד לא הומצא קסם שיפטור יצורות אנושיות מהמעבר הזה.
3. אפשר להיות בגיל המעבר וגם בריאה, חיונית, יצירתית. לשינויים הורמונליים אין השפעה על הקסם האישי. אבל כן, לפעמים נרגיש בדיוק להפך.
4. אנחנו עומדות להזדקן. אם יהיה לנו מזל. זה לא יקרה מייד, וזה לא קשור לגיל המעבר. גברים מזדקנים באותו זמן. לחלקנו זה יקרה במקביל, אצל חלקנו מדובר בתקופות שונות, אבל זה יקרה.
5. ההתמודדויות הרפואיות שיטרידו אותנו בעתיד לא יקרו בגלל גיל המעבר. הן יקרו כי מסך האסטרוגן שעד עכשיו הסתיר חולשות שלא טרחנו לטפל בהן התפזר, ואין לנו ברירה אלא להסתכל בעיניים לדברים שהזנחנו.
6. אנחנו חיות בתקופה שבה יש לנו המון אפשרויות בטוחות לבחור מתוכן.
7. יש לנו את הכוח לחזק את עצמנו לקראת האתגרים שהתקופה הזו מזמנת, וזה אפילו לא כזה מסובך.
פרק ראשון
מה זה קשור אליי?
״כשחושבים על זה, נראה לי שלא ידעתי כלום על שום דבר לפני גיל חמישים.״
(מתוך הפייסבוק של נורה אפרון, 2015, בתרגום חופשי)
חגגת 45?
תדפיסי לך על טי־שירט:
לא לפנות אם:
– אתם לא יודעים איפה בגד הים שלכם.
– אתם רעבים וחושבים שאני הפתרון.
– אתם מעוניינים להעביר ביקורת בונה.
– אתם רוצים לתת פידבק.
– אתם רוצים לבקש בקשה.
– אתם מעוניינים לחלוק את דעתכם.
אפשר לפנות אם:
– אתם חייבים לתת מחמאה.
– אתם רוצים עצה.
״אני עוד לא שם״; ״יש לי עוד זמן״; ״זה לא קשור אליי, אני מקבלת וסת כל חודש כמו שעון״; ״נראה לך? אני אולי בת חמישים, אבל אנחנו בדיוק מדברים על ילד שלישי״.
אלה רק חלק קטן מהתגובות של החברות שלנו, בנות גילנו בדיוק, כשאנחנו מנסות לדבר איתן על מה שעובר עלינו בגיל המעבר: ״נקשיב לך בכיף, חברה, אבל זה לא קשור אלינו כלל וכלל.״
זו הדינמיקה: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה. חמשת שלבי האבל, והקפה אפילו עוד לא הגיע לשולחן. ״אה, אז את אומרת שההתעוררויות באמצע הלילה, זה קשור? כשאני סובלת מחום זה לא (רק) ההתחממות הגלובלית? העובדה שהנשימות של בעלי גורמות לי לרצות להכות אותו, זה קשור? הצעקות על המחנכת של הבן שלי, זה קשור? זה שבכיתי בשירותים של העבודה, זה קשור?״
כן, חברות, הכול קשור. והכול מפחיד וכלום לא מפחיד.
״גיל חמישים היה שוק, כי זה היה אקורד הסיום של אמצע החיים. אבל ברגע שכבר הייתי שם, גיל שישים היה נהדר. גיל שבעים היה נהדר. ואהבתי, באמת שאהבתי להזדקן.״
(גלוריה סטיינם ל'ניו יורק טיימס', 2014)
בואו ניישר קו, או: למה אנחנו מתכוונות כשאנחנו אומרות "גיל המעבר"
כנראה שאם תיכנסי לחדר מלא בבנות 45 פלוס, לכל אחת מהן תהיה תשובה שונה לשאלה מהו גיל המעבר. מנופאוזה, פרימנופאוזה, גיל המעבר, גיל הבלות, חידלון הווסת, אמצע החיים, הזדקנות השחלות, גיל הייאוש (سن اليأس כך בערבית), האביב השני או גיל ה'מֵעֵבֶר' הם חלק מהכינויים שמתארים את התקופה שבין השנים הפוריות שלנו, בהן יש לנו מחזור חודשי, ביוץ ואפשרות להרות, לבין השנים שאחרי, שבהן אין לנו וסת, מחזור חודשי או יכולות להרות מהביציות שלנו (היום, כשטכנולוגיות הפריון נגישות לנו, נשים יכולות להרות מתרומת ביצית או מביצית שלהן שהוקפאה שנים מוקדם יותר, גם כשהן כבר לא יכולות להרות מביוץ).
הגיל הממוצע בישראל לווסת האחרונה הוא סביב גיל חמישים, אבל עוד קודם, בתקופת המעבר, אנחנו עוברות תהליך שמעביר אותנו ממצב של מחזורים סדירים עם וסתות שמגיעות אחרי ביוץ קבוע להפסקה מוחלטת של המחזור החודשי. קלינית זה כל מה שזה אומר, אבל ברור שזה לא רק זה. אם זה היה פשוט כמו יש־מחזור או אין־מחזור, זה לא היה כזה עניין. המעבר הוא אירוע שמתחיל בשחלות אבל משפיע על כל איבר ותפקוד בגופנו. המוח עובר שינוי משמעותי, וגם כלי הדם, מערכת השתן, איברי המין, השדיים, העור והשיער. הכול משתנה.
משגרה שבה הורמוני מין שמופרשים מהשחלה מתפזרים בין איברי הגוף השונים ומשפיעים על תפקודם, אנחנו עוברות למציאות שבה השחלות יוצאות לפנסיה וזרם ההורמונים הזה פוסק.
שינויים הם אף פעם לא קלים. לגוף ולנפש נדרשת מידה גדולה של יכולות הסתגלות כדי לעבור את התקופה הזו בשלום. כנשים, מהווסת הראשונה שלנו, הסתגלות היא שמנו השני. אנחנו מתורגלות היטב. ומי שאומר לך אחרת הוא פשוט לא אישה.
מנופאוזה, פירוש מילולי: מנו = חודש, פאוזה = הפסקה: הפסקת המחזור החודשי
את המושג מנופאוזה טבע הרופא הצרפתי ד"ר צ'רלס דה גארדן ב־1821, אבל כבר ביוון העתיקה ובטקסטים סיניים בני יותר מ־2,500 שנים מוזכר השלב הזה בחיי הנשים כתקופה מרובת אתגרים. ההגדרה היבשה של המנופאוזה היא אובדן בלתי הפיך של פעילות שחלתית שמתבטא בהפסקת ייצור הורמוני השחלה ובהפסקת המחזור החודשי. מנופאוזה הוא למעשה היום שבו את מציינת שנה לווסת האחרונה.
המושג מנופאוזה מתייחס להפסקת המחזור בלבד. אין בו התייחסות לכך שהאתגר שהגוף שלנו עובר נובע מהשינוי ההורמונלי הדרמטי שמתרחש בעקבות הפסקת הביוץ. אחרי עשרות שנים שבהן התרגלנו לחיות בתיווך אסטרוגן, פרוגסטרון, טסטוסטרון ושאר ההורמונים שעולים ויורדים בכל מחזור חודשי, אנחנו עוברות – וכן, לכן השם "מעבר" – למצב חדש שבו גם רמות ההורמונים וגם היחסים ביניהם משתנים.
בסוף המעבר נגיע למצב הורמונלי שדומה יותר למצב שהיינו בו לפני גיל הנעורים. פרוגסטרון ואסטרדיול (הסוג הפוטנטי של האסטרוגנים) מפסיקים להיות מופרשים מהשחלה, "בנק הביציות" שלנו מודיע שהן sold out, ואנחנו עוברות לפרק החיים שבו אנחנו לא פוריות ולא מסוגלות ללדת.
אחרי המסדרון ונקודת הציון הרשמית, ממשיכים החיים עצמם, שלדעתנו אין צורך למתג אותם. אלה העשורים שמחכים לנו בצד השני: מה שפעם היה נהוג לכנות ״גיל העמידה״ או ״גיל הבלות״, שני תיאורים שאנחנו מתקשות לקשר עם הנשים שאנחנו מכירות, נשים בנות חמישים וחמש או יותר, בריאות, פעילות, חיוניות, ושחיות את חייהן הרגילים, פשוט ללא טמפונים, תחבושות, תחתוני מחזור או גביעוניות.
* חשוב להזכיר שחלק מהנשים בכלל לא יחוו דרמה בשום שלב. למעשה, על יותר מרבע מהנשים התקופה הזו עוברת בלי מאורעות מיוחדים. אבל הספר הזה הוא גם בשבילכן, כי זה שאתן לא מרגישות כלום לא אומר שלא מתרחשים כמה דברים שכדאי שתדעו עליהם.
*
מה צפוי במסדרון (ומה זה בכלל מסדרון)
כשאנחנו אומרות ״גיל המעבר״, או כמו שאנחנו מעדיפות לקרוא לו בספר הזה, ״המסדרון״, אנחנו מתכוונות לכל התקופה שבה מתרחשים שינויים הורמונליים. החל ממה שמכונה באנגלית שלב הפֶּרִימנופאוזה (פרי=מסביב), כלומר, השנים שלפני המנופאוזה, דרך נקודת הציון שהיא המנופאוזה עצמה (היום שבו את מציינת שנה מהווסת האחרונה) ועד כמה שנים אחריה. כל עוד יש דרמה – את במסדרון.
ב־2001, חוקרים מחמש מדינות, מדיסציפלינות מגוונות, סיכמו את שלבי ההתבגרות של מערכת המין הנשית ופרסמו מסמך שמגדיר את השלבים השונים שלה. ההגדרות עודכנו ב־2011 ונחשבות עד היום ההגדרות המקובלות על ידי הממסד הרפואי. לפי המסמך, חיי האישה מחולקים לשלושה שלבים: פורייה, במעבר, אחרי גיל המעבר. שלבים אלה חולקו, כמובן, לשלבים שבתוך השלבים. לא ניכנס כאן לכל הדקויות, נסתפק בתרשים שקרין נוהגת לצייר עבור המטופלות שלה.
אין עדיין תגובות