במערבולת החיים

אחרי טרגדיה בלתי צפויה, יוצאים אב ובתו למסע – טיול ליפן שהיה אמור להיות חופשה משפחתית רגילה.

אבל כשהלב כבד, גם הנופים הכי שלווים לא מצליחים להסתיר את הסערה שמתחוללת בליבם.

 

בין סמטאות קיוטו, מקדשים עתיקים, קריסטלים נדירים וזיכרונות מבית, הולך ונרקם מסע רגשי שנע בין עבר להווה, בין כאב לאהבה, בין מה שהיה למה שעדיין יכול להיות.

מפגש מפתיע חושף סוד ישן שמערער את ז’אק ואת פזית, בתו היחידה, הנושאת עימה תקווה ופחדים משלה.

 

זהו סיפור על אובדן וחמלה, על הניסיון להחזיק את הזיכרון היקר מכול גם כשהמציאות משתנה, ועל הדרך המורכבת שלפעמים נפתחת רק כשמפסיקים לחפש תשובות – ומתחילים פשוט ללכת.

 

אוריין אלון יעקב רוסו נולד בקריית ביאליק, עבד שנים רבות כטבח וכיום עוסק ביצירה אומנותית שבה התחיל את צעדיו, באפייה כתחביב, ומתעניין במיסטיקה מהיבטיה השונים. זהו ספרו הראשון – ספר הביכורים, כן ומלא אהבה לחיים, על אף הסערות שבהם.

אחרי טרגדיה בלתי צפויה, יוצאים אב ובתו למסע – טיול ליפן שהיה אמור להיות חופשה משפחתית רגילה. אבל כשהלב כבד, […]

---

פרק ראשון – ז’אק

 

הגינה אותה טיפח ז’אק הייתה בפריחת אביב מלאה. יומיים לפני כן התקשר אליו זהר, “היי ז’אק מה קורה? התבוננתי ביומני וראיתי שהגיעה העת לטפל בגינה, נוח לך שאגיע מחר? אם תרצה, נוכל לגשת למשתלת שלומית ונבחר יחד כמה סוגי פרחים לעונת האביב, נוכל לשתול לוע הארי שזה אומנם פרח חורפי, אבל עוד ניתן לשתול אותו לזמן מוגבל, או פטוניה, חרציות, או כל צמח שתחליט. הגיע הזמן לשאוב את עלי הכותרת הוורודים שנשרו מעץ הטבבויה ומילאו את הגינה. באותה הזדמנות אגזום ואיישר את גדר הוורדים שהם לקראת פריחה, כיוון שבריא לחדש ולרענן את צמיחתם. אם תרצה, כדאי גם לדשן את עצי הפרי.”

בגינה הלא גדולה והמטריפה תחת בניין הדירות בו מתגורר ז’אק, שתל זהר שדרת עצים – משער הכניסה עד לגינה המקסימה בצורת האות ח’. עץ תפוזי דם נשתל ראשון ולצידו עץ מנגו שצמח לתפארת והתנשא לגובה. גזעו התעבה לאורך העשור מאז נשתל. מדי שנה נהנה ז’אק מתנובה של כ־20‏-30 פירות מנגו, מהם מקפיד ז’אק בידיו המיומנות להכין מיני מטעמים.

ליד עץ המנגו שתל זוהר עץ לימון בשרני המניב בעונתו ריח בושם משכר. קליפתו מעולה לשימושים שונים. אשתו הייתה ממונה על התבשילים בבית, תבשילים שאין להם אח ורע. הוא כה אהב את אשתו ופרגן לה השכם והערב, היה כעזר נגדה. הוא ידע לבשל מקצועית, ידע שמות מאכלים קלאסיים מהמטבח הצרפתי אותו למד בבית הספר לקולינריה שבמרכז הכרמל. הוא גם התנסה בפיסול למזנונים, תחום שהחל בו כבר בתיכון במגמת אומנות. בעברו בישל במסעדות נחשבות במרכז הארץ, אך בבית, בינו לבין נעמתו, הוא בחר להתרחק מהתחרות. היו לז’אק מספיק סיבות להיות גאה באשתו המקסימה, הוא הכיר ביכולותיו והיה די מאופק, לכן לא מצא צורך להבליט עצמו מעליה. מאפיו המעולים הוציאו שמו למרחוק מפי כל טועם שחלק לו ציוני שבח. “למה שלא תפתח קונדיטוריה?” היו שואלים אותו מכרים שהתמזל מזלם לטעום ממאפיו. תשובתו תמיד הייתה, “כמה מאושר אני להשביע את טעמם של קרוביי ומכריי ובזאת נחמתי. אני מסתפק במה שאלוהים שולח לי, ומה יותר משמח מאשר להתאמץ למען אהוביי?”

בסמוך לעץ הלימון בקצה השני, בו ממוקם שער הכניסה לגינה, שתל זהר עץ מנדרינות מזן “מיכל” ובמקביל עץ שזיף ולידו עץ משמש. עץ המשמש שנשתל ראשון משאר העצים, הניב שפע פרי אשר בחלקו נזרק כיוון שזהר עדיין לא השתלט על בעיית הנמלים והציפורים ההורסים ומכרסמים בשלמותו של הפרי. זהר הקפיד לרסס את העץ אך תמיד בעונה הם היו מופיעים מחדש כמו מזכירים שקיימים אויבים מבית.

"זהר, איך הצלחת להפוך את הגינה הזאת לפינה קסומה? בכל פעם שאני נכנס לכאן, אני מרגיש כאילו אני נמצא בתוך ציור חי."

"גינה חיה היא כמו יצירת אומנות, ז'אק. היא משתנה עם העונות, מתפתחת, ואתה רק צריך לתת לה יד ולכוון אותה נכון."

"אני אוהב את הריח של הלימון שבדיוק מתחיל להבשיל. הוא מזכיר לי את ימי הילדות שלי אצל סבא וסבתא." אמר ז'אק בערגה.

"ריח הלימון זה כמו הזמנה למטבח, לא? אני עדיין זוכר איך אשתך הייתה מכינה ממנו תבשילים מדהימים."

"כן… היא תמיד ידעה איך להפוך טעמים פשוטים למשהו מופלא. אני משתדל להמשיך את המסורת שלה."

"ובשביל זה הגינה כאן, גם היא חלק מהזיכרונות שלך, מהחיים שלך. בוא נתחיל לעבוד, האביב מחכה לנו!" סיכם זהר והחל לעבוד.

לאחר שסיים את שירותו בצבא בדרגת רס”ן, גילה ז’אק את משיכתו לעולם הבישול, ובעיקר לאפייה. הוא החל לשקול קריירה במגדנות ופנטז על יצירת פסלי שוקולד ענקיים ועוגות ראווה שימשכו את עיניהם של כל הצופים. כישרון אומנותי כבר היה לו, הוא השלים את לימודיו בבית הספר לאומנות על שם חנה סנש שבהדר הכרמל, לא רחוק מבית החולים בני ציון. כשנותר על אותו קו, המשיך כמה תחנות נוספות עד מרכז הכרמל, שם נרשם ללימודי טבחות בבית הספר “דביר”, מתוך רצון להעמיק ולבחון את יכולותיו בתחום הקולינריה, שקרוב כל כך לקונדיטוריה.

משום שתחום זה היה בחיתוליו ועדיין לא סווג כמקצוע עיקרי, אלא כנספח לתחום הקולינרי, הוא נרשם לחלק קטן ובסיסי שנלמדו בו בצקי בסיס למאפים שונים. על אף שהייתה זו החמצה קטנה של שאיפותיו, הוא העתיק את מרצו ללמוד תחום שפחות רצה בו, אבל היה קרוב ככל האפשר לאהבת האפייה שבו.

ז'אק לא ידע לבשל באותם ימים. ילדותו וחלק מנעוריו היו מלאים בפינוק, בעיקר בזכות תבשיליה של אימו, אישה רגישה ואוהבת, שמאכליה עוררו השראה והתפעלות גם מעבר לגבולות הבית והמשפחה. באותן שנים הוא לא חש צורך ללמוד כיצד הכינה אותם. רוח הנעורים מנעה ממנו לחשוב על אובדן, והוא לא שיער עד כמה מהר הוא יגיע. כשאמו נפטרה במהלך נעוריו, היא הותירה אחריה חלל ריק – לא רק בליבו של ז'אק, אלא גם בלב בני המשפחה כולה, שנותרה בתחושת חסר. אחד הביטויים המוחשיים לאובדן היה היעלמותם של אותם מטעמים, פרי כישרונה וחריצותה.

עברו שלושה שבועות מאז ליל הסדר, וז'אק נזכר כיצד השבוע שלפני החג היה אינטנסיבי במיוחד. הוא אהב את המטבח, ואהב לבשל בו מאכלים מיוחדים. קדמו לימי הבישול לסירוגין, גם ימים של קניות, בהם הקפיד להיות ממוקד ותכליתי. היה עליו לקבל החלטה במה לפנק את נעמה אשתו האהובה, שהייתה חלק לא מבוטל מבישולי החג ובכלל ביום־יום. סביב שולחן הסדר התאספו בתו פזית, אחותו בלה, אחייניתו האהובה סיגלית – אישה נאה בשנות השלושים לחייה – ושתי בנותיה המתוקות, לימור ושמרית, שהצטרפו ברגע האחרון לחגוג איתם את החג. לאחר שביססה קריירה עצמאית, מצאה עצמה אחייניתו סיגלית – כמו זוגות רבים אחרים – חיה במעין נתק מבעלה, אדם תובעני ובעל מזג לא נעים במיוחד. לקראת החג התקשרה לאמה והודיעה שברצונה להצטרף לשולחן הסדר, אם הדבר אינו מפריע. לז’אק, כמובן, זה לא רק שלא הפריע – להפך, הדבר מילא אותו בגאווה משפחתית כנה והפך לאתגר קולינרי שקיבל בחדווה.

בליל הסדר הכול היה נפלא – שולחן הסדר המואר בנרות, ריח התבשילים שמילא את האוויר וכמובן, האורחים. ז'אק מזג יין לכל המסובים, ונעמה חייכה אליו בהכרת תודה.

"ז'אק, אני חייבת לומר, השנה התעלית על עצמך! המרק הזה מזכיר לי את הילדות שלנו אצל אימא."

"מה אני אגיד, בלה? כנראה ירשתי ממנה את כישרון הבישול. אבל האמת היא שנעמה הייתה השף האמיתי מאחורי חלק גדול מהמטעמים כאן."

"אני רק עזרתי קצת. אבל בלה, איך זה להיות שוב בבית אחרי כל כך הרבה זמן?" שאלה נעמה.

"זה קסום, באמת. אין כמו ליל סדר עם המשפחה. ולראות את הבנות משתלבות ככה, מרגיש פשוט מושלם."

"לימור ושמרית," אמרה סיגלית, "תגידו תודה לדוד ז'אק על המאכלים הטעימים!”

"תודה רבה! אני במיוחד אוהבת את הכבד הקצוץ. איך עשית את זה, דוד ז'אק?" פנתה אליו לימור.

"זה סוד מקצועי! אבל אם תבטיחי לעזור לי במטבח בשנה הבאה, אולי אגלה לך…

"אימא," שאלה שמרית, "למה בכל שנה שואלים למה הלילה הזה שונה מכל הלילות?"

"זה חלק מהמסורת, מתוקה." השיבה סיגלית, "אנחנו מספרים את סיפור יציאת מצרים, כדי לזכור מאיפה באנו ולאן הגענו."

"וזו בדיוק הסיבה שאנחנו כאן יחד," אמרה נעמה, "כדי להכיר תודה על מה שיש לנו ולחגוג את המשפחתיות שלנו."

השבוע מלא היצירה הזרים מרץ רב בעורקיו, ריכז את מלוא זיכרונותיו, והחזיר אותו לשולחן החג של ילדותו – לשולחן שערכה אימו אילנה, אישה פשוטה אך אצילית, חמה, אנושית ואוהבת. היא הייתה מוקפדת בתסרוקתה, בלבושה, בתכשיטיה הפשוטים שתמיד התאימו להפליא לכל שמלה שלבשה, בציפורניה המשוחות בלק עדין, בבושם הרך שבישם כל אזור שבו שהתה, ובסינר הנקי, המגוהץ והפרחוני שבו עטפה את גופה. את שולחן החג ערכה בדיוק מופתי – מסודר, מתוקתק, עד אחרון הפרטים.

ז’אק אדם רגשן מטבעו, אבל הקפיד לא להראות זאת כלפי חוץ. מי שלא הכירו חשב שז’אק הוא נרגן, מתבודד שאינו חפץ בחברים, אך האמת היא שז’אק הוא איש רגיש, חם ואוהב – מלבד רכילויות שמהן ברח כמפני אש. כדי למלא את חייו בתוכן, ז’אק ברח אל המוכר והאהוב, אל מחוזות היצירה. בילדותו עבר משברים לא מעטים (בהם נעסוק בהמשך).

לז’אק הייתה בעיית מעצורי דיבור, ולכן הקפיד שלא לבזבז אנרגיה על דיבורי סרק. במקום מילים הוא נתן למעשיו לדבר. הוא הוכיח את עצמו באמצעות כישרונותיו הטבעיים, שטיפח בעקביות ובמאמץ. מבחינתו המאמץ לא היה מדד, אלא כמו ספורטאי אולימפי הוא שאף תמיד לשבור שיאים.

על אף שהגיע לשנתו החמישים, ז’אק נראה כמעט כאל יווני. שריריו נשמרו להפליא גם בגילו. הוא הקפיד על אורח חיים בריא, התאמן בקביעות במכוני כושר, והרמת משקולות – אפילו במשקלים כבדים – לא נתפסה עבורו כעונש, אלא כאתגר מהנה. האימון הגופני היה בעיניו דרך לשמירה על איזון גופני ונפשי גם יחד.

לאחר שעה יומית של מאמץ מרוכז, חש את ריאותיו נקיות, את גופו קל ויציב, ואת נפשו מתרוממת.

ברגעים האלה, היה למי שמנער מעליו שכבות של כובד, גופני ורגשי, שהצטברו בו לאורך השנים. כאילו הסיר מעליו טפילים דביקים שצמחו עם הזמן, נצמדו לנפשו, ושתו את לשדו.