המצור על ברלין וסיפורים נוספים הוא קובץ סיפורים קצרים שראה אור בשנת 1873 בפריז בשם "מעשיות יום שני". הסיפורים נכתבו בהשראת מלחמת צרפת-פרוסיה ומציירים דיוקנאות ריאליסטיים של החיים בתקופה הסוערת ההיא: אזרחים המתמודדים עם מחסור וקושי, הרס וחורבן, התקוממות הקומונה הפריזאית ודיכוי ממשלתי אכזרי. בסיפורים אלה באים לידי ביטוי רגשות פטריוטיים לצד תחושות של אימה, מוות וייאוש וכן הזיות על ניצחון מדומה. הסיפורים מעוררים הרהורים על מהות המלחמה ועצם צדקתה המוטלת בספק. אף שמדובר במלחמה רחוקה בזמן ובמרחב, הסיפורים האלה נקראים כאילו היו אקטואליים ורלוונטיים לכאן ועכשיו. שהרי מלחמה היא מלחמה, וחיילים הם חיילים, ואזרחים — ילדים, נשים וגברים — הם תמיד קורבנות של שיגיונות הגדלות של השליטים.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:
37.00 ₪
מקט: 4-644-1195
המצור על ברלין וסיפורים נוספים הוא קובץ סיפורים קצרים שראה אור בשנת 1873 בפריז בשם "מעשיות יום שני". הסיפורים נכתבו […]
המצור על ברלין
עלינו בשדרת השאנז־אליזה עם הדוקטור V*, שואלים מן הקירות המחוררים מפגזים, מן המדרכות המבותרות מאש מקלעים, את סיפורה של פריז הנצורה. מעט לפני שהגענו אל כיכר האֵטוּאָל הדוקטור נעצר, הצביע על אחד מאותם בתי פינה גדולים המקובצים בפאר כה רב מסביב לשער הניצחון ואמר לי:
"אתה רואה את ארבעת החלונות המוגפים הללו למעלה על המרפסת? בימים הראשונים של חודש אוגוסט, חודש אוגוסט הנורא בשנה שעברה, כה כבד בסערות ובאסונות, נקראתי לכאן בגלל מקרה של שבץ מוחי. זה היה אצל הקולונל ז'וּב, פרש משוריין של הקיסרות הראשונה, זקן עיקש של תהילה ושל פטריוטיות, שמייד עם תחילת המלחמה עבר לגור בשאנז־אליזה בדירה עם מרפסת. נחֵש מדוע? כדי להיות נוכח בכניסת הניצחון של גיסותינו… זקן מסכן! הידיעה מוִיסֶמְבּוּרג[1] הגיעה אליו כשקם מארוחתו. בקוראו את שֵׁם נפוליאון בתחתית הידיעה על התבוסה נפל ארצה המום.
מצאתי את הפרש לשעבר שרוע לכל אורכו על השטיח בחדר, פניו מדממות והוא ללא ניע כאילו קיבל מכת אַלָה חזקה על ראשו. בעמידה הוא ודאי היה גבוה מאוד; בשכיבה הוא נראה גבוה לאין שיעור. תווי פנים נאים, שיניים נפלאות, רעמת שיער לבנה מתולתלת כולה, שמונים שנה שנראו כמו שישים. לידו נכדתו על ברכיה, שטופת דמעות. היא דמתה לו. אם ראית אותם זה לצד זה, היית חושב על שני תליונים יווניים שנטבעו בחותם אחד; אלא שאחד מהם עתיק, דֵהֶה, מחוק מעט בשוליים; והאחר זוהר וברור, עם כל הברק והקטיפתיות של הדפסה חדשה.
כאבה של הילדה הזאת נגע לליבי. בת ונכדה של חייל, אביה היה במטה הכללי של מַק־מָהוֹן,[2] ותמונתו של זקן זה השרוע מולה עוררה במוחה תמונה אחרת לא פחות נוראה. הרגעתי אותה ככל יכולתי, אך למעשה לא הייתה לי תקווה רבה. היה לנו עניין עם שיתוק חלקי ממשי, ובגיל שמונים כמעט אין מתאוששים מכך. ואומנם, במשך שלושה ימים החולה נותר באותו מצב של חוסר תנועה ושל קהות חושים… בנסיבות אלה, הידיעה מרַיְכְשׁוֹפֵן[3] הגיעה לפריז. אתה זוכר באיזו דרך מוזרה. עד הערב האמנו כולנו בניצחון גדול, עשרים אלף פרוסים הרוגים, הנסיך המלכותי שבוי… איני יודע איזה נס, איזה זרם מגנטי, הד משמחה לאומית זו, יצא לחפש את החרש־אילם שלנו עד לדמדומי השיתוק שתקף אותו; מכל מקום, בערב ההוא, כשקרבתי אל מיטתו, לא מצאתי עוד את אותו גבר. עיניו היו כמעט בהירות, לשונו כבדה פחות. היה בו הכוח לחייך אליי ולגמגם פעמיים:
"ני…צ…חון!"
"כן, קולונל, ניצחון גדול!…"
וככל שמסרתי לו פרטים על ההצלחה הנאה של מק־מהון, ראיתי שמתארו מתרופף, ופניו מתבהרות.
כשיצאתי משם הבחורה הצעירה חיכתה לי, חיוורת ועומדת ליד הדלת. היא התייפחה.
"אבל הוא ניצל!" אמרתי לה ונטלתי את ידיה.
לילדה המסכנה לא היה אומץ להשיב לי. בדיוק פרסמו את רייכשהופן האמיתי: מק־מהון בבריחה, כל הצבא מרוסק. הבטנו זה בזה המומים. היא נעצבה בחושבה על אביה. אני רעדתי בחושבי על האיש הזקן. אין ספק, הוא לא יעמוד בזעזוע חדש זה. ועם זאת, מה לעשות? להותיר לו את שמחתו, את האשליות שהפיחו בו חיים! אבל אז, צריך יהיה לשקר…
"אם כך, אני אשקר!" אמרה לי הילדה הגיבורה, מיהרה למחות את דמעותיה וזוהרת כולה נכנסה שוב אל חדרו של סבה.
הייתה זו משימה קשה שהיא נטלה על עצמה. בימים הראשונים עדיין הוסיפו לירות אלה על אלה. ראשו של האיש הטוב היה חלוש והוא הניח להטעות אותו כמו ילד. אך עם ההחלמה, מחשבותיו הלכו ונהיו בהירות יותר. צריך היה לדווח לו על תנועת הצבאות, לנסח הודעות צבאיות. היה עצוב מאוד לראות את הילדה היפה רוכנת לילה ויום על מפת גרמניה, נועצת דגלים קטנים, מתאמצת להרכיב מערכה מוצלחת: בָּזֵן[4] על ברלין, פְרוּאָסָאר בבוואריה, מק־מהון על הים הבלטי. לכל זה היא שאלה בעצתי, ואני סייעתי לה ככל יכולתי, אך הסבא הוא ששימש אותנו בפלישה דמיונית זו. הוא ניצח את גרמניה פעמים כה רבות בשלטון הקיסרות הראשונה! הוא ידע מראש את כל הפעולות: "עכשיו, הנה לאן הם יתקדמו… זה מה שאנחנו נעשה…"; ותחזיותיו התגשמו תמיד, וזה נסך בו גאווה רבה.
לרוע המזל, ככל שכבשנו ערים וניצחנו בקרבות, מעולם זה לא היה מהר דיו לדעתו. הוא לא ידע שובעה, הזקן הלז! בכל יום, בבואי, למדתי עובדה צבאית חדשה:
"דוקטור, כבשנו את מָגֶנְצָה," אמרה לי הבחורה הצעירה בבואה לקראתי בחיוך מדוכדך, ומבעד לדלת שמעתי קול עליז קורא אליי:
"זה עובד! זה עובד! בעוד שלושה ימים אנחנו נכנסים לברלין."
בשעה ההיא הפרוסים היו במרחק של שמונה ימים מפריז. שאלנו את עצמנו תחילה אם לא כדאי יותר להעבירו לפרובנס; אך ברגע שיהיה בחוץ מצבה של צרפת ילמדהו הכול, ואני מצאתי שהוא עדיין חלש מאוד, קהה חושים מאוד מהזעזוע הגדול שחווה כדי לאפשר לו לדעת את האמת. החלטנו אפוא להישאר.
ביום הראשון של המצור עליתי אליהם — אני זוכר — נרגש מאוד, עם החרדה בלב שמסכו בנו כל שעריה הסגורים של פריז, הקרב מתחת לחומותינו, עיבורי העיר שהפכו להיות גבולות. מצאתי את האיש הטוב יושב במיטתו, עולץ וגא:
"תראה," אמר הוא לי, "הנה החל המצור!"
הבטתי בו, נדהם:
"איך זה, קולונל, אתה יודע?"
נכדתו סבה אליי:
"כן! כן, דוקטור. זאת הבשורה החדשה… המצור על ברלין החל."
היא אמרה זאת במושכה את המחט שלה, בארשת כה רגועה, כה שלווה. איך יוכל להטיל ספק במשהו? התותח של הביצורים, הוא לא יכול היה לשמוע אותו. את פריז האומללה, שוממה ומהופכת, הוא לא יכול היה לראות. מה שראה ממיטתו היה פֵּאָה של שער הניצחון, ובחדרו, מסביבו, ערב רב של הקיסרות הראשונה מאורגן היטב כדי לכלכל את אשליותיו. דיוקנאות של מַרְשָׁלים, תחריטים של קרבות, מלך רומא בשַׂלמה של תינוק; ושידות גדולות זקופות מאוד, מעוטרות בחפצי נחושת עם אותות ניצחון עמוסים בשרידים קיסריים: מדליות, חפצי ברונזה, סלע מסֶנט־הֵלֵן בתוך כיפת זכוכית, מיניאטורות המציגות את אותה גבירה מקורזלת, לבושה לנשף ריקודים, בשמלה צהובה, שרוולים תפוחים ועיניים בהירות — וכל זה, השידות, מלך רומא, המרשלים, הגבירות הצהובות עם המותניים המוגבהים, החגורה הגבוהה, הקשיחות המחמירה שהיה בה החן של 1806… קולונל אמיץ! זאת האווירה של ניצחונות וכיבושים, עוד יותר מכל שיכולנו לומר לו, שהניעה אותו להאמין בתמימות שכזו במצור על ברלין.
החל מאותו יום פעולותינו הצבאיות היו פשוטות מאוד. לכבוש את ברלין, היה זה רק עניין של אורך רוח. מעת לעת, כאשר האיש הזקן השתעמם מדי, קראנו באוזניו מכתב מבנו, מכתב דמיוני כמובן, כיוון שדבר לא נכנס עוד אל פריז, וכי מאז סֵדָאן[5] תשומת ליבו של מק־מהון התרכזה במבצר בגרמניה. אתה יכול לתאר לעצמך את ייאושה של הילדה המסכנה הזאת, ללא ידיעות מאביה, ביודעה שהוא שבוי, נטול כול, חולה אולי, ונאלצת לדובב אותו במכתבים עליזים, די קצרים, כמו שיכול היה לכתוב חייל בלב מערכה, ההולך תמיד קדימה בארץ כבושה. לפעמים לא היה לו כוח, ונותרנו ימים תמימים ללא ידיעות. אך האיש הזקן דאג, לא ישן עוד. אזי, עד מהרה, הגיע מכתב מגרמניה שהיא באה לקרוא באוזניו בשמחה ליד מיטתו, עוצרת בעד דמעותיה. הקולונל הקשיב באדיקות, חייך בארשת של הבנה, הסכים, מתח ביקורת, הסביר לנו קטעים עמומים קמעה. אך הוא היה יפה בעיקר בתשובות ששלח לבנו: "לעולם אל תשכח שאתה צרפתי," היה אומר לו, "היה נדיב עם האנשים המסכנים האלה. השתדל שהכיבוש לא יכביד עליהם יותר מדי." והיו שם הצעות אין־ספור, הטפות חביבות בדבר הכבוד שיש לנקוט כלפי רכוש, על הנימוס שיש להראות לגבירות, קוד ממש של כבוד צבאי לשימושם של הכובשים. הוא עירב שם כמה מחשבות כלליות על הפוליטיקה, על התנאים לשלום שיש לכפות על המנוצחים. בעניין זה, אני חייב לומר, הוא לא היה תובעני:
"פיצויי מלחמה וכלום לא יותר. מה הטעם לקחת להם פרובינציות? האם אפשר לעשות צרפת מגרמניה?…"
הוא הכתיב זאת בקול תקיף, וחשנו כנות רבה בדבריו, אמונה פטריוטית כה נאה, שאי אפשר היה שלא להתרגש בשומענו אותו.
כל הזמן הזה המצור עדיין נמשך, לא המצור על ברלין, אבוי! היה זה זמן של קור רב, של הפצצות, של מגפות, של רעב. אך הודות לטיפולנו, למאמצינו, לחיבה האין־סופית שהלכה וגברה סביבו, שלוותו של האיש הזקן לא נפגמה כל עיקר. עד הסוף יכולתי להביא לו לחם לבן, בשר טרי. לא היו מאלה אלא רק בשבילו. ולא תוכל להעלות בדעתך דבר נוגע ללב יותר מארוחות אלה של הסבא, כה אנוכיות בתמימותן, הזקן במיטתו, רענן וצוחק, המפית קשורה לסנטרו. על ידו נכדתו, מעט חיוורת בגין ההסתפקות במועט, מובילה את ידיו, משקה אותו, מסייעת לו לאכול את כל הדברים האסורים הללו. אזי, מלא חיים בזכות הארוחה, בנינוחות של חדרו המחומם, רוח חורף קלה בחוץ, השלג המתערבל בחלונותיו, הפרש הזקן נזכר בקרבות שלו בצפון וסיפר לנו בפעם המאה על הנסיגה המבעיתה מרוסיה, שלא היה בה לאכול אלא רקיקים קפואים ובשר סוסים.
"את מבינה את זה, ילדה! אכלנו בשר סוס!"
אני חושב שהיא בהחלט הבינה אותו. זה חודשיים היא לא אכלה שום דבר אחר… מיום ליום, עם זאת, ככל שההחלמה קרבה, משימתנו סביב החולה נעשתה קשה יותר. הרפיון של כל חושיו, של כל אברי גופו, שהיטיב כה לשמש אותנו עד אז, החל להתפוגג. פעם או פעמיים כבר המטחים הנוראים בפוֹרְט מָאיוֹ[6] הקפיצו אותו, אוזניו זקופות כמו כלב ציד. נאלצנו להמציא ניצחון אחרון של בָּזֵן על ברלין, ומטחי תותח שנורו לכבוד זה באֶנווליד.[7] יום אחד, כשהדפנו את מיטתו אל החלון — זה היה כמדומני ביום חמישי של בּוּזֶנְוָואל[8] — הוא ראה היטב את המשמר הלאומי שהתגודד בשדרת הגְראנְד־אַרְמֶה.
"מה זה בדיוק החילות האלה?" שאל האיש הטוב, ושמענו אותו ממלמל בין שיניו:
"התנהגות גרועה! התנהגות גרועה!"
דבר לא אירע עוד; אך הבנו כי מעתה והלאה אנו צריכים לנקוט אמצעי זהירות רבים. לרוע המזל, לא נקטנו די הצורך.
ערב אחד, בבואי, הילדה ניגשה אליי נסערת כולה:
"מחר הם נכנסים," אמרה לי.
האם דלת חדרו של הזקן הייתה פתוחה? עובדה היא כי מאז, בחושבי על כך, נזכרתי כי הייתה לו בערב ההוא חזות יוצאת מגדר הרגיל. סביר להניח ששמע אותנו. אלא שאנחנו, אנחנו דיברנו על הפרוסים; והאיש הטוב חשב על הצרפתים, על כניסת הניצחון שהוא חיכה לה זה זמן רב. מק־מהון יורד בשדרה, מוקף בפרחים, בתרועת חצוצרות, בנו שלו לצד המרשל, והוא, הזקן, במרפסת שלו, בלבוש מלא כמו בלוּטְזֵן,[9] מצדיע לדגלים המחוררים ולנשרים השחורים מאבק שרפה…
אבא ז'וב המסכן! הוא כנראה חשב שרוצים למנוע ממנו להשתתף במצעד של צבאותינו כדי למנוע ממנו התרגשות גדולה מדי. לכן נשמר היטב מלדבר עם איש, אך למחרת היום, בשעה שהגייסות הפרוסיים נכנסו בהיסוס אל הדרך המובילה מפורט מאיו אל הטווילרי, החלון שלמעלה נפתח לאט, והקולונל הופיע במרפסת חבוש בקסדתו הגדולה, במדיו הישנים המפוארים כיאה לפרש נערץ. אני תוהה עדיין איזה מאמץ, איזה זיק של חיים העמיד אותו על הרגליים ורתם אותו. מה שבטוח, הוא היה שם, עמד מאחורי המעקה, תמהַּ לראות את השדרות הכה רחבות, כה שותקות, את תריסי הבתים מוגפים, את פריז קודרת כמו מחנה הסגר גדול, דגלים בכל מקום, אך כה מיוחדים, לבנים כולם עם צלבים אדומים, ואיש אינו הולך לפני חיילינו.
לרגע הוא יכול היה לחשוב שהוא טועה.
אך לא! שם, מאחורי שער הניצחון, נשמע רעש עמום, שורה ארוכה שהתקדמה ביום העולה. ואז, אט אט, חודיהן של הקסדות ברקו, התותחנים הקטנים של יֵנָה[10] החלו לתופף, ומתחת לשער הניצחון, מוטעם בידי הצעד הכבד של מחלקות הצבא, בידי קרקוש החרבות, פרץ מארש הניצחון של שׁוּבֶּרְט!…
ואז, בשקט הקודר של הכיכר, נשמעה צעקה. צעקה נוראה: "אל הנשק! אל הנשק! הפרוסים." וארבעה הפרשים של חיל החלוץ יכלו לראות שם למעלה, על המרפסת, גבר זקן גבה קומה מתנודד ומניע את זרועותיו, ונופל ארצה מאוּבָּן. הפעם, הקולונל ז'וּב אכן היה מת."
[1] Wissembourg: שם התנהל ב־4 באוגוסט 1870 הקרב הראשון במלחמת צרפת–פרוסיה. מפלת הצרפתים אפשרה את פלישת הצבא הפרוסי לפריז. [כל ההערות הן של המתרגמת]. [חזרה]
[2] Patrice de Mac-Mahon: גנרל ומדינאי צרפתי ממוצא אירי. הוביל את הצבא במלחמה הנ"ל, נפצע בסדאן, כיהן כנשיא צרפת בשנים 1873–1879. [חזרה]
[3] Reichshoffen, אלזס: שם נערך קרב ב־1870 במלחמת צרפת–פרוסיה. [חזרה]
[4] François Achille Bazaine: קצין בצבא הצרפתי תחת לואי־פיליפ ונפוליאון ה־3. [חזרה]
[5] קרב מכריע במלחמת צרפת–פרוסיה. הקרב התחולל ב־1 בספטמבר 1870 ליד העיר הצרפתית סדאן, סמוך לגבול בלגיה על גדת הנהר מז. בתום הקרב הביס הצבא הפרוסי את הצבא הצרפתי, וקיסר צרפת נפוליאון ה־3 נלקח בשבי עם כ־100,000 חיילים צרפתים. [חזרה]
[6] לָה פּוֹרְֹט מָאיוֹ, שער הכניסה לפריז מצד מערב, מרחק קצר משער הניצחון. [חזרה]
[7] מוזיאון הצבא ברובע ה־7 של פריז. מתחת לכיפת האנווליד קבור נפוליאון בונפרט. [חזרה]
[8] הקרב בבוזנוואל נערך בינואר 1871 בעת המצור הפרוסי על פריז, ובמהלכו הצליחו הצרפתים להקל את המצור. [חזרה]
[9] Lutzen: אחד הקרבות החשובים במלחמת 30 השנים. [חזרה]
[10] Iéna: עיר בגרמניה, שם הביס נפוליאון הראשון את הצבא הפרוסי ב־1806. שדרת ינה היוצאת משער הניצחון זכתה בשם זה לזכר האירוע דלעיל. [חזרה]
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המצור על ברלין”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות