ולקחה לו לאשה

פרק ראשון

טרסות בגוני ירוק וחום, מוצלות בעצי תמר, זית ותאנה ומנוקדות בבתים קטנים, נשקפו מחלון ביתה של אביטל בפאתי בית לחם, בו עיניה נותרו מקובעות ללא מטרה.

אורחים נכנסו ויצאו, מרחפים כרוחות שאינן נושאות עימן דבר. עוגות סולת, גבינות עיזים, זיתים, תמרים ופיתות הוגשו ונאכלו, ופטפוטים חסרי ערך – על יבול העונה, מזג האוויר, מעשי הפלשתים ושלל סכסוכים שבטיים, מילאו את חלל הבית.

מעולם לא היה ביתה הקטן – על ארבעת חדריו המלבניים, הצרים והסדורים – מלא כל כך. ובה־בעת, כל כך ריק.

'כואב הלב', נשמע קול אימה שלומית, 'שיהודה לא השאיר לך ילדים'. קולה הסתנן מבעד להזיותיה, בעוד עיניה השחורות קודחות לתוכה. אימה, עניינית וחריפה כתמיד, ישבה לצידה על המחצלת. היא שינתה תנוחה מדי כמה רגעים בכאב גלוי ומעורר חמלה. היא עיסתה את ידי אביטל באצבעות גרומות שנחלשו מדי יום והעיפה מבט חטוף לעבר נער צנום שישב על מחצלת בפינת החדר.

היה זה אחיו הצעיר, אבינדב. עיניו היו גדולות, עגולות, חומות ורכות. הן ריחפו לעברן רק לרגע בעודן מדברות, ומייד שבו לבהות ברצפה.

'הטקס לא נורא כל כך', הוסיפה שלומית בקול רם להחשיד, 'יש בו מעם ה… סגירת מעגל'.

חיוך קלוש הפציע בצד פיה הדק והקמוט. חיוך שיועד לאביטל בלבד.

בזווית עינה זיהתה אביטל שאבינדב בן הארבע־עשרה נע באי־נוחות. הוא גירד בתלתליו הרכים, ריסיו עפעפו כמה פעמים, וידו הושטה לעבר כוס חרס קטנה, אך הוא לא שתה כלל.

עיניה של אביטל שוטטו שוב לעבר החלון, בוחנות את שדה החיטה המצהיבה ואת העיזים והכבשים ששוטטו בשטח המגודר שבין השדה לבית.

'יהודה היה חרוץ… חזק. לא היינו צריכים אפילו עבד אחד. אבל לי אין ידיים של גבר', אמרה.

המחשבה על זרועותיו המצולקות והשזופות, המניפות מגל בקשת גברית ובטוחה, עוררו בה ערגה מהולה בצער קשה מנשוא.

'אדוני ידאג למחסורנו', הדגישה אימה.

אביטל הנהנה חלושות, בניסיון להסוות את חוסר אמונתה.

אימה הייתה חלשה כל כך. ליבה, עצמותיה הרכות ומפרקיה החורקים, בגדו בה כולם. אפילו לעזור באפיית לחם למכירה כבר לא הייתה מסוגלת. כיצד תשרוד אביטל ותמשיך לקיים אותן?

חשש כבד ניקר בה, שהיום קרב ובא והיא תהיה אלמנה יתומה.

'בועז בן עמינדב עדיין לא נשא אף אחת לאישה', לחשה אימה, כאילו מרטה באצבעותיה הגרומות את השם מתודעת אביטל. 'את זוכרת שפעם התעניין בך? בטרם ידע שכבר נישאת'. עיני אימה נישאו אל מבעד לחלון, לעבר האחוזה עתירת הכרמים ורחבת השדות, החולשת על הטרסות שבאופק. מאפילה על ביתן הזעיר והכפר הדל שלהן, בפאתי בית לחם.

'אימא, אני עדיין באבל', נזפה בה אביטל, וחשה מבוישת מעצם הרעיון.

'כשהבטן מקרקרת, מתגברים על הגעגוע מהר מאוד', השיבה אימה בתכליתיות אופיינית, שלמאזין מהצד עשויה להישמע אכזרית. 'תקופת האבל לא נמשכת לנצח', הוסיפה.

'גם ככה אומרים שהלב שלו כרוך אחר המואבייה הזאת, רות', ציינה אביטל, בתקווה שדבריה יצננו את התלהבותה של אימה.

'הוא גבר מבוגר ועשיר, אביטל. הלב שלו ייכרך אחר כל נערה צעירה ויפה שתלקט מהשדה שלו ותיפול לרגליו. גם את יכולה – '

'בשום אופן!' הזדעקה אביטל, בושה ומבוכה התפשטו בליבה, בעוד היא בוררת את מילותיה. 'אני יודעת שאת רוצה בטובתי, אימא, אבל אני לא איזו מואבייה פתיינית. אני אוסרת עלייך לומר לי דברים כאלו, בטח לא כשהכאב על יהודה עדיין ממלא את קרביי'.

פיה של אימה התעקל לשבר משונן ומוכר מדי בעודה מסננת, 'תמיד היית עקשנית, בתי. כנראה את צריכה קצת לרעוב ללחם כדי ללמוד את עובדות החיים'.