לחפש בן אדם

1.

צניחה

בתצלומים מ־1944 חיים לא נראה כמו לוחם, אפילו כשהוא במדים. הגבר העדין לכד את עינו של טוני סימונדס לא במקרה. למפקד הבריטי היתה תיאוריה: 'הטיפוסים הצנומים, הרגישים, הביישנים, הם האמיצים ביותר במלחמה. לא הגורילות הענקיות שהבחורות מעריצות'.

כשחיים מטפס בסולם אל המפציץ של חיל האוויר המלכותי בבַּארי, שלחוף הים האדריאטי באיטליה, הוא בן 25. הוא יושב על ספסל נוקשה עם מצנח כבד ומגושם על הגב, גופו רוטט עם שאגת המנועים. הוא זוכר את צ'יבי, הקצינה הבריטית שליוותה אותו לשדה התעופה, 'חיננית ודקת גזרה היתה ובכל זאת היה בה משהו מוחלט וגברי'. כשישבה לידו בג'יפ ורגלה נלחצה אל רגלו, הוא חש בחום הגוף שלה מבעד לסרבל הצניחה שלו.

המסמכים הסודיים שלו תחובים בנרתיק אסבסט, שקשור ברצועה לשוק רגלו השמאלית. הנרתיק מצויד בפתיל השהיה שמשיכה בו תפעיל גליל ממולא בחומר נפץ, אם יהיה צורך לשרוף בבבהילות את תכולתו: מכתב המלצה מ־MI9, מפתח לצופן פענוח של קשר רדיו ומסמכים מזויפים שאינם מזהים את נושאם כחיים חרמש. בשם הזה הוא רואה את שמו האמיתי, אף על פי שבחר בו בעצמו. הוריו קראו לו מיהאי קאזאש, ואילו מפקדיו הבריטים קראו לו לוטננט הארי מוריס. הפקודות שקיבל היו אותן פקודות שניתנו לצנחנים ולצנחניות האחרים מפלשתינה־א'י שהתנדבו למשימה: לתאם פעולות חילוץ של אנשי צוות אוויר שמטוסיהם הופלו ושל שבויי מלחמה נמלטים מעבר לקווי האויב ולהקים קשר רדיו בין כוחות ההתנגדות לבין הפיקוד הבריטי.

בכיסו יש מסור דק, מהסוג שיכול לנסר סורגי כלא, מוסווה ברצועת גומי. על צעיף המשי שלו מודפסת מפה של יוגוסלביה, אז מדינה הכבושה בידי הנאצים וכיום מדינה שכבר אינה קיימת. אזור הצניחה המיועד באותו לילה נמצא עכשיו בשטח סלובניה. לא רחוק משם עובר הגבול עם הונגריה, ולשם חיים צריך להמשיך ברגע שיוכל. לצידו בבטן המטוס ערימות של מכלי מתכת מלאים ברובים, בכדורים וברקטות נגד טנקים, המיועדים להגיע, כמוהו, אל הפרטיזנים הקומוניסטים בפיקודו של מרשל טיטוֹ המהולל.

כשנסעתי לבארי כדי לראות את מה שראו הדמויות שלי, זה היה באותה עונה — תחילת הקיץ — ונחתִּי והמראתי באותו שדה תעופה ששימש לטיסות ההצנחה החשאיות 80 שנה לפני כן. לכן, בניגוד למה שציפיתי, לא התקשיתי בכלל לצייר בדמיוני את המפציץ, עם חיים בתוכו, מאיץ על מסלול אספלט צבוע בלבן, אחר כך מתרומם מעל לעשב ומעל לעצי זית, ואז עובר מעל לשורת ברושים המכוונים כמו כידונים אל השמים. סוג המטוס לא מצוין לא בממוּאר של חיים ולא בתיקיות המשימה, אבל צנחנים אחרים מציינים שזה היה הליפקס מתוצרת הֶנדלי פּייג', אחד מסוסי העבודה של פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי, שהפעם שימש להשלכת תחמושת מסוג שונה. הצל המכונף של המטוס עובר ביעף על פני רצועת חוף והלאה על המשטח החלק של הים האדריאטי. לא נראה לי שהנוף השתנה הרבה. הטייס נוסק אל שמי הלילה בכיוון צפון־מזרח, אל מחוץ למרחב האווירי של בעלות הברית.

חיים עוצם עיניים. כשהוא פוקח אותן ומסתכל החוצה מהמלבן הפתוח שבדופן המטוס, הוא רואה, הרחק למטה, את המים הכהים מנוקדים באורות מנצנצים. חיים פונה אל הקצין האנגלי שיושב לצידו: 'אונייה?'

'שטויות', יורה הקצין. 'כנראה ישנת כשעברנו את הים האדריאטי'. למעשה הם כבר מעל לאזור ההצנחה בהרי יוגוסלביה. חיים מתעורר בבת אחת. האורות הם מדורות איתות שהדליקו הפרטיזנים. הסצנה הזאת מתוארת בממוּאר שלו, 'מבצע אמסטרדם', ששמו הוא אחד מהשמות המתעתעים הרבים בסיפורנו. הוא נבחר בידי מישהו במִנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית, כנראה מתוך כוונה לבלבל את האויב. לסיפור הזה אין שום קשר לאמסטרדם.

המשואות ערוכות בעמק הצר בצורת האות L — הקוד לכך שהפרטיזנים מוכנים להצנחה. חרטום המפציץ מנמיך בצווחה מחרישת אוזניים וחיים נתקף בחילה. רוח שואגת מבעד לדלת הפתוחה. מכלי המתכת מושלכים החוצה, והמצנחים שלהם מפרפרים ברוח 'ככנפי עטלפים ענקיים'. הטייס מגביה בחדות ונוטה לקראת סיבוב נוסף.

האור הירוק נדלק — מוכנים. הכריך והקקאו החם שחיים התכבד בהם בשדה התעופה מתהפכים בבטנו.

באחד ממכלי המתכת המפרפרים מטה אל היער יש לוח וכלי שחמט קטנים המיועדים לחנה, שכבר נמצאת על הקרקע. בהודעה שהעבירה ממחנות הפרטיזנים אל המִפקדה בבארי היא התלוננה על השעמום, ואף שעיר הנמל האיטלקית שוחררה זמן קצר לפני כן והיתה חבולה ומוכת רעב, קצין MI9 יצא לחיפוש בחנויות החצי ריקות ומצא את המשחק. זה נראה כמו מאמץ שלא היו משקיעים בכל אחד.

חיים פוסע אל דלת המטוס ולופת את צידי הפתח. הרוח מצליפה בזעף בפרקי אצבעותיו. מתחתיו מחכים מחנות של הוורמאכט, קברי אחים ורכבות מוות, אנשי גסטפו אורבים עם כלבים ואקדחי לוּגֶר. הוא שולח מבט למעלה אל הכוכבים, פוחד שרגליו לא יצייתו לו אם יעז להסתכל למטה. אנחנו בעידן שלפני המצנח הרזרבי.

גיבור זקוק לנרטיב שמקנה חשיבות לפעולות ומשמעות למוות. בלעדיו, אי אפשר לעבור את הסף. נראה שהסיפור שמניע את חיים הוא זה שמגולם בשמו: סיפור של תחייה יהודית כפי שהטיף לה אנצו, מפקד השליחות, וכפי שהטיפו לה א'ד גורדון ונביאים ציונים אחרים של דת העבודה — חזרה לחיים פשוטים של עבודת אדמה. הסיפור הזה הוא שהביא את הנער הבורגני ההונגרי הכחוש מיהאי קאזאש לארץ ישראל ב־1940 באוניית המשא הדולפת ליבֶּרטאד, תוך התגרות גלויה במשחתות הבריטיות שצדו פליטים יהודים, ואחר הפך אותו לאיכר הלוחם חיים חרמש. קאזאש היה קורבן. חרמש הוא בן הארץ, נוקם. אם הוריו ושכניו לכודים באירופה, אם שלוש רכבות דחוסות בהם ובאחרים כמותם יוצאות יום־יום מהונגריה אל מחנות המוות, הוא יטוס לשם ויציל אותם כמו עטלף בעל כנפי משי.

האור הירוק מהבהב. סמל בריטי טופח על כתפו של חיים ופותח את הפרק הבא, ואולי האחרון, בחייו הקצרים. הכריך והקקאו החם מתערבלים בתוכו ועולים בגרונו. הוא מטיל את עצמו באוויר ומקיא בו־זמנית, והרוח מטיחה את הקיא בחזרה בפניו.

המשיכה החזקה כלפי מעלה עם פתיחת המצנח, החופה הנפרשת מעל לראש, הרגליים המתנדנדות באוויר — מוזר, אבל כל אלה דווקא מרגיעים את הבטן ואת העצבים. חיים מנגב את הלחיים ואת הפה ולופת את רצועות הכתף, הוא מרגיש שהן 'חזקות ומוצקות'.

חזק ומוצק. זהו האדם שמרחף עכשיו בין מטוס בריטי ליבשת כבושה בידי הנאצים. ארצו הישנה מתה מבחינתו, וזאת החדשה טרם נולדה. רבים מחברי הילדות שלו נעלמו במחנות הרצח התעשייתי. הוא מתעב את הבריטים על שהחזירו אל התופת פליטים נואשים שנמלטו מהנאצים, וזאת כדי לפייס את הערבים בכעסם; על שהפרו את הבטחתם לבית לאומי לעם היהודי דווקא ברגע שהדבר היה נחוץ כל כך; על שעלו על סיפון ליבֶּרטאד וכלאו אותו במחנה מעצר בעתלית, והוא הרי רק ניסה להציל את חייו. כמעט לא זוכרים עכשיו שהיריות הראשונות שירו הבריטים במלחמת העולם השנייה, ב־2 בספטמבר 1939, לא כוונו אל גרמנים, אלא אל אוניית הפליטים טַייגר היל, והרגו שני יהודים שניסו להגיע אל חוף מבטחים. חיים נשבע אמונים למלכם של הבריטים והוא לובש את המדים השנואים שלהם, רק משום שזאת הדרך היחידה להגיע אל מעבר לקווי האויב, בהתחשב בעובדה שליהודים אין חיל אוויר.

כשבדק, ברוב תבונתו, את הרצועות של המצנח הראשון שניפקו לו בשדה התעופה בבארי, הוא גילה שהאריג טחוב ומתפורר. כשהתלונן, קצין האפסנאות הבריטי פשוט האשים את הלחות ואת רשלנותם של המחסנאים האיטלקים וניפק לו מצנח חדש בלי מילת התנצלות. שני החברים הראשונים בקבוצה שנשלחו לאירופה וצנחו על אדמת רומניה, בעלת בריתם של הנאצים, הוצנחו בידי חיל האוויר המלכותי במרחק 65 קילומטר מיעדם ולא נחתו סתם בעיירה עוינת אלא ליד תחנת משטרה. הם נאסרו, ואחרי ששוחררו בעסקת חילופי שבויים הזהיר אחד מהם את חבריו מפני הבריטים: 'הם מסוכנים לא פחות מן הנאצים'.

כל חייל יודע שרשלנות היא אחת מסכנות השירות הצבאי, אבל קשה שלא לחשוד שמבחינת הבריטים אפשר להקריב סוכנים כמו חיים. הם שמחים להשתמש במתנדבים זרים במבצעים באירופה. הם זקוקים לאנשים שמדברים בשפת המקום ומכירים את השטח, ודברי הימים של מִנהלת המבצעים המיוחדים מלאים בדמויות הססגוניות והנטושות האלה. רובן, כפי שלמדתי מההיסטוריון אֶריק מוריס, 'לא היו בסביבה מספיק זמן בשביל להשאיר עדות כלשהי לקיומם ונעלמו בלי להותיר זכר'.

שאגת המנועים של המפציץ נחלשת ונהפכת ליבבה, ואחר כך לזמזום. השמים שקטים. עכשיו חיים שוכב על הגב על עשב רטוב. הוא מסתכל למעלה על הכוכבים ושואף לקרבו ניחוח שהוא מזהה מהעבר — אדמה, גללי פרות. ארבע שנים עברו מאז שברח והחליף את הריחות האירופיים האלה בריחות לבנטיניים של עצי אורן צרובי חום ושל שוּמָר בר. צל רוכן מעליו עם רובה וחגורת כדורים. חיים נדרך.

הצל מושיט יד ומציג את עצמו כסרג'נט גרנדוויל מהמודיעין הבריטי, אבל הוא מדבר אנגלית במבטא גרמני. הסרג'נט ממהר ומסביר שנולד באוסטריה ואינו צריך להוסיף שגרנדוויל אינו שמו האמיתי. רוב האנשים כאן אינם מי שהם אומרים שהם. הקצין שמפקד על המשלחת הבריטית, למשל, מייג'ור עם השם הסקוטי מקאדם, אינו סקוטי אלא צרפתי, קצין מנאמניו של דה גול שערק מצרפת של וישי; וליתר דיוק, על פי סימונדס מ־MI9, הוא ממרטיניק, הקולוניה הצרפתית באיים הקריביים.

מעבר לשדה רואה חיים את אור הירח משתקף בקירות נמוכים של בתי כפר. הוא נחת ביעדו בצפון יוגוסלביה, סמוך לגבול הונגריה. הוא מתרומם ונעמד בשעה שפרטיזנים זריזים מקיפים אותו — הם העבירו את הלילה בהמתנה למטען המוצנח וחוששים מפני מטוסי תצפית ומרגלים גרמנים. הם צריכים להגיע למקום מחסה עוד לפני עלות השחר. הלוחמים מכבים את המדורות, אוספים את מכלי המתכת ומתפזרים. בשעה שלוקחים אותו בשדה החשוך לעבר הכפר, חיים שואל את סרג'נט גרנדוויל על חנה. הסרג'נט יודע למי הוא מתכוון. צנחנית במדים בריטיים, היחידה בגזרה — היה בלתי אפשרי להחמיץ אותה. אבל היא המשיכה הלאה, אומר הסרג'נט, והוא לא יודע איפה היא עכשיו.

אחרי כמה שעות שינה בבית של איכר, חיים מתעורר באור יום. קצין בריטי מתקרב ברגל אל הכפר. כשהקצין כבר ליד הבית, מאובק וכחוש, חיים רואה שהוא לא אחר מאשר ראובן דפני.

דפני הוא צנחן נוסף, חבר קיבוץ עין גב, ולפני כן ילד שגדל לא רחוק מפה. ב־1944 הוא מהיהודים הקרואטים־יוגוסלבים המעטים שעדיין בחיים. הפשיסטים הגרמנים והמקומיים עשו עבודה יסודית. הוא כאן כבר שלושה חודשים, נע עם הפרטיזנים בגבעות המיוערות, בזמן שהכוחות הגרמניים תופסים את השטחים המישוריים. הצנחנים סוציאליסטים, לכן אינם מייחסים חשיבות רבה לדרגות, אבל מאחר שדפני מכיר את הארץ ומדבר סרבו־קרואטית, חיים לא מטיל ספק בבכירותו.

לפרטיזנים יש משאית שפועלת על בולי עץ להסקה — תצלום של כלי הרכב הפלאי הזה נשמר בתיקיות. כשהמשאית פנויה, חיים ודפני משתמשים בה כדי להעביר את מכשיר הקשר שלהם ואת שאר הציוד, אבל הביקוש למשאית גדול ואנשיו של טיטוֹ מצמידים לשני הצנחנים סבּל, נער בן 16 שהסתתר בארון בזמן שהפשיסטים הרגו את הוריו. ההורים פשעו בכך שהחביאו את החזירים שלהם כדי שלא יוחרמו. לנער יש עיניים עצובות ולב חלש, ולכן אינו מסוגל להילחם. הוא בא עם פרדה.

'יער האורנים קיבל את פנינו בחושך מצרים', כותב חיים. 'שמים מכוסים בענני עופרת ריססו על ראשינו גשם דק'. הפרטיזנים נעים בחסות העצים ובלילה כדי לחמוק ממטוסי הסיור האיטיים של הלופטוואפה, שמנסים לצוד אותם באור יום. הם עוברים דרך הקליפה המפויחת של כפר קרואטי ששוּטח בידי מפציצים גרמניים, והתושב היחיד שנותר בו הוא זקן שמדדה אחריהם כמו צל ומתחנן ללחם. הלוחמים נעים בזריזות אף שכמה מהם יחפים — אם לא תמהר בעקבותיהם, לא תצליח למצוא אותם שוב. הם יודעים איפה עדיף לנוח ואיפה הכי טוב לרוץ, מכירים את השבילים הסודיים שביער ואת הנתיבים שמשמשים את הנאצים בכבישים ובמסילות הרכבת. מעמדותיהם בהרים, לוחמי הגרילה תוקפים את הגרמנים ואת שותפיהם במורדות ובעמקים. חיים לומד במהירות. הוא מברך לשלום קומרָדים בסיסמה פרטיזנית, שאמורים לבטא בלהט ובאגרוף מורם: סמרט פשיזמו! סלובּודה נארדו! — מוות לפשיזם! חירות לעם!

הוא אהוד בקרב הלוחמים מאחר שהביא להם את מטולי הפּיאט הראשונים, ובייחוד אחרי שירו באחד מהם על בניין הז'נדרמריה בעיירה כבושה. הפרטיזנים חזרו במצב רוח מרומם, ואחד מהם מחבק אותו: הלוטננט הבריטי בוודאי ישמח לשמוע שהם השאירו שם שרידי גופות של גרמנים דבוקים לקיר, 'כמו בולים באלבום של אחי הקטן'.

לפעמים המטוסים שעוברים מעל למחנות הפרטיזנים הם גרמניים. לפעמים אלה להקי המפציצים של בעלות הברית, שטסים גבוה יותר ובמספרים גדולים יותר, בדרכם להפציץ את שדות הנפט בפְּלוֹיישטי שברומניה, המספקים חומרי דלק לצבא הגרמני. המפציצים נתקלים במטוסי קרב של האויב ובתותחים נגד מטוסים, ולכן נחוצים ל־MI9 אנשים על הקרקע, מתחת לנתיב הטיסה. בקהיר, טוני סימונדס מנצח על קווי המילוט סביב הים התיכון וצפונה משם בארצות הבלקן. הצנחנים עוזרים באיסופם של הבריטים, האמריקאים, הקנדים והניו זילנדים שצונחים מדי פעם לתוך היער. הם משדרים למפקדה כשנדרש חילוץ ומטוסים קטנים נוחתים על המסלולים החשאיים של הפרטיזנים ושבים וממריאים אל שדות תעופה של בעלות הברית, שמהם אפשר להחזיר את בני המזל האלה למלחמה.

יום אחד, כשחיים הולך בין העצים, הוא מבחין בגזעים שרופים ושבורים. כמה צעדים אחר כך הוא נתקל בחצי מפציץ בריטי זקור באוויר. לידו מוטל מצנח לבן — סימן טוב. ייתכן שיש ניצולים בסמוך. אבל כשהוא מתקרב, הוא רואה שהמשי מפויח וקרוע. מה שנשאר מאיש הצוות מפוזר מסביב. רסיס גולגולת, קצת מוח. מי שהוא לא היה, הוא קפץ מאוחר מדי. כמה פרטיזנים עומדים ליד שרידי המטוס עם ילדים סקרנים מכפר סמוך. למראה המדים של חיים, אחד הילדים מושיט לו תצלום שמצא על גופתו של הטייס, תמונה צבעונית של אישה במדים ועליה רשומות בכתב יד המילים 'כל אהבתי לך — דיקסי'.

הוא רושם את המספר הסידורי של המנוע כדי לשדר אותו ל־MI9. זאת המשימה שלו. כך לפחות סבורים הבריטים.

לפני שחיים יצא לאירופה, הוא השתתף בפגישה חשאית בתל אביב עם מפקד ההגנה אליהו גולומב ועם בכירים אחרים ביישוב, שעד מהרה יהיו למנהיגיה של מדינת ישראל. גם דוד בן־גוריון השתתף בה — קנה מידה לחשיבותה של השליחות הזאת. חיים ישב שם במדים בריטיים חדשים לצד כמה משותפיו למבצע. הם באו לתדריך בנוגע למשימה האמיתית שלהם.

הפגישה התקיימה בסודיות משום שהיה אסור שהמבצע ייחשף לא רק בפני הגרמנים, אלא גם בפני הבריטים, למרות העובדה שהצנחנים והצנחניות היו עכשיו חיילים בריטים. אף אחד מראשי היישוב שבחדר לא היה איש מקצוע בתחום המודיעין, אבל רבים מהם צמחו בתנועות מחתרתיות, ציוניות או סוציאליסטיות, בארצות מוצאם, תחת דיקטטורים ומשטרות חשאיות, ולכן פעילות סודית לא היתה זרה להם. בעיני המתנדבים הצעירים, המנהיגים נראים שבעי ימים ועתירי ניסיון, אבל הם בקושי בני 50; בן־גוריון, 'הזקן', רק בן 58. הארץ מלאה באנשים שגילם צעיר כל כך, ורבים מהם התייתמו לא מזמן.

במשך עשרות שנים ניסו הציונים להניע יהודים לפעולה יזומה ולהפעלה של כוח, לנער אותם ממצבם הפסיבי ולעורר אותם לחיים עצמאיים בארץ ישראל. לשם כך הם נפטרו מהמודלים המסורתיים לחיקוי והחליפו את חכמי ההלכה והרבנים המאופקים בגיבורים חדשים. בגנים ציוניים שרים שירים על יהודי המכבי. או על בר כוכבא, שהסלידה ממנו, בשל ההתקוממות הרת האסון שהנהיג נגד הרומאים, נמוגה והוא קם לתחייה בדמות לוחם מהולל. לציונים יש אתוס חדש, אבל בלי מדינה או צבא אין ביכולתם לעצור את טבח היהודים באירופה. הדיסוננס הזה מטריף את הדעת ונוכח בכל פינה בחדר שבו התקיימה הפגישה בתל אביב.

למבצע יש שתי שרשרות פיקוד מקבילות: קציני MI9 הבריטים בקהיר והמנהיגים הציונים בתל אביב, שגייסו את המתנדבים מקרב הנמלטים מאירופה. הבריטים מאמינים שהם מנצלים את הכישרונות ואת המוטיבציה של קבוצה קטנטנה המצויה בשליטתם; ראשי היישוב, לעומת זאת, מתייחסים אל הבריטים כאל 'שותפים', כאילו קבוצה של חולמים חסרי מדינה ניצבת בשורה אחת עם אימפריה הפרוסה על פני כל הגלובוס. הבריטים סבורים שהם משתמשים בצנחנים היהודים, ילידי הארצות הכבושות, למטרות המלחמה שלהם; ואילו הצנחנים והצנחניות סבורים שהם אלה המשתמשים בבריטים, ולפעמים אף מתייחסים למבצע של MI9 כאל לא יותר מ'כרטיס טיסה'. המשימה האמיתית היא להציל יהודים.

בפגישה שלפני היציאה למבצע, המטרה הזאת היתה ברורה לכל הנוכחים בחדר. אבל לא היה ברור בדיוק במה כרוך מימושה אחרי שהצנחנים ינחתו.

גולומב אמר למגויסים הצעירים שתפקידם להגיע ליהודים שעוד חיים ולהכשיר אותם ללחימה. כולם ידעו על המרד בגטו בוורשה שנה קודם לכן, כאשר קבוצה קטנה של גיבורים, ובראשה ציונים צעירים, הדפה את הנאצים במשך שבועות בתעוזה עוצרת נשימה עד שהובסה. נראה שמיליוני יהודים אחרים הולכים אל מותם בלי לנקוף אצבע, ואסור להשלים עם זה. גולומב רצה עוד התקוממויות.

אחד הנוכחים האחרים סתר את דבריו של מפקד ההגנה. המשימה של הצנחנים, אמר, היא למצוא פליטים יהודים ולעזור להם להישאר בחיים עד לסוף המלחמה. אין טעם בפעולה צבאית שנידונה לכישלון. גולדה מאיר, שנכחה אף היא בפגישה, דיברה מעט ודמעה. היא הבינה שלא כל הצעירים האלה יחזרו בשלום.

הנושא שלא נאמרה עליו מילה בחדר היה הצורך הדוחק לרכוש ניסיון קרבי באדיבות הבריטים, כך שברגע האמת, בתום המלחמה, הכישורים האלה ישמשו נגד הבריטים עצמם. כדי לזכות בעצמאות יהיה על היהודים להיפטר מהשלטון הבריטי לפני שיתייצבו מול העולם הערבי. במילים אחרות, המבצע הבריטי הזה היה גם מבצע נגד הבריטים.

הבריטים היו מודעים לכך. ליהודים היו אנשים ומוטיבציה, אבל חימושם, סברו בכירים בריטים, עלול לפעול כבומרנג נגד האימפריה אחרי המלחמה. לכן הם דחו את התוכנית המקורית של מנהיגי היישוב ליצירת חטיבת צנחנים שלמה שתוצנח מעבר לקווי האויב ותוביל מרידה יהודית. בסופו של דבר, מספרם הכולל של הצנחנים היה רק 32.

המנהיגים הזוטרים יותר אמרו את דברם, ואחריהם, סוף־סוף, דיבר בן־גוריון והציג את תפיסת המבצע שלו. הבריטים, הוא אמר לאנשים ששלח לשרת במדים בריטיים, סגרו באכזריות את שערי ארץ ישראל בפני פליטים ודנו מיליוני יהודים למוות מידי הנאצים. החלוצים בארץ לא היו רבים או חזקים מספיק לפרוץ את השערים בעצמם, ולכן על האומה היהודית לנתץ אותם מבחוץ. בן־גוריון כבר חשב פחות על מלחמת העולם ויותר על היום שאחריה. על הצנחנים להכין ניצולים להגירה המונית ולהניח את היסודות לנחשול אנושי ששום כוח לא יוכל לעצור. 'ביום שלאחר הניצחון', אמר, 'יהיו כל דרכי אירופה, כל מסילות הברזל וכל הנהרות עדים לזרם אדיר של יהודים הנעים לארץ ישראל. זכרו: זה תפקידכם'.

בפגישה בתל אביב הוצגו פרשנויות רבות של המשימה ה'אמיתית'. אבל בשל טבעם המתעתע של האירועים נדרש זמן רב יותר לפענוחה — הגיבורים עוד לא נמצאים בלב ליבה של אירופה והדברים עדיין לא יצאו מכלל שליטה. המשימה האמיתית, לדעתי, היתה משהו שלא נאמר במפורש, לא אז ולא לאחר מכן. אבל אם מקבלים את התוכניות הסותרות האלה כפשוטן, ברור מה משותף להן: אף אחת מהן לא היתה בשום אופן בהישג ידם של 32 אנשים שפוזרו במדינות הציר בזוגות ובשלשות.

חיים זכר שיצא מהפגישה מבולבל. אבל אף אחד לא פרש.

באחד ממחנות הפרטיזנים ביוגוסלביה מגיע אל חיים דיווח על יהודים שמסתתרים ביער סמוך. רוב היהודים שחיו לפני כן באזורים האלה כבר נרצחו או נסו על נפשם, וזאת הפעם הראשונה שהוא שומע על כאלה שנותרו בחיים בסביבה. הוא יוצא לצד צנחן נוסף למצוא אותם. במשעול בין העצים הם נתקלים ברוח רפאים — זקן בחליפה בלויה ובמשקפיים במסגרת מוזהבת.

'סמרט פשיזמו!' אומר האיש.

הצנחן השני עונה בעברית: שלום.

הזקן מסתכל על שני הגברים במדים. באותה עת, החיזיון של חיילים יהודים בקושי מתקבל על הדעת. האיש הממושקף פורץ בבכי. דמויות נוספות מגיחות בינות לעצים, עשרות, ולבסוף יותר ממאה — זקנים, נשים וילדים. אין ביניהם גברים צעירים.

הפליטים צועקים שאלות בגרמנית, בסרבו־קרואטית וביידיש. חיים מבין שהיו כלואים במחנה איטלקי, ברחו אחרי התמוטטות המשטר הפשיסטי של מוסוליני ונדדו חודשים ארוכים. הוא קולט פתאום שגם הוא בוכה ואינו מסוגל לדבר.

בשדר הבא שלו למפקדה, חיים מבקש מהבריטים להטיס את הפליטים אל מקום מבטחים. אבל המקומות הפנויים במטוסי חיל האוויר הבריטי ספורים מאוד ושמורים לאנשי צבא. MI9 זקוק לאנשי צוות מיומנים שיחזרו למשימות במפציצים חדשים, ולא לאזרחים חסרי תועלת. חיים יודע זאת. בעלות הברית סבורות שהבעיות המיוחדות שיהודים סובלים מהן במלחמה הזאת ייפתרו על ידי הבסתם הכוללת של הנאצים, לכן גם לא נשלח שום מטוס להשבית את פעולתם של מחנות המוות. לשום מדינה לא חשוב להציל את האנשים האלה כמו שלאויב חשוב להרוג אותם.

הצנחן מארץ ישראל, חיים חרמש, יכול לספר סיפור לאנשים ביער: יש עבורם מקום בעולם, אותו מקום שהם מכירים מהתנ'ך. הוא עצמו הגיע לשם, ואחר כך טס בחזרה אל הגיהינום הזה וצנח ממטוס כדי להגיע אליהם. אולי הידיעה הזאת תחזק אותם והם יוכלו לשרוד עוד קצת. אנשים אחרים שולטים במטוסים, בנמלים ובים. הסיפור הזה הוא כל מה שיש לחיים להציע.

באותו זמן, חנה סנש היא בגדר נוכחת־נפקדת חידתית. היא היתה כאן באזור, אבל עכשיו היא לא פה. היא במעלה הנהר. יש שמועות סותרות. היא בחיים, בלב המאפליה, אבל לא יכולה לשדר — או ששידרה, אבל לא ברור למי. האפשרות שנתפסה או נהרגה נוראית מכדי שתיאמר בקול רם.

דפני, חברו לנשק של חיים, היה עם חנה כשקפצה ב־11 במרץ. הוא היה גם בין האחרונים שראו אותה לפני שחצתה ברגל את גבול הונגריה ב־9 ביוני, מזוודת עור ובה משדר בריטי בידה, בדרכה לעלות לרכבת לבודפשט בתחנה כפרית. לפי דיווח אחד, היא הצליחה לעלות על הרכבת. לפי דיווח נוסף, היא אפילו הגיעה לבודפשט, עיר הולדתה, ויצרה קשר עם תנועת ההתנגדות המקומית. אבל האמת היא שבכלל לא שמעו ממנה. בשבועות הראשונים לאחר הגעתו, חיים פותח יום־יום את האנטנה שלו בשעה שנקבעה, מכין את מכשיר השידור האלחוטי ומחכה לשדר מחנה מעברו האחר של הגבול. בסופו של דבר הוא מוותר. ערכת השחמט שהביא בשבילה לא מוזכרת עוד.

נראה שכולם באזור מכירים את חנה סנש, או לפחות שמעו עליה. בקבוצת הפרטיזנים של טיטוֹ יש גם נשים, אבל הלוחמים מוקסמים ממש, כותב אחד הצנחנים, מ'הקצינה הבריטית הצעירה, מהלכת במדיה הצבאיים, אקדחה חגור למותנה'. בממוּאר שפרסם סימונדס שלושה עשורים אחר כך הוא מתאר אותה במילים 'אמיצה ויפה', ואף שאינו זוכר היטב שמות רבים, הוא מאיית את שמה בהונגרית, Szenes, בדייקנות מפליאה. מי שמביט בתמונות שלה כיום לא בהכרח יאמר עליה שהיא יפה, אבל בני זמנה מתארים אותה כך ומדגישים שוב ושוב את עיניה.

מייג'ור קנדי שהיה מסופח לפרטיזנים, ויליאם ג'ונס שמו, חש צורך לכתוב לחבר בירושלים בסתיו 1944: 'היה לי העונג לפגוש גברת צעירה מירושלים שצנחה סמוך למפקדה שלי בסלובניה ואחר כך המשיכה בדרך היבשה לחלק אחר של אירופה'. חנה אינה מירושלים, אבל ג'ונס מתכוון אליה. 'היא היתה בחורה נהדרת ואמיצה מאין כמותה. אם תשמע עליה אחרי שתחזור, כדאי לך להיפגש איתה. ליוו אותה שני צעירים נוספים מפלשתינה. כולם היו מעולים, ובבוא הזמן יזכו להכרה על היותם גיבורים של ממש'.

בזמן שהקנדי כותב את השורות האלה, נראה שאיש כבר לא יכול להגיע אל חנה.