"זה לא איזה כנרת שלי, זה רוקנ'רול…" (יהודה עדר). הרוק הישראלי הוא פסקול החיים שלנו; מהנסיעה לעבודה ועד ליל שישי […]
הקדמה
מעשה אומנות או מעשה יום־יום מזמין את הקורא למסע, מעין שיט בספינת תענוגות אל השירים והצלילים, ואל נפלאותיו של הזמר העברי בשנים שחלפו מתחילת שנות ה־70. נורית אורן אבישר יצאה אל ים השיבולים של הרוק הישראלי כדי לאתר את כיוון הרוח. לתת סימנים בשדה המוזהב. מכל עשור נבחרו שתי להקות כדי להדגים את התפתחות הלשון בתוך אוצר השירה העברית המולחנת וכדי להראות כיצד התרבות הפופולרית מעצבת את השפה. אורן אבישר בחרה בלהקות כוורת ותמוז משנות ה־70, תיסלם ומשינה מהאייטיז, המכשפות ומוניקה סקס כמייצגות את שנות ה־90 ולהקת הדג נחש לצד הראפר טונה (איתי אורן זבולון) כמייצג את המאה ה־21.
בעשורים הראשונים לאחר הקמת מדינת ישראל הנטייה הייתה ליצור שירה מולחנת בשפה גבוהה. שיריהם של ביאליק, טשרניחובסקי, רחל, לאה גולדברג, נתן אלתרמן, יהודה עמיחי, נתן זך ואברהם חלפי הולחנו והונגשו לקהל רחב בהרבה מזה שקרא את שיריהם בספרים המודפסים. הדור החדש של הכותבים שפרץ בשנות ה־60 כלל את יורם טהרלב ויהונתן גפן, את מאיר אריאל, דודו ברק ואהוד מנור, שהביאו את ריחה הרענן של השפה המתחדשת, זו שנוטלת מן הרחוב, מנערת ומערבבת את שפת התנ"ך ואת הספרות העברית עם המיתוסים העתיקים ועם הצבריות הטרייה. הדיכוטומיה הייתה ברורה ומובהקת – כותב המילים מצד אחד, כותב הלחן מצד שני, והשידוך שנוצר בפיו של המבצע.
אורן אבישר מתחילה את הדרך ביוצרים שהחלו לשיר בעצמם את שירתם המודרנית, הפועמת, ההומוריסטית, המחאתית. היוצרים הראשיים של כוורת ותמוז, דני סנדרסון ושלום חנוך, גם היו ילידי הארץ והם עדכנו את השפה ואת הנושאים, וגם ידעו לספר סיפורים הומוריסטיים (המגפיים של ברוך, יו יה) או אישיים וכאובים (לא יודע איך לומר לך, אהבה שקטה).
השירים הישראליים הם המלט התרבותי שלנו. כל הדבש והחלב והמילים שאהבנו. ניתן לראות את הדרך הארוכה והמתמשכת, המתפתלת בחן וברגש משלום חנוך ועד טונה, מסנדרסון ועד הדג נחש, הסרקזם הישיר או הגלוי, הווירטואוזיות הלשונית והתחכום ההומוריסטי, שתמיד טובלים (או לפחות משכשכים רגליים) בים העברית הרחב.
אבל השינויים בשירים הפופולריים לא היו רק צורניים. על קו הגבול של שנות ה־60 וה־70 החלו להשתנות גם הנושאים. פחות "יצאנו אט" ויותר "אני לא יודע איך לומר לך" ו"לא יכול לישון עכשיו". בשנות ה־80 השירים ברדיו מושמעים בווליום חזק, בקולי קולות; בשנות ה־90 סטיקרים נושאים סיסמאות על מכוניות חולפות והמכשפות מחדשות בגיטרות חשמליות ובנימה לסבית את קסם על ים כנרת; ובשנות ה־2000 טונה יוצא למסעותיו האבודים בחלל ושר על געגוע תמידי למה שהיה ואיננו עוד.
בשפת השירה החדשה של הרוק העברי הכול מותר, הכול אפשר. השפה העברית היא אישה נחשקת ההולכת בעקבות מאהביה. כמו שכתבה המשוררת יונה וולך: "העברית היא אישה מתרחצת. העברית היא בת־שבע נקייה". מעשה אומנות או מעשה יום־יום מציג לקוראים את הקסם ואת האובדן, את העצב ואת הקצב כשעון המתקתק תקתוקיו וקוצב את הזמן, זה שחולף, אבל לפחות משאיר אחריו סימני דרך בצורת שירים.
בועז כהן*
יולי 2025
* בועז כהן הוא שדרן רדיו ומרצה לתרבות, סופר וזוכה פרס אגודת העיתונאים לשנת 2018
פתח דבר
מיטת נוער, טייפ דאבל־קאסט והשיר תנו לי רוקנ'רול של "תיסלם" מתנגן באוזן. מגיל צעיר אהבתי להקשיב לפזמוני רוק עבריים. נולדתי בשנת 1974 וגדלתי עם שיר המכולת של "כוורת" ועם בלדה לסוכן כפול של "משינה". התבגרתי עם מכה אפורה של "מוניקה סקס" ועם עד העונג הבא של "המכשפות", ובשנות ה־2000 נחשפתי להיפ־הופ ובאמצעותו לקול המחאה החברתית של "הדג נחש" ושל "טונה". דרך ההאזנה למוזיקה, ובעיקר למילים, גיבשתי את הזהות שלי ואת הקשר שלי עם התרבות הישראלית בתקופתי. את הידע שלי על תקליטים חדשים שיצאו לאור שאבתי מהאזנה לרדיו, מקריאה במוסף "שבעה לילות" של ידיעות אחרונות ומביקור שבועי בחנות התקליטים המקומית.
תמיד נמשכתי למילים ולקסם שבהן. קראתי בשקיקה את מילות השירים שהיו מצורפות לעטיפת התקליט, הדיסק או הקלטת. בהופעות אהבתי לראות אנשים שכמוני, היו חלק מקהל מעריצים; שהמוזיקה והטקסטים השיריים היו היבט מרכזי בחיים שלהם. מכיוון שכך, ובתור מי שמחשיבה את עצמה מעריצה של מוזיקת רוק ישראלית, בחרתי לעסוק בספר זה בפזמוני רוק ישראליים ובלשונם. בספר הלהקה היחידה שחשובה שכתבה דנה קסלר (2014), עיתונאית ומבקרת מוזיקה, היא מסבירה: "כשאנחנו מתמסרים ללהקה שום דבר מלבדה לא חשוב, כי שום דבר מלבדה לא מזקק את האמת הפנימית שלנו באופן כה מדויק, ולא משמיע לנו אותה שוב ושוב, בריפיט אינסופי, כדי שלרגע לא נשכח אותה או נסטה ממנה" (עמ' 8). הספר מתאר את התופעה של "להיות מעריץ פופ בישראל" ומאגד את זיכרונותיהם של שישה־עשר כותבים ישראלים – סופרים, עיתונאי רוק, מוזיקאים, אומנים ואנשי תרבות – שהקדישו את השנים המעצבות שלהם להקלטת שירים מהרדיו, לתליית פוסטרים בחדר ולביקור בחנויות תקליטים, ממש כמוני.
את העניין הרב שלי במוזיקה הפופולרית לקחתי איתי גם אל האקדמיה. ספר זה נשען על עבודת התזה שכתבתי במסגרת לימודיי לתואר השני בחוג ללשון עברית באוניברסיטת תל אביב, והוא עוסק בתמורות שחלו בלשון הפזמון העברי הפופולרי לאורך הדורות. הסיפור של התפתחות הלשון משנות ה־60 ועד שנות ה־2000 הוא סיפור שיש בו שני צירים מקבילים. בציר האחד ישנה תנועה לכיוון המשלב הנמוך יותר של השפה, לעומת המשלב הגבוה והמוקפד שהיה נהוג בעשורים הראשונים לקום המדינה בשירי הזמר ובשירי ארץ ישראל. כמו כן, יש נטייה לכתיבה בלשון מדוברת ויומיומית. אלא שבו בזמן יש ציר נוסף, שאותו נכנה לצורך הדיון ציר האינטר־טקסטואליות. באמצעות בחינה מעמיקה של לשון הפזמונים נגלה במהלך הספר כיצד לצד החידושים בשפה, שומרים פזמוני הרוק העבריים על ריבוי רבדים ועל הדהוד, הן של משלבים קדומים יותר בשפה העברית והן של היבטים חברתיים־תרבותיים.
כל עשור יהיה מיוצג על ידי שני הרכבים. שנות ה־70: "כוורת" ו"תמוז"; שנות ה־80: "תיסלם" ו"משינה"; שנות ה־90: "המכשפות" ו"מוניקה סקס"; שנות ה־2000: "הדג נחש" ו"טונה". לפני שנצא לדרך, אציין כי זהו מחקר בלשני שאינו מתמקד בהיבטים מוזיקליים של הלחנה או נגינה, אלא בשפה, בתחביר, באוצר המילים, בצורות הפיגורטיביות ובמבעים הפרגמטיים של הפזמונים.
אין עדיין תגובות