"הקורא ימצא את עצמו בפני עלילות לא ייאמנו ויחשוב שאני המצאתי אותן להנאתי. ואילו אני להפך מכך. גרעתי מהן, הדעכתי אותן, שכחתי אותן. הדמויות שלי חיות. נתקלים בהן ברחובות פריז, בפרוורים. הלכתי בעקבותיהן בדרכים מאובקות, בבוץ ובשלג.
כתבתי את סיפור חייו של פונטאן מפיו שלו, כשהוא מכתיב לי אותו, אם אפשר לומר זאת כך. בדרך הייסורים שמשוטטים בה הנוודים המסתוריים האלה, המשונים, פונטאן הוא ישוע בלי שהאחרים הם הגנבים הטובים.
אני מקווה שהשגתי את המטרה שהצבתי לעצמי, לגרום לנועזים הפזיזים להרהר, להפחיד את המאושרים. וכיוון שאנחנו נמצאים בצרפת, ארץ האירוניה המשעשעת, הצבתי את הפארסה בצמידות לדרמה ואת הליצן צמוד למַרטירים." ז'ול ואלֵס, 1866
הסיפור "פוֹנטָאן קרוּזוֹאֶה" הוא הִמנון לכבוד האדם, גינוי חריף לראיית הדלות כפשע. ז'ול ואלס מעלה כאן את האירוניה לרמה של פגיון דוקר. [Édition Anacharsis, Paris]
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
33.00 ₪
מקט: 4-644-1194
פוֹנְטָאן קְרוּזוֹאֶה
עלילותיו של חריג חברתי מסופרות מפיו שלו
הגעתי לפריז בחודש נובמבר 1851. לא עזבתי אותה מאז מלבד כדי ללכת לישון מדי פעם בערב בפרובינציה.
היו לי בארנקי מאה וכמה פרנקים. השגתי אותם ממכירת אי אלו מטלטלין ומחסכונות שאגרתי ממשכורותיי כלבלר זעיר במשרדו של מ' ד'***, עורך דין בעיר אוֹש.[3] אצלו השתכרתי שנים עשר פרנקים בחודש.
חדרי עלה לי שישה פרנקים; כביסת בגדיי לא עלתה לי כלל. ידידה ותיקה ושותפה של אימי כיבסה בשבילי מתוך הכרת טובה. בערב סעדתי לפעמים אצל קרובי משפחה, עם ידידים מהקולז', וזה אפשר לי להניח בצד קמעה קמעה כדי שאוכל לנסוע ביום מן הימים לעיר הבירה.
עשו כל שלאל ידם כדי להניאני מן הנסיעה הזאת. חששו לחיי מפני הסערות המהפכניות של 1852, ובעיקר הפחידוני מפני הדלות, הרעב, הקור. ואכן, למעשה, עתיד הייתי להכירם. החלטתי הייתה נחושה. ארזתי את מזוודתי. היא הייתה כמעט מלאה הודות לעיזבון של דוד שהותיר לי את בגדיו. מלְסוּטוֹתיו, בתוספת שרוולים, הכינו לי אדרות שהיו עדיין רחבות מאוד. שכן, עליי לומר למן ההתחלה, וזה וידוי שעולה לי ביוקר, גובהי אינו אלא ארבע רגליים.[4] קומתי הנמוכה הייתה הייאוש של ילדותי והיא עדיין התוגה של גיל העמידה שלי. אפשר לראות שהיא שימשה אותי בכל זאת לדבר מה, וגם מאוחר יותר היא שימשה אותי. כאשר שכבתי מתחת לעצים וירד גשם לא הייתי צריך אלא להתקפל מעט כדי לא להירטב, ובירכתי בכל זאת את אלוהים על שברא אותי קטן כדי שאוכל לחמוק בשעות גרועות מאי־היציבות של עונותיו ומזעמן של סערותיו. יכולתי גם להידחק אל מזוודותיהם של ידידיי.
איזה קול מסתורי קרא לי לצאת לפריז? קולה של התהילה, צמא לתהילה שלא חלף, ואם לא אשיג תהילה כאן על פני האדמה, יהיה זה כדי שתבואני מהוללת יותר על פלנטה אחרת. לא יצליחו לשנות את דעתי בעניין זה.
המרכבה הציבורית של חברת לָאפִיט וקָיָיאָר[5] הובילה אותי לרחוב סֶנְט־אוֹנוֹרֶה. שכרתי חדר במלון לֶה מֵסַזְ'רִי. היה לילה. הייתי עייף ושקעתי בשינה עמוקה. למחרת, כשהתעוררתי בחדר הזה הגדול והקר, נתקפתי פחד. זכר המצוקות שהבטיחו לי שב ועלה בדעתי, מבהיל למדי הפעם עד כדי לחייבני לסגת אלמלא הרחקתי לכת כל כך. אבל הקוּבָּעת הייתה מלאה, צריך היה לגמוע אותה עד תומה. קמתי, ומתוך חלחלת אימים שלא שלטתי בה נפלתי על שתי ברכיי למרגלות מיטתי, התחננתי לרחמי השמיים וביקשתי מאלוהים תמיכה במשבר העובר עליי.
במשך היום הובילני נער המלון למרכז הרובע הלטיני, שם שכרתי חדר ברחוב דה לה הַארְפּ, והלכתי להירשם לשנה הראשונה בבית הספר למשפט.
זה היה לפני חמש עשרה שנה לערך, ועדיין לא נרשמתי לשנה השנייה. גם לא קיבלתי כסף ולו פעם אחת, וכמעט לא הרווחתי מאומה.
פניתי בבקשה לעבוד כרושם בקשות. בדוכן קטן הייתי כותב מכתבים למען בעלי המלאכה ותושבי העיירה, ובהרוויחי את לחמי הייתי מכין את כתביי.
פרצה ההפיכה. לא קיבלתי תשובה לבקשתי. פרוטותיי המעטות התבזבזו בזו אחר זו, ומצאתי עצמי ביום עלוב אחד בלי כלום, לא כלום.
הלכתי למכור אטלס שעלה לי שבעה פרנקים. נתנו לי בעבורו עשרים סו.
עלה בדעתי לבקש מן הספרות אמצעי מחיה מיידיים ורציניים, וכתבתי את הרוח השחורה, אֵלֶגִיָה.
מכרתי את מזוודתי ובכסף שקיבלתי הבאתי לדפוס את הרוח השחורה.
ואז, כמו שהרַפְסוֹדים[6] העתיקים התרוצצו בין אזורי הכפר ושילמו בשירים בעד מקומם במשתאות, הלכתי ללוּבֵר הישן להחליף את שיריי תמורת לחם.
אך כשהגעתי לשם לא מצאתי בי אומץ לפרוש אותם. הסוחרים האחרים לעגו לי ודחפו אותי.
נתקלתי לבסוף בסוחר של אלמנכים שגם הוא היה פעם משורר; אבל, אמר הוא, הימים שבהם לואי ה־14 הגן על הספרות אינם קיימים עוד, והוא מכר, בציפייה שהלז ישוב, אלמנכים וכדורי שוקולד באגוזים. הוא היה איש טוב ושילם לי במזומן עבור שישה או שבעה עותקים של הרוח השחורה, כסף שהיה עליו להשקיע באומרו שהיה זה כספו של אדם שנידון למוות.
נפרדתי מעליו, נושא עימי עוד שמונים ושניים עותקים, והלכתי להציג שנים עשר מהם ליד ה"אמביגו־קומיק".[7] מתחתי את החבלים, נעצתי סיכות, והרוח השחורה התנדנד עם משב הרוח. שחקנים שיצאו מן התיאטרון נעצרו לפני הדוכן והחלו לחקות בלצון את האלגיה הזאת. שמונה ימים קודם לכן ביזוי מעין זה היה מביא אותי לידי בכי. הוא השאיר אותי ביום ההוא אדיש לגמרי. הייתי רעב מאוד. השחקנים קנו ממני שניים או שלושה עותקים, עוברי אורח קנו ארבעה או חמישה. הפצתי עוד תריסר. הביטחון שב אליי ואמרתי לעצמי: "זמנם של הזִ'ילְבֶּרְטִים[8] חלף!" למחרת הופעתי שם שוב ומתחתי שוב את החבלים. עבר גבר ושאל אותי אם יש לי הרשאה ומשעניתי בשלילה אילץ אותי לארוז את חפציי. במי פגעתי? ומדוע למנוע ממני להרוויח לפרנסתי?
מכרתי הכול, ספרים, חפצים אישיים, חלילון, כובע, בלי דעת על איזו דלת לדפוק. בכל משרדי ההצבה מצאו שאני נמוך מכדי לשמש כמורה או כמשגיח.
הייתה לי עדיין קורת גג, החזיקו אותי בהקפה במלון שלי, אבל עברו עליי ימים רבים בלי אוכל.
ערב אחד, כדי לחמוק מייסורי הרעב, הסרתי את חולצתי והלכתי למכור אותה. הכול נאמר. לא יכולתי עוד לצאת מן הבוץ, והייתי אמור להישאר שם חמש עשרה שנה. צריך היה עכשיו, כדי להוציאני מן התהום, שמישהו ילביש אותי מן הראש עד הרגליים. אין מוצאים יום יום אנשים שיקריבו קורבנות כאלה. גבר שאין לו חולצה אבוד הוא, גם אם הוא ניחן בגאונות.
איך חייתי אז, לא אוכל לומר. זה סיפורם של כל מי שהתנסו בזאת. במשך היום הלכתי לשיעורים בסורבון עד ארבע אחר הצהריים. בשעה זו סגרו את אולמי ההרצאות. שוטטתי אז מתחת לאוֹדֵאוֹן,[9] לאורך הרחובות, עד שפתחו את ספריית סן־זְ'נְבִיֵיב,[10] וביליתי את הערב באולם הקריאה. העדפתי לקרוא ספרים על הבנקים ולמדתי את הבעיות הגדולות בכלכלה חברתית כדי להועיל יום אחד לאנושות בידיעותיי. מדי פעם, כשנואשתי, פתחתי את ספריו ואת הגאוגרפיה של מַלְטבְּרוֹן,[11] והולכתי עצמי בכוח המחשבה אל הארצות המבורכות שהאדם מוצא בהן את ארוחותיו תלויות על ענפים בדמות פירוֹת עסיסיים.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פונטאן קרוזואה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות