קוטו – עוד אסופת סיפורים קצרים

צוזומי גדל עם רובוטית צמודה, יהלי מקבל טלפון מיהלי שגר ביקום מקביל, דניאל עובד מהצד בתור פיה, מנגו סוארז הוא ארכיאולוג עם משלחת מקוללת ולוז מוצא סולם שמטפס עד לגן עדן. אסופה של 16 סיפורים מוזרים וכמה שירים שנכתבו עבור סדנאות כתיבה ותחרויות במשך 9 שנים בנושאי אהבה, מדע בדיוני, טירוף ומוות.

על המחבר: מיכאל שמואל אלבוים הוא סופר ושחקן אשר למד פסיכולוגיה, כתיבה, קולנוע, מוזיקה ותחומי עידן חדש רבים. בעל תואר שני במדע המדינה. הוא חובב התרבות היפנית ומשחקים מורכבים

מקט: 001-3001-066

צוזומי גדל עם רובוטית צמודה, יהלי מקבל טלפון מיהלי שגר ביקום מקביל, דניאל עובד מהצד בתור פיה, מנגו סוארז הוא […]

---

קוֹטוֹ

(עלה לגמר תחרות פרס עינת 2017)

צוּזוּמִי פתח בטאטוא של אולם האירועים הקטן שבעיירה פִּיָאסֶצְ'נוֹ; תנועה לימין, תנועה לשמאל, לגרור את הלכלוך בעדינות כך שלא יתפזר, להציץ בבחורה היפה בג'ינס ובחולצה הוורודה שישבה בפינה, להסתיר את החיוך השובב ולשמור על גב זקוף. הוא מעולם לא התחיל עם בחורה ובחורה מעולם לא התחילה איתו, אלא אם מחשיבים רובוטים.

היא התבוננה בו כל הערב, שיערה הבהיר גלש לאורך גבה ועיניה התכולות נראו כמו זוג קריסטלים קפואים. היא לקחה לגימה אחרונה מכוס היין שלה, קמה כשהיא מתמתחת, קרצה כשהבחינה בו מסתכל עליה – והוא מייד הסיט את מבטו. הנופים המיושנים שהחשיכו מבעד לחלונות האולם היו צבע שהוא לעולם לא יתרגל אליו, אבל עבור מלצר במסיבת האירוסין של משפחת נוֹוָאק זה היה רק עוד יום עבודה.

חבריו לעבודה סיימו לפנות את מגשי המזון החצי ריקים והעבירו אותם לתוך המשאית, ואדון נוואק סיים ללחוץ את ידיהם ולהודות להם על האירוע החלק והמפואר (ביחס למחיר). הצוות נופף לזוג הטרי ולאחרוני בני המשפחה בזמן שאלה עזבו. רעש המכוניות המתרחקות העלה תחושת בדידות, וקול צעדי הבחורה המתקרבת העלה תחושת חרדה.

"אנחנו עוד מעט מסיימים," אמר צוזומי כשהוא לוקח צעד לאחור ומטאטא אזור חסר לכלוך. צלצול הטלפון שלו קטע את הרגע, הוא שמט את המטאטא בטעות בזמן ששלף את הטלפון מהכיס ונאבק בצג המגע המשונה. הבחורה שילבה את ידיה בחוסר סבלנות ובחנה בסקרנות את ידיו של צוזומי שהקישו נמרצות על צג הטלפון. לבסוף הוא לקח נשימה עמוקה, תחב את אצבעו על סימן השפופרת הירוקה הקטן והחליק אותו מעלה. הוא הצליח.

"הלו?" שאל כשהוא מתקשה להסתיר חיוך גאה. זה היה הבוס שלו שביקש מצוזומי להישאר אחרון ולסגור את האולם. בזמן השיחה עיניו של צוזומי טיילו לאורך אפה של הבחורה תכולת העיניים, שכוסה ביער של נמשים עדינים. צוזומי בלע את רוקו. השיחה הסתיימה והבוס ניתק, אבל הוא לא העז להוריד את הטלפון. היא תרצה לנזוף בו על כך שהסתכל עליה וחייך. זו לא תהיה הפעם הראשונה. לדבר עם נשים בכוחות עצמו תהיה עוד אחת מהמטלות שהוא יאלץ ללמוד בשנים הקרובות.

"אתה מתאמץ כל כך כל פעם שמתקשרים אליך?" שאלה הבחורה ובחנה את המראה שלו. בניגוד אליה, צוזומי לבש מכנסי עבודה זולים וחולצת משבצות מכופתרת. הוא היה בנוי היטב, בעל מראה אסייתי שכלל עיניים חומות, שיער שחור ועגיל באוזן, אבל לבד ממבטים סקרניים איש מעולם לא העיר לו.

"הטלפונים שלכם בכלל לא אינטואיטיביים," ענה צוזומי ונופף בטלפון שלו לפני שהחזיר אותו לכיס. "בעצם, הכול פה לא אינטואיטיבי בשבילי."

"תסלח לי שאני מחטטת, אבל יכול להיות שהגעת מטוקיו?"

"קיוטו, אבל זה השפיע על כולנו באותה המידה," תיקן צוזומי.

"הבנתי. פתאום אף אחד לא עושה את העבודה השחורה בשבילך?"

"כן, ואני צריך ללמוד הכול מחדש, אבל אנחנו לא לגמרי חסרי אונים."

חיוך גדול עלה על שפתיה של הבחורה בזמן שהתיישבה על כיסא בר. "אני אוהבת היסטוריה מודרנית. אף פעם לא הייתי ביפן ואני לא מכירה אף אחד ששרד. ראיתי את זה בחדשות אבל לא האמנתי. זה חצוף לבקש ממך לספר לי מה היה שם?"

צוזומי הסתכל לצדדים. כולם כבר עזבו והבחורה והוא נותרו אחרונים באולם. הוא הרים את המטאטא והשעין אותו על השולחן, גרר כיסא והתיישב מולה כשרגליו מקפצות בעצבנות. אם הוא ידבר נכון, אולי זה ייגמר בארוחת ערב משותפת. צוזומי כחכח בגרונו ושאל, "מה את רוצה לדעת?"

הבחורה השעינה את ראשה על ידיה וענתה כשעיניה מתרחבות, "הכול! איפה נולדת, איך קראו לרובוט שלך, מה בדיוק קרה לפני שנתיים, איך שרדת ולמה אתה כאן."

"הסיפור נגמר לפני שנתיים, אבל אם את רוצה לדעת הכול אנחנו צריכים לחזור לנקודת ההתחלה, לפני עשרים ושתיים שנים…"

נולדתי בשם טַייקוֹ צוזומי, בקומה החמישים בבניין דירות בקיוטו. שלושים שנים קודם לכן קם הפרויקט הממשלתי – פוּטָגוֹזָה; רובוט ילווה כל ילד שייוולד ברחבי המדינה, החל מהגן, דרך בית הספר היסודי, חטיבת הביניים והתיכון. בסיום הלימודים אפשר להחזיר את הרובוט ולקבל החזר כספי משמעותי. יצרנית הרובוטים הייתה אִינְוֶרְטָן, חברה פרטית שעד אז התעסקה בייצור טלפונים ובפיתוח בינה מלאכותית.

את הרובוטית שלי פגשתי בפעם הראשונה בגיל ארבע, לפני היום הראשון שלי בגן. היא נראתה כמו אלה; שיער לבן מסורק, עיניים כתומות זוהרות וברקוד על המצח. מוצר שרק יצא מהאריזה. העור שלה היה כל כך לבן שהוא סנוור. היא לבשה מדי גן זהים לשלי, כולל הכובע הצהוב שתחתיו השיער שלה בצבץ.

"צוזומי, זאת קוֹטוֹ. היא תלווה אותך מעכשיו ועד שתסיימו את הלימודים," אמר לי הנציג של אינוורטן בחנות הרובוטים. "קוטו, זה צוזומי. את קיימת בשבילו."

העיניים של קוטו סרקו אותי מכף רגל ועד ראש, ואז היא נתנה הנהון קטן ואמרה בקול רך ומלטף, ""שלום צוזומי. אני קוטו ואני קיימת בשבילך.""

"מה היה התפקיד שלה? לאן היא הלכה בסוף היום?" התעניינה הבחורה תכולת העיניים.

היא חזרה איתי הביתה, אכלה איתי ארוחת ערב, ישנה איתי בחדר והעירה אותי בבוקר. היא צחצחה לי את השיניים, הלבישה אותי, קשרה לי את הנעליים, ארזה את התיק שלנו ואת האוכל ולקחה אותי יד ביד כל הדרך מהדירה לגן. ההורים שלי מעולם לא נראו רגועים כל כך.

"בוקר טוב," אמרתי בישנוניות בזמן שירדנו במעלית.

""בוקר טוב, צוזומי,"" אמרה קוטו בקול של ילדה רגילה, אולי מעט מתנגן. בחנתי את הגוף הביולוגי שלה. בחיים לא הייתי מנחש שזה רובוט אלמלא השיער, העיניים והברקוד.

כשהגענו לגן כולם לוו על ידי רובוטים: ירוקים, כחולים, דמויי חיות ודמויי מפלצות. לכל ילד היה רובוט משלו, אפילו ליַמָשִיטָה (החבר המופרע שלי), לידו עמד רובוט בדמות מפלצת עץ סבוכה ומרתיעה שגרם לכל הבנים להתלהב. כשהגננת דיברה איתנו הרובוטים ישבו על ספסלים מדורגים בצד ולא הפריעו, ובזמן ההפסקה כל רובוט ניגש לילד שלו ונצמד אליו, השגיח ודאג לכל מה שהוא רצה. אם ילדים רבו, הרובוטים שלהם הפרידו ביניהם והגיעו לפשרה. אם ילד היה רעב, הרובוט היה מכין לו אוכל. אם ילד בכה, הרובוט בדק מה קרה ואפילו התקשר להורים או סייע רפואית במידת הצורך.

כשהתחילה ההפסקה רצתי ראשון בין כל הרובוטים, תפסתי את היד של קוטו ולקחתי אותה אל אחד ממחשבי הגן, לשחק במשחק המכות האהוב עליי. מהר מאוד בחנתי את גבולות הנחמדות הרובוטית שלה. היא נוצרה כדי לשרת אותי, אז כבר אחרי שבוע שבו היא הלכה אחריי לכל מקום ועשתה כל מה שביקשתי בלי שאלות, התחלתי להשתעמם.

"זאת הדמות הכי חזקה במשחק, והמהלך המנצח זה רק ללכת קדימה," אמרתי לה בסוף השבוע. ימשיטה אִתגר אותנו לקרב במשחק המכות בין הרובוטית שלו לשלי. הוא תמיד היה זה שמחלק פקודות לכולם ונתן לכל אחד שעה לאמן את הרובוט שלו איך לשחק.

""אבל איך אני אתקוף אותו? זה שונה מאיך ששיחקנו עד עכשיו,"" טענה קוטו.

"זה מהלך סודי!" התעקשתי תוך שאני מתקשה לכבוש חיוך שובב.

רובוט העץ של ימשיטה כבר מתח את אצבעותיו, וקוטו הנהנה וחייכה, עושה כרצוני. המשחק החל. רובוט העץ נלחם במיומנות, בעוד קוטו לא המרתה את פי לרגע, הלכה לפנים וחטפה את כל המכות של הדמות היריבה עד שהפסידה.

"יופי," לעגתי, "הפסדת כי את מקולקלת!" צעקתי עליה לאחר המשחק, בעוד ימשיטה רץ לאורך הגן, התהדר בניצחון המוחץ שלו כשהוא מכריז מרד על הגננת וברח החוצה עם עוד שלושה בנים. "עכשיו הוא יצחק עליי לתמיד!"

""אבל עשיתי כל מה שאמרת לי––""

"אז אל תעשי כל מה שאומרים לך! תחשבי לבד לפעמים!"

"היית ממש אכזרי אליה…" העירה הבחורה תכולת העיניים.

בהתחלה כן, כי חשבתי שלתת לי רובוט צמוד זה כמו להגיד לי שאני לא יכול להסתדר בעצמי, וכששמעתי שההורים שלי שילמו מאה אלף יין בחודש עבור קוטו, בעיקר עלויות חשמל ותחזוקה, כעסתי עוד יותר. חשבתי שקיבלתי מוצר פגום. כששאלתי איזה סרט היא רוצה לראות, איזה משחק היא רוצה לשחק או מה היא רוצה לאכול, היא רק ענתה, ""מה שאתה רוצה, צוזומי.""

חוסר העצמיות שלה ושל הרובוטים האחרים הוציאו אותי מדעתי. בכל יום חיוך שובב נוסף השתלט עליי כשעבדתי אליה. שלחתי אותה לקנות נוזל צמיגים אצל הירקן, שלחתי אותה לצלם מתחת לחצאית של בנות ברחוב, שלחתי אותה למסעדה לקנות גלידה מחלב אם… בכל פעם היא חזרה עם פרצוף סמוק מבושה, אבל רק אמרה בצייתנות, ""סליחה, צוזומי. לא הצלחתי.""

בהקשר הזה, אסור לבלבל בין עצמיות לעצמאות. מזה היה לקוטו בשפע. בבית היא עזרה לאימא לכבס, לבשל ולנקות. היא עזרה לי בשיעורי הבית ואפילו רצה להביא תה לחברים שלי כשאלה באו לשחק. היה מצחיק לראות איך החברים ואני שיחקנו בפראות, צחקנו והלכנו מכות, בעוד הרובוטים שלנו ישבו זה לצד זה בדממה. פעם אחת כשתפסתי את ימשיטה ודגדגתי אותו עד שיצא לו פיפי, קוטו פלטה צחוק פתאומי וכולנו, כולל הרובוטים האחרים, הסתכלנו עליה בשתיקה מוזרה. היא קמה תוך כדי הסמקה ורצה להביא סמרטוט. כששברתי משהו בבית, היא אספה את השברים והרגיעה את ההורים בזמן שהיא הזמינה העתק. שעה לאחר מכן היא כבר הניחה במקום מוצר זהה, כאילו הראשון מעולם לא נשבר. וכשהיא פישלה, למשל כשהיא שרפה עוגה בתנור הישן שלנו, היא התנצלה בקידה עמוקה לפני ההורים והזמינה מצרכים חדשים על חשבון אינוורטן. בשביל אבא זו הייתה עוזרת הבית המושלמת שחסכה מאיתנו המון דאגות קטנות ולוגיסטיקה: תשלום חשבונות, הוצאת תעודות, קבלת משכורות מהעבודה – הכול עבר דרך קוטו; ובשביל אימא זו הייתה הבת שהיא תמיד רצתה. היא לקחה את קוטו לקניות כל סוף שבוע והן תמיד חזרו עם בגדים חדשים לילדות.

"אוי, איזו מתוקה אימא שלך," העירה הבחורה תכולת העיניים. צוזומי כחכח בגרונו.

קוטו ואני המשכנו יחד לבית הספר היסודי, וכשסיימתי את כיתה ו' לקחו את קוטו לשדרוג. היא חזרה בערב בתוך גוף חדש. העיניים הכתומות נשארו לצד אותו הברקוד על המצח, השיער הלבן גלש כמעט עד הרצפה – היא הייתה גבוהה ממני! – ועל הפנים שלה היה איזה חיוך זחוח שלא היה לרובוטים האחרים.