מעל ההתכתשות

קובץ מאמרים אנטי-מלחמתיים שפרסם חתן פרס נובל לספרות רומן רולן בעיתון שווייצרי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
"עם גדול הנתון במתקפת מלחמה אינו נדרש להגן רק על גבולותיו — עליו להגן גם על תבונתו. עליו להצילה מפני ההזיות, העוולות והשטויות שהאסון המתפרץ מביא עימו. לכל אחד יש תפקיד. לצבא — להגן על אדמת המולדת; לאנשים החושבים — להגן על מחשבתה. אם יעמידו את מחשבתם לשירות התשוקות העזות של העם, ייתכן שימצאו את עצמם מועילים לאומה, אך הם מסתכנים בכך שיבגדו ברוח — והרוח איננה החלק הזניח במורשתו של עם. יום יבוא וההיסטוריה תבוא חשבון עם כל אחד מן הצדדים הלוחמים. היא תעריך את משקל שגיאותיה, שקריה ושיגעונותיה רוויי השנאה של כל אומה ואומה. אוסיף רק מילה אחת. כבר שנה אני עתיר אויבים. אני רוצה לומר להם זאת: הם רשאים לשנוא אותי, אך לעולם לא יצליחו ללמד אותי לשנוא. אין לי עסק עימם. שליחותי היא לומר את מה שאני סבור שהוא צודק ואנושי. אם הדבר ימצא חן או יעורר כעס — אין זה מענייני עוד. אני יודע כי המילים שנאמרו יפלסו לעצמן דרך. אני זורע אותן באדמה נוטפת הדם. ואני בוטח. היבול יעלה ויצמח." [רומן רולן, מבוא למהדורה הראשונה של הספר, פריז, 1915]
"אין סתירה בין אהבת המולדת ובין אהבת האנושות. רולן לא בגד במולדתו משום שביקר את מדיניותה, להפך — הוא ראה עצמו כמי שמייצג את צרפת האמיתית, זו של זכויות האדם והאחווה האוניברסלית, מול צרפת הזמנית של הלאומנות והשנאה. ההבחנה שלו בין "צרפת האמיתית" ו"צרפת השקרית" מראה שאפשר להיות פטריוט ביקורתי." [שרה אוסצקי לזר מתוך אחרית הדבר לספר]

מקט: 4-644-1193

קובץ מאמרים אנטי-מלחמתיים שפרסם חתן פרס נובל לספרות רומן רולן בעיתון שווייצרי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. "עם גדול הנתון […]

---

הקדמה מאת אָמֵדֶה דוּנוּאָה

"אבל תחילה, לפני הכול, צריך לשבור את מעגל הגורל, את מעגל הברזל, את מעגל השנאה — שבהם גם התביעות הצודקות ביותר מולידות פעולות תגמול ומעשי נקם אחרי המלחמה. במעגל שאין לו מוצא ואין לו סוף, שבו החוק והאלימות עוטים אותו לבוש מדמם, כמעט ואינם ניתנים עוד להבחנה זה מזה, ושבו האנושות הקרועה בוכה על ניצחון הצדק כמעט באותה מידה שהיא בוכה על תבוסתו".

ז'אן ז'ורס

מתוך: נאום לנוער. נישא בבית ספר תיכון

בעיר אַלבּי, 1904.

"אמות כשבליבי אהבת אירופה לא פחות מאהבת צרפת; לפעמים הייתי רוצה לכרוע על שתי ברכיי כדי להתחנן בפניה שלא תיקרע בידי קנאות אחים, שלא תשכח את חובתה, את מפעלה המשותף — הציוויליזציה".

ארנסט רֵנָאן

מתוך: "זיכרונות ילדות ונעורים", פריז, 1915

בטובו הסכים רומן רולן — ואני מודה לו על כך מעומק הלב — לאפשר לי לכנס בחוברת עממית אחת שניים מן המאמרים הגדולים שפרסם ב"ז'ורנל דה ז'נב". מאמרים אלו, שנכתבו בחודשי המלחמה הראשונים, זכו מחוץ לצרפת ולגרמניה, ובייחוד באנגליה ובמדינות הניטרליות, בהד לא קטן ובהמשך בהשפעה ניכרת. מן הרגשות שעוררו שם נבעו זרמים שמידת השפעתם הולכת וגדלה ככל שהזמן חולף והם כבר מאזנים את ההשפעות המתועבות שהפעילו הממשלות הלוחמות.

עד כמה מיטיבה לעיתים מערכת השיפוט של המילה!

בזכות רומן רולן, המשורר וההוגה הבודד, נקרעו לפתע המסכות והמלחמה נגלתה בדמותה האמיתית: פשע נגד המין האנושי.

מאות ואלפי בני אדם טובים התגברו אז על הפיתוי לוותר על שתיקה נוכח עוצמת הרע. הם הבינו כי בימי הבלהות של המלחמה השתיקה עצמה עלולה להתפרש כמעין הסכמה. והם דיברו, כתבו, פעלו, וכיום הם כוח שיש להתחשב בו יותר ויותר. לעומת זאת בצרפת ובגרמניה לא עורר רומן רולן אלא עלבונות וכעסים. וזה, מחבר "ז'אן כריסטוף," תלמידם של מישְלֶה, קינֶה וכן של טולסטוי והנביאים העתיקים, נאלץ לשמוע הטפות מוסר

מפי עיתונאים חצופים שהפטריוטיות שלהם מתבטאת פחות באהבתם למולדתם מאשר בשנאה ובבוז שהם רוחשים למולדתם של אחרים.

למען האמת, הוא לא הוטרד כלל. רגוע תחת שריקות הבוז והלעג הוא התמיד בשליחותו.

אני מפרסם את הדברים האלה על אחריותי המלאה, ובהכרה ברורה של העלילות הזדוניות שפרסום כזה עלול לעורר. אני עושה זאת משום שלדעתי זוהי חובה דחופה להציב מול הצפת הלאומנות העיוורת את המילה היחידה שיכולה, לדעתי, לרסן את היצרים ולקרב לבבות: מילת האמת, האנושיות והצדק.

ודאי, סביר שיקבלו אותנו ברע כי אנושיות, אמת, צדק — מה ערכם בעיתות מלחמה? אם כן, האם יש להצדיק את הפרסום הזה?

הוא קודם כול מחאה, ולאחר מכן קריאה.

בהדפסתם מחדש של שני המאמרים האציליים הללו בצרפת אנו מבקשים בראש ובראשונה להזכיר שהתאווה לשלטון, לניצול ולרווח, שאנו קוראים לה אימפריאליזם, ושאותה תאוות כוח שלופתת באחיזתה את המדינות המתועשות ודוחפת אותן לכפות את חוקיהם על העולם, יש לה שורשים כלכליים עמוקים ושהיא תולדה ישירה של "שיטת הייצור הקפיטליסטית" כפי שתיאר אותה קרל מרקס, שעל אודותיה הוא יכול היה לומר כי היא "מזיעה דם ובוץ מכל נקבוביותיה". כל זה אמת לאמיתה.

אך האימפריאליזם איננו מוצדק משום כך ואינו "רע הכרחי", כפי שהזנות או הגנבה אינם הכרחיים.

גם המלחמה שהוא [האימפריאליזם] מוליד איננה גורלית יותר ממנו. אין "גורל" כלכלי או מדיני שאליו האנושות כבולה לעד.

הרי היא — האנושות — עושה את ההיסטוריה שלה עצמה, כשם שהיא זו שיוצרת את האש שלה ואת לחמה.

האמונה בגורל מדומה לא הייתה לאדם אלא אמצעי ערמומי להשתחרר מן האחריות המוטלת עליו.

המלחמה איננה גזרת גורל.

והנה עכשיו משתוללת סערה על העולם הישן. זה שבעה חודשים שאירופה, כמי שאיבדה את דרכה, קורעת את עצמה במו ידיה.

מלחמה זו עולה באימתה על התחזיות האפלות ביותר. האדם חזר להיות חיית הטרף של היער הקדום, אך בלי תירוץ הרעב.

סביבנו עולה וגואה הנהר האדום מדם; אנו נושמים את השנאה במלוא ריאותינו.

כמה שחורים השמיים מעלינו! כמה רועדת האדמה תחת רגלינו!

אנושיות, אמת, צדק — כל מה שאהבנו נרמס היום.

העולם, שנמסר לידיו של כוח ברוטלי, הוא כמעין מקדש חרֵב שנטשה אותו הרוח. כי אבוי! הרוח נטשה.

וכשיירו הרובים וישובו הלוחמים השיכורים מדם אל בתיהם הדלים, הם יזדקקו לפני הכול לא לאיבה אלא לאחווה אם ירצו לחיות סוף סוף בביטחון.

עלינו לוודא שהמלחמה, שהיא בת־חלוף, לא תכבה את האהבה, את הטוב ואת הצדק הנחוצים עד קץ הימים.

ומכיוון שבגלל הביטוי הצבאי של האימפריאליזם עלינו להמשיך ולהרוג זה את זה משך זמן נוסף — לפחות שהשנאה, שהיא מחרידה מן המלחמה עצמה משום שהיא חיה אחריה, תיעקר מלב הלוחמים!

אלה הרגשות המנחים את מחבר הדפים האלה ואת מוציאם לאור. פרסומם, בשעה שאנו שרויים בה, הוא מעשה של אמונה ביכולתו של העולם להירפא, בבואם של הימים שהנביא בישר עליהם:

"וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט

וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן".[2]

כי שחור ככל שיהיה הלילה, אנו מאמינים באור הבוקר; ובשעה שיצרי הלאומנות שולטים ללא מצרים, אנו מזכירים לאחינו בני האדם שלעתיד לבוא תהיה להם מולדת גדולה אחת בלבד: המין האנושי.

אָמֵדֶה דונואה

פריז, 10 בפברואר 1915