אחרי סחרור הספר הראשון "כמעט שעברתי מהם" שנחתך בשני סופים מטלטלים, מגיע דואט חד-פעמי "כמעט שעברתי מאיתנו". רומן רווי משמעויות […]
דצמבר 2022
אביר לא זוכר. כמעט חמישה ימים חלפו מאז שפקח את עיניו, אבל האיש שלי לא היה שם. אביר פשוט לא זוכר. נדמה שהחיים חזרו לנקום ועל מה, הרי גם כשדרך על הלב שלי נזהרנו לא לפגוע באף אחד. "הוא לא זוכר חצי דבר ממה שקרה לפני התאונה, מהסיבות שקרתה, חורים שעוד יצטרך למלא ובעיקר אותי. כאילו לא עברתי מולו מעולם." בשלושת הימים הראשונים הייתי באבל מחושב. הפנים שתקו ורק מי שלא נכח בחדר שמח על עוד צעד שאביר הצליח בו כדי לצאת מהמיטה הארורה הזאת, השפתיים זזו כי חייב. הוא חייב את כולי עכשיו. ביומיים שבאו אחריהם, ראיתי מול העיניים את כל הסיפורים ששיחק בהם דמות ראשית כדי להגיע ללב ובסופם הפך לגיבור טרגי, רק שמוות לא היה כאן. חוץ מהמוות שלנו. כשהסתכלתי עליו, לבוש בחלוק שמשייך אותו לקבוצת אנשים שכבר לא יחזרו להיות אותו דבר, נאחז בכוחות שעוד יחפש כדי להצליח ללכת לשירותים, להחזיק מה שנפל באותו לילה ששבר אותנו – לא הצלחתי לראות אותנו. השהות הממושכת בבית החולים, גרמה לאיש הזה לשקוע בתוך מיטה רטובה משתן ולא צריך לדבר. "אני מכירה את הריחות האלה מהבית." הוא לא היה צריך לדבר. "ראיתי את האשמה בעיניים שלו מהרגע שחיפש אותי." היא נכנסה בינינו ומאז היא לא מתכוונת לצאת. אביר האשים אותי על ההחלטה שלקחתי למרות שלא הגיעה לאוזניו. פשוט לא נתתי לו פסיק ממה שקרה והוא לא יכול היה להשלים עם זה. בהתחשב שהאנונימיות שטרח עליה לא התעקשה על זהותה, העדפתי שהכול יישאר ככה. לא הייתי מוכנה שיסחוב עוד אבן אחת שהשארתי על האצבע, שתשאב ממנו כוח שהוא חייב לשיקום הזה. הוא לא ויתר לי. האיש הגדול שידע לזהות הזדמנויות ולתפוס אותן לפני שהן חומקות לו מהידיים, לא שחרר ממני:
"בואי, נו. את פוחדת?" הוא הושיט לי את היד ונגמר מהכאבים האלה. "לאט." נמשכתי אליו והגשתי לו כוס מים שהעיף ברגע שהתיישבתי לצידו. "שלא תפחדי ממני בחיים שלך! תסתכלי עליי. אני מרגיש אותך ולא זוכר." הוא אחז בגסות בפניי, נשך בעדינות את שפתיי ועמד בכאב הזה. "מי את, אה? את לא יוצאת מכאן בלי שאני יודע מי את!" הבטתי בעיניו שחיפשו אותי. הוא באמת הלך לאיבוד. "אביר…" רעדתי מעט בין ידיו והוא הרגיש את זה. "מה זה? את תמיד זזה ככה כשאני נוגע?" עצמתי לרגע את עיניי. איך אני מספרת לו ששמונה חודשים השתגעתי מפחד שלא ניגע יותר? "אביר תקשיב לי רגע." מצאתי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי ואחזתי בפניו. הוא לא הפסיק לנשום אותי ונדמה שחיפש לחזור לחיות רק בתוכי. "תקשיב רגע. היי!" הסתכלתי בתוך עיניו וראיתי שאין שם כלום. "אתה תדע הכול, אני מבטיחה. אני מבטיחה לך…!" עצרתי אותו כשניסה להתעקש. "מה שחשוב עכשיו שנתרכז בהחלמה שלך. עברת משהו לא פשוט. כמה פחדתי עליך שלא תתעורר. הייתי יושבת כאן לילות. מחכה שמישהו יעיר אותי ויספר לי שזה רק חלום רע." אביר הרגיש אותי. הצמיד את שפתיו לשפתיי ושאל: "תגידי, מה את חושבת? עיוור מזהה את הטבעת הזאת על האצבע." הטיתי מעט מבט מטה, הורדתי את היד והוא אחז בה. "אני בחרתי אותה?" כמעט נכנעתי לטיפה הזאת בעיניי. "תתחילי לדבר. עדיף שתתחילי מהסיפור שלנו ומה נסגר איתו." לא הייתי מסוגלת להגיד לו שמעכשיו הכל רק מתחיל. התכוונתי לברוח ממנו והוא לא נתן. התכווץ לרגע מכאב ועבר אותו כדי להגיע אליי. "מה קרה? התארסנו? מתי? יש חתונה? דברי. דברי כבר!" לא הייתי מסוגלת והוא לא שחרר. "אני אקל עלייך." אביר אחז בפניי ואמר: "תתחילי בלתת את השם שלך." סצנת המדרגות המפורסמת בה התאהבנו נואשות מבלי להדליק את האור, כיבתה את הנשמה עכשיו. "השם שלי." דמעות זלגו על פניי. "מה את בוכה? הוא כזה נורא שקשה לך להוציא אותו? מבטיח לך…" הוא הביט בייאוש על גוף המחובר לחוטים שנדמה שניתק כל קשר אליו, ואמר: "אין לי לאן לברוח." ניגבתי את הדמעות והבטתי בעיניו. "מאלין. קוראים לי מאלין." אביר גיחך מעט, בעיניים מדהימות שהכל מת אצלן ואמר: "מאלין. מה לא עושים היום בשביל שם. אז מאלין." הוא הביט בפניי ונצמד אליי. "מה הסיפור שלך, מאלין?" הוא היה מדויק. שום רגש לא עבר כאן. רק מאבק כפייתי לשליטה בפרטים שאין סיכוי עכשיו שישיג. "מה? מה אתה מחפש?" ניסיתי להתחכם. "שמעי, את יפהפייה רצינית." הוא התעמק בפניי ואני נגמרתי ממנו. "אולי, אולי אני מזכירה לך מישהי אחרת…" ניסיתי לברוח ממנו, למשוך זמן כדי לרסק את השקר הזה טוב יותר. הוא לא היה מוכן לבלוע. "את לא הולכת לשום מקום." החזיר אותי לשבת והמשיך: "התעסקתי בחיים עם בחורות." הוא הרגיש הכל עכשיו. "יופי זה עניין זמני, מאלין. כשאת רוצה, הכל יפה באותו הרגע." הוא לחש ואני לא האמנתי שאני שומעת את המילים האלה. "היו לי תקופות שאם רק היית מתקרבת — היית בורחת בריצה. טיפוס שלא שווה שתבכי עליו בבוקר." לראשונה בקשר הזה, אביר התעסק עם הצד האפל של הבלי החן שתעתעו בכל כך הרבה לפניי והוא חטא בהם בהחלט. הן נפלו למיטה שלו ביחד עם הדעת למרות שכל אחת שהתפשטה מולו יודעת. הוא לא חותם על שום התחייבות כשנוגע בבשר הזה.
"אבל, את… משהו בך… משהו בנו. כמוך לא עברה פה." סטייה מכוונת, דיבור תקיף ואני מוחלת על הכל. "בקיצור, מה הסיפור שלך ילדה?" רציתי למות. "ילדה…" התרפקתי על מילה אחת שדרכה ראה אותי. "ככה הייתי קורא לך? תגידי, את תמיד מתרגשת ככה?" הרגישות שלי הפריעה לו. "כשזה ממש מרגיש." חיפשתי נואשות את הלב שלו. הוא ליטף את פניי ואמר: "יפה כל כך. לרגעים אני נבהל מזה." לא יכולתי יותר. מילים שהיו טבועות בו השתחררו לעולם ואני לא הייתי מוכנה. "אז איפה זה מרגיש לך, ילדה?" הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי ובלע אותי בנשיקה בדיוק כשנאוה נכנסה. "נאוה!" קפצתי מהמיטה וניגבתי אותן כאילו לא יודעת כמה עבר עליי במשך שלוש שנים.
אותה סצנה. חמישה ימים מהרגע שהתעורר. מחפשת כדור שינקה כאב שיושב על סיפור לגמרי אחר.
"משככי כאבים עוצמתיים. מהקודמים אפשר להיפטר. אלה חייבים לתת לו לישון קצת." היא התקרבה אליי, הניחה את החפיסות בידיי ונאנחה. "דיברתם? אמרת לו משהו? איך שהוא תפס לך את השפתיים. לא יודעת אם נשאר לך אוויר למילים." היא זיקקה את האמת בדרכה שהתרגלתי והמתינה לתשובה. "נאוה, הוא לא זוכר. חמישה ימים אני מנסה לחפש… זה לכל החיים?" שאלתי בעיניים אבודות. כאב חשוף, ניסיון שהתלבש עלינו ברגע, ברית מלח והאיש הזה רותח. "אני לא יודעת מה להגיד לך, מאלין. אין לו מושג שאת העולם שלו, ומה נשאר ממנו עכשיו…" היא החזיקה את הדמעות. "איך שלא נסתכל על זה, קרה לנו נס. הפציעה, הזיכרון. ד"ר אבני אמר. קרה לו נס." שעווה נמסה במסדרון והשריפה הזאת מפורסמת ברבים. "אני לא חושבת שאי-פעם אשלים עם זה אבל אני יכולה להבין." חיפשתי אני להבין. "אם תעזבי אותו. בכל זאת, מי תהיה מוכנה להעביר את השנים שלה… את יודעת למה אני מתכוונת." ראיתי בעיניים שלה, איך היא מבועתת מהמחשבה שאני אשאיר את האיש הזה מאחור. סצנה קולנועית וההוא שנחתך מהרומן מרגע ההצעה בהופעת אורח. ההשוואה מחייבת, ואני צופה בו. זיכרון אפיזודי נגוע בכל מה שקשור אליי. מיטת ברזל, פעימות בקצב ורק פחד היה בהחלטה הזאת. חלק תחתון חשוף, מנגנון הגנה על הרימונים האלה, נצרה משוחררת והתרמילים האלה ריקים מבית. –"אהה!" אינסולה נבואית, חלקים נטושים ואני לא מפסיקה לפגוש בכאב הזה.1 "מאלין." תנועה מגונה. בגידה מבית, מחסנית נופלת שבא לבכות. תחתית איומה, מים לנשמה ואני רואה את הכוס הזאת.
"מה עובר לך בראש?!" חזרתי אליה וכעסתי באמת. "אחרי כל הסיפורים האלה? אחרי כל מה שעשה עבורנו, אני אהיה מסוגלת לעזוב???" נאוה הורידה מעט את הראש. רק עיניה התכולות סיפרו שאי-הוודאות הִכתה בהן שנים. "נאוה, לא משנה מה היה עובר בינינו, אני בחיים לא הייתי מוותרת על האיש הזה. בחיים!" הייתי נחרצת והיא נחנקה מעצב.
"על מה אתן מקשקשות שם? אהה! מאלין!" הוא קרא בשמי, ולשניות הכל הרגיש כל כך טבעי. הסתובבתי אליו והתקרבתי למיטתו. "מה הכדורים האלה?" הכנסתי את הדמעות והתיישבתי. הרגישות שלי הפריעה לו. "אתה חייב את זה." אמרתי והוצאתי טבליה אחת מכל חפיסה לפי המרשם. "אני לא חייב שום דבר, ילדה." הוא התעקש. הניח את הראש לאחור, אחז בו בשתי ידיו וניסה להסתיר את הסבל. "אני לא שואלת אותך, ילד." אמרתי, ומזגתי מים לכוס מהבקבוק הגדול שהיה מונח על שולחן הצד. אחות אילמת. אם רק הייתה פותחת את הפה איפה היינו.2 "תפתח את הפה." הוריתי והבטתי בעיניו שטרפו אותי עכשיו. "את הולכת לנשק אותי ולסיים את מה שהתחלנו לפני שקפצת?" הוא היה גס וזה העלה חיוך על שפתיי למרות המצב הגמור הזה. "אני הולכת לשחק איתך. רוצה לשחק?" הוא חייך. לשון בחוץ, אופיואיד בכמות ואני שולטת בתחושת הטעם. "יש לָךְ מזל." כדור נוסף משוקולד מהחבילה של יסמין ואנאר, עוד ימתיק את מה שבאמת יהיה לו להגיד. "נראה שאתה אוהב." השתעשעתי איתו למראה עטיפות אלומיניום ריקות והוא נשאר רציני. תפס בידי ושאל: "ואת? מה את אוהבת?" רציתי לצרוח שבלי בוטנים ורק אותו. "אני לא משמעותית עכשיו." אמרתי והתעקשתי שיפתח את הפה. "הסיפור שלנו משמעותי בעיניי. אני מחכה לו. הסווטשירט הזה שלי?" הוא שבר אותי כשהתעסק בכל פרט קטן בגופי ואספתי את עצמי מבפנים. "את הפה, עכשיו!" לא ויתרתי לו. נרתיק מלא, טעינה ידנית, רק הוא מכיר את הטעם בבית הבליעה. נאוה התקרבה אלינו ואמרה: "אביר, דיברתי עם ד"ר אבני בחוץ כשדאגתי למשככי כאבים. הם די אופטימיים ומאמינים שבעוד יומיים אתה כבר יכול להשתחרר הביתה. בכל זאת, שמונה ימים מאז התאונה ואתה כבר הולך לבד."[2] התאמצתי לחייך. "אני לא מוכנה שתחזור לדירה שלך לתקופה הקרובה. זה לא בא בחשבון." היא המשיכה ונדמה שישבה על כמה דברים שהולכים להשתנות בבית הזה. "אתה חוזר לבית. אבל לא לחדר הישן שלך. זה כבר לא מספיק לשניכם." בלעתי מעט את הרוק. "נאוה…" היא התעקשה להמשיך: "בקומה השנייה יש עוד שני חדרים שעברו שיפוץ רציני בזמן שעזבת. אתה זוכר?" הוא הנהן. "חלונות עם בידוד. שכחת מי בחר לך אותם?"
נאוה חייכה ודיברה גם אליי: "מאלין. בכל אחד מהחדרים האלה יש חדר אמבט מרווח וחלון זכוכית ענק עם זיגוג כפול. זה ייתן לכם בידוד מהרעש וגם מעניינים לא רצויים מהרחוב." אביר הקשיב. "דיברתי עם לינדה. אתה זוכר אותה?" הוא הנהן. זה גמר לי על הלב. גם את לינדה הוא זוכר?! באמת? "היא ישנה אצלנו איזה יומיים רצופים כשעבדתן יחד בסטודיו. אחרי הוויכוח שהיה לכן בחצר, חשבתי שזה מת." נאוה נאנחה. "היא צלצלה כששמעה מה קרה לך. יש לה… היא עברה הרבה. גם תבוא לבקר. מקווה שלא תתנגד, אה?" אביר שתק ונאוה הוסיפה: "היא הציעה להצמיד לך אחות פרטית שתעזור לך בשיקום הזה. בעיקר בלילות." התנגדתי. "נאוה, לא." היא הביטה עליי וחיפשה להבין. "אני אהיה פה." היא חייכה אליי ואמרה: "הלב הזה שלך, מאלין." הרגשתי את אביר מתעסק עם שלו עכשיו. "הסטודיו, הלקוחות. יש לך אלף התחייבויות. עכשיו אביר?" הוא הביט עליי לשנייה ושאל: "יש לך סטודיו?" התעלמתי מהשאלה והתרכזתי בנאוה שדואגת לטובתי. לראשונה לא חיפשתי מקום נוח כי מצאתי זהות, ופשוט אמרתי: "רק אביר. הוא כל מה שחשוב עכשיו." הסתכלתי עליו לרגע וראיתי חצי חיוך שבורח לו, למרות העמדת הפנים הקשוחה הזאת.
***
אביר השתחרר הביתה. ארזנו שקיות גדולות עם בגדים שעוד יעברו כביסה, מתנות ששלחו לו ועדיין לא פתח כי אין סיבה לחגוג שום דבר ואת זרי הפרחים שלא הותירו כלי ריק אחד בחדר, השארנו לבאים אחריו בתקווה שבדיוק כמוהם, יחזיקו מעמד. העמסתי הכל בתא המטען של הג'יפ, שערן דאג שיחזור אליו, ונסענו ישירות מבית החולים לבית הגדול בו נצטרך למצוא את עצמנו מחדש. "את נוהגת מהר מדי. תורידי את הרגל מהגז, ילדה." אביר חמוש במשקפי שמש, העיר על כישורי הנהיגה שלי והרגשתי את רוחו של אבא שלי מרחפת. דיבורים מקולקלים, שורשי שתיקה והיא עוד לא מחללת את המדרגה הזאת. "אני נוהגת מצוין." אמרתי אבל האטתי את המהירות. קצת יותר מעשרים דקות, שתיקה שדי נהניתי ממנה ושיר טוב של דה וויקנד[3] שהתנגן ברדיו וגם אביר אהב, הגענו.
"נו, מה את אומרת, מאלין? עניינים של טעם זה שלך. בחרתי את המרווח ביותר." נאוה עמדה בכל ההבטחות שלה. הסיטה את הווילון מחלון הזכוכית הענק, והצמחייה הירוקה שטיפסה על מסגרת חיצונית מברזל ועץ מלא, הדגישה את היופי של הבית הזה. "מיטה מרופדת שתוכלו לטבוע בה." היא מתחה מצעים לבנים וסידרה ערמת כריות יוקרתיות שלבטח יעברו מהמיטה לרצפה. מספרים שהיא בדיוק כמוני, שמה כאן את הלב. "ארון עם דלתות כפולות, מדפים, תא לתלייה, שידת איפור." נאוה ניגשה לשידת עץ מלא והסירה כל ספק כי אגת שכחה כאן כמה דברים כשעזבה. "הרשיתי לעצמי לפנק אותך בכמה תמרוקים שאת אוהבת. ואני אוהבת." נאוה פתחה תחליב גוף מבושם ולא עמדה בפיתוי. "אל תדאגי. אביר לא נשאר מקופח." היא הניחה את תחליב הגוף על השידה ופתחה מגירה עם ריחות ממכרים עבורו כבר מהאריזה. אמולגטור נקי, שני קצוות משיכה והיא לא עומדת בחיזור.
"דאגתי ששלומי יעבוד עם הרשימה הזאת לפני שהוא עולה לטיסה. הוא דואג לו הרבה." הנהנתי. "נאוה, באמת לא היית צריכה." הנתינה שלה אליי גרמה לא פעם להרגיש חייבת, למרות שהיא אף פעם לא ביקשה שום דבר. "מה קורה איתך? עבור שניכם – הכול. פה זה רק עניין של מגע." נאוה העבירה יד על מסך מוזיקה מחובר לקיר. "מה שתרצי שיסתובב לכם בראש. יש גם שַׁלָּט לדבר הזה." היא אחזה בו, משכה את ידי ואמרה: "תראי את זה." ראיתי את זה. "מראת קיר בהזמנה מיוחדת. שתזכיר לו מי מתעוררת איתו כל בוקר." נאוה חייכה אליי ואני נחנקתי בסיור שכולו מטרים מרובעים של כאב. "מקווה שלא הסתחררת. אחרון חביב – חדר האמבט." היא הביטה בעיניי בדאגה. "הוא לא יצטרך להתאמץ. אני חייבת לראות את הילד הזה בעיניים כדי שאוכל להירדם בלילה." תפקידה האימהי בהחלט נותר ללא שינוי ואולי זו רק פתיחת עיניים. משחקים בעופרת, תחנת יציאה ולא נצטרך בדיקה.
נכנסתי לחדר האמבט המרהיב ביופיו. נרות ריחניים, שמנים מתחת לעור ומגבות כותנה רכות חיכו רק לנו. לא הייתי צריכה את אימא כדי לזהות. חיפוי עץ צמצם את חלל החדר והפך את האינטימיות למחייבת. ספוג נקבובי שעוד לא ראה יד, הריח בדיוק כמו ברגע שעזרתי לו להתפשט במקלחת בית החולים, ביום שהתעורר:
לבושה בגופייה קצרה וטייץ צמודים שהכינותי מראש, סחבתי כיסא פלסטיק ששמר על הרגליים, לא כמו זה בסלון הכלות, ופגשתי אותו בעירום מלא. "נוח לך?" שאלתי כשהתיישב על הכיסא, פישק מעט את רגליו ותיעב את התחושה הזאת שהוא נתמך. "בואי נסיים עם זה." הוא ביקש ממני וסובב את ידית ברז המים החמים. שפכתי מעט נוזל שפעם ידע להשאיר על גופי ולהישאר, וסיבנתי בעדינות את גופו. קווי שרירים נשטפו וקעקועים מזמנים אחרים הוכיחו שגם אחרי שגמר, הן לא יֵרדו ממנו לעולם. אביר הצטמרר לרגע, ואם יגיד שלא – הוא משקר. נדמה שהתמכר למגע הזה ואולי נזכר. הסתובבתי לכיוונו, כרעתי מעט על ברכיי וסיבנתי במעלה רגליו עד שפגשנו בה. חיפשתי את עיניו שחיכו לי. "אתה זוכר את הסיפור?" שאלתי בזהירות. "גם אם יחליפו לי ראש – הלב לא שוכח בחיים." הוא אמר והתעמק בה. הרגשתי אותם עוברים עליו עכשיו וגם אצלם, לא בטוח שיש עוד חיים. הוספתי לסחוט ספוג רך, לשפשף בעדינות את פלג גופו העליון והתעלמתי מהתחבושת. "והסיפור הזה? את רוצה להזכיר לי מה היה שם?" הוא התחיל להרגיש שיש חתיכת סיפור. "נהיה כבר קר, לא? אני אביא לך מגבת." התכוונתי לקום אבל אביר עצר אותי. שום מחשבה לא תתנקה כאן, סינקופה מכוונת ואני צופה את הזרימה הזאת.
זקפה חלקה, הטעמה יפהפייה ואני לא מסוגלת לדבר. אביר אחז בכולי, הרטיב אותי כמעט באופן מלא כשזרם המים לא פסק והצמיד את שפתיו לשפתיי: "מי את, אה? מסתובבת כאן וזורקת לי שום דבר. שום עבר. מספרת שאנחנו ביחד ומבקשת ממני לחיות עם זה." הבטתי בעיניו ולראשונה פחדתי מהרגע הזה שנוצר בינינו. "אמרתי לך…" זרקתי את הספוג מידיי והתכוונתי לברוח ממנו. "ממה את פוחדת תגידי?" הוא אחז בפניי בכפות ידיו הרטובות והתעמק בעיניי. "אני רואה אותך. הגוף שלך מדבר אליי." הוא לא טעה אבל אני, שבעתי מטעויות ופשוט ברחתי מידיו. "קר יותר מדי עכשיו. אני מביאה מגבת!" מיהרתי מחוץ לחדר המקלחת, רטובה, לא רק ממים וניסיתי לנשום.
***
"אני חושבת שיהיה לו נוח." אמרתי, בעודי מחזיקה בידיי חבילת טפסים וביניהם: מילים שמשחררות אותו לעולם, הוראות על מינונים שיטשטשו את הכאב שלו, רשימת מזונות קפדנית כדי שהמכה תחליק לכולנו בגרון, הפניות למומחים שינסו לשחזר לו את הזיכרון וגם מכונים לריפוי בעיסוק, אלא אם יבחר לחוס על הקופה הציבורית ולשלם על הטיפולים באופן פרטי. נאוה התיישבה על המיטה ונאנחה: "כסף לא חסר לילד הזה. הוא השיג אותו בעבודה קשה. אני זוכרת כשהייתי מכבסת לו חולצות סחוטות מזיעה והוא אף פעם לא התלונן על שום דבר." ידעתי את כל הדברים האלה. עוד בחודשים הראשונים שהכרנו, כששיחות עמוקות קילפו מאיתנו נתונים יבשים, הוא סיפר לי על גלגוליה של החֶבְרָה מהרגע שהרים אותה בעשר אצבעות. איך מהרגע שנכנסתי למיטה שלו, היא בחיים לא תעמוד בינינו. "לא משנה מה יעבור עליה. אם נצליח, אם ניפול. נפרק ונתחיל מחדש." הוא היה בטוח. ויותר בטוח כשנשק לשפתיי, אחרי שקרעתי ממנו חולצה כזאת לא בכוונה לפני שחדר לתוכי, ואמר: "הזיעה הזאת, ילדה? היא רק בשבילנו."
"היו לו גם לא מעט השקעות נבונות אבל זה לא מה שבראש שלך עכשיו. איפה הדברים שלך?" נאוה התעקשה לשכפל את הזהות שלי לבית הזה אבל אני עוד לא הייתי מוכנה. "אני אהיה כאן. כל לילה, כל הלילה. אני רוצה שניקח את הדברים לאט." אמרתי, ונאוה שפחות הבינה עניין, אמרה: "בסדר. אני יכולה לעזור לך. כל יום נעביר חלק מהעניינים שלך בסטודיו." התקרבתי והתיישבתי לידה על המיטה. "הדברים שעברו עלינו. נאוה, הסיפורים של אביר בכל התקופה שלא היינו יחד, היממו אותי. חשבתי שאני מכירה אותו אבל טעיתי. לא הכרתי אותו." התוודיתי והנחתי את הדפים לידי. "מה את אומרת?" היא הביטה בפניי וחיפשה תשובה. "אביר הוא חומר אחר. כל מה שהכרתי לפניו…" נשמתי עמוק וחיפשתי את המילים המדויקות. "כל מה שהכרתי לפניו פשוט עבר לי בחיים ונעלם ביום אחד." משיחות ארוכות בין שתינו היא ידעה שהיה לי רק אחד. "ואביר, בא וטרף לי את הלב. הפך לי את הנשמה ולא ויתר עלינו. לא משנה מה אמרתי. לא משנה לאן ברחתי. הוא השיג אותי דרך אנשים אחרים ובנה לי בית." דמעות זלגו מפניי. "הרגישות הזאת שלך אליו." נאוה התמוגגה ואני ניגבתי אותן במהירות. "הוא לא אוהב את זה עכשיו. זה מפריע לו." היא הרימה גבה ושאלה: "מפריע לו?" הנהנתי, "גם השם שלי. 'מה לא עושים בשביל שם' זה הוא אמר." נאוה לא אהבה את זה. "את סיפרת לו מה העניין עם השם הזה? הוא יודע שזה סובב לו את הראש לפני שנים? השם של הסטודיו שהוא עצמו בחר?" הנדתי את הראש לשלילה. "אני לא מתכוונת להגיד לו שום דבר." היא חיפשה להבין אותי. "גם את. כולם. קבעתי הערב שיחה עם ליאל וערן. אני מבקשת ממך שתדאגי להעביר את המסר לאגת. כמו שהספקתי להכיר אותה, זה לא יישאר אצלה יותר מחמש דקות." נאוה הטתה מעט את ראשה מטה כי צדקתי. "הוא לא הולך לדעת שום דבר יותר ממה שאני מספרת לו. הנשיקה של נדב, לירן, הבגידה שלא קרתה. השבר שגמר אותנו, האנונימי…" נאוה התענגה. "תקשיבי, כשאני שמעתי שהוא עשה את זה, הלב שלי לא מצא את עצמו! זה הכי רומנטי שיש, מאלין." התענגתי ביחד איתה. "רומנטי וגאוני. הוא פשוט דייק את עצמו אליי ולא חשדתי לרגע. הייתי נעולה שזה נדב. השליח." נזכרתי איך ברחתי ממנו ברגע שהציע לי לברוח בעצמו ולא דיברנו מאז. "את מבינה שאני לא יכולה להעמיד פנים יותר? הוא מכיר את הלב שלי ואין סיכוי שאני יכולה להגיד לו משהו אחר. אל תכעסי, אבל יש רגעים שאני מעדיפה שיישאר ככה. שלא ייזכר." כיסיתי את הפנים במבוכה. "יודע הכול." נאוה אמרה ואני הנהנתי. "יודע ומרגיש הכול." דייקתי אותה. "איך אני אהיה מסוגלת להסתכל לו בעיניים? סילקתי אותו כל החודשים האלה והשתפכתי מאהבה אליו כשהלך. הכל אצלו, את מבינה?" נאוה הבינה. "ואת מבינה שיש פה סיכון גדול? אביר עקשן ומכור לשליטה. מנצח על החברה הזאת ביד רמה וזה מספיק להבין. הוא ידרוש לדעת מה קרה ואת הולכת לחטוף ממנו מילים קשות." ידעתי ולקחתי על עצמי הכול. "אביר הכול. מהרגע הראשון, הוא היה הכול. אני לא משמעותית כרגע." היא חיבקה אותי והרגשתי את ההקלה בלב הזה שלה שאנחנו כאן.
***
"מאלין?"
אביר חיפש אותי. עבדתי על עצמי להתנער מכל מחשבה של איך הוא מרגיש עכשיו כשקורא בשם הזה. ההחלטה לנתב את מסלול חיי רק אליו הובילה לניהול הסטודיו בשלט רחוק. עזרתה האדיבה של ליאל בכל תקופת האשפוז, פתחה בינינו חוב מוסרי, ולא בצחוק. חמר זה עניין רציני. כותרת פשוטה, שורות מבטיחות ופרסמתי מודעת דרושים להדרכה בקדרות שיניעו את העסק בזמנים שאני לא כאן. "אישה, גבר, הגדרות מין לא משנות לי. שום תכונה ביולוגית לא תהווה מסננת לכישרון, למרות שברגע שאביר צפה בי לראשונה על האובניים הוא מצא בכך כלי למשגל בהחלט." עבדתי עם רשימה מודפסת שדאגתי להדביק על המראה, כדי שהדבר הראשון שאראה כשאני מתעוררת זה אותו. כדורים לפי מינון וזמנים, קנה נאה ואני לא שמה בפה. משחה למריחה כדי שהחתך לא יזדהם ובתקווה שלא תישאר צלקת. תפריט תזונה מסודר ותזכורת כי בעוד כמה ימים, הוא אמור להתחיל את הטיפול הראשון בריפוי בעיסוק שיחזיר לו תחושה מלאה בזרוע. דאגתי להכל רק כדי שיחזור אליי. "אני כאן. היי, מה אתה צריך?" מיהרתי אליו בגופייה שקופה ומכנסונים קצרים כי החימום בחדר הזה, כמעט והוביל לעירום מלא. "איפה כל הבגדים שלי? אני רוצה להתרחץ." ניגשתי למזוודה כפולה שלא הספקתי לפרוק ואמרתי: "אספתי לך כמה מועדפים מהדירה. תגיד לי מה אתה מרגיש בגוף, אני אדאג להוציא לך. אם תרצה, מחר נלך וניקח…" אביר הביט על עכוזי שבלט בתנוחת החיפוש הזאת עבורו, ליטף מעט את חזהו שתחבושת עוד דבוקה לעור הזה ואמר: "אני מרגיש שבא לי לעשות אותך עכשיו." נבהלתי מאיתנו. נעמדתי והתעלמתי ממה שאמר עכשיו. "זאת חולצה קצרה. היא תהיה לך נוחה. אתה אוהב להירדם בתחתונים. תסתדר לבד? אני ארד להביא מספריים כדי לחבוש…" אביר עצר אותי והתקרב אליי. "בואי לפה." הוא אחז בפניי בזמן שאני אחזתי בבגדיו שדאג לזרוק בגסות על הרצפה. "מה זה הדבר הזה? היום בבוקר, כשחיכינו לטופס שחרור הסתכלתי עלייך. השמש עברה לך על הפנים והעיניים שלך… הרגשתי שאני נגמר ממך." ניסיתי להתחמק אבל הוא הצמיד אותי לקיר. העביר את שפתיו על שפתיי ולחש: "ממה את פוחדת, תגידי?" תשוקה מטורפת נכנסה בינינו, אבל אני ראיתי אותו ולא אותנו. "אביר." הוא הוסיף לדבר אליי: "מהרגע שהתעוררתי, כולם מספרים שהדבר הזה שלי. שלוש שנים?" הנהנתי בפחד. "טיפה פחות. הייתה פרידה קטנה באמצע…" הוא נשם אותי וביקש לקחת ממני כל מה שמגיע לו לדעת. זכויות יוצרים על השבר הזה יש לו בהחלט. "אני מפחד לגעת." הוא העביר בעדינות אצבעות מחוספסות על שדיי וזה הרגיש אותו דבר. "רבנו? מה קרה שם שאת לא מספרת?" הוא שאל וחיפש אותנו בעיניו התכולות. "כן, היה ריב קטן. סתם אי הבנה. בסוף…!" התנשמתי לתוכו והוא בלע אותי בנשיקה. "בסוף מה, ילדה?" הוא נשק לקו החזה ונשך בעדינות את גבול הגופייה. "בסוף אני כאן. זה מה שחשוב, לא?" ניסיון התחמקות נוסף והאיש הצמיד אותי בחזרה לקיר, טרף אותי בנשיקה. נישקתי אותו בחזרה. הרגשתי את לשונו נוגעת בלשוני ושואבת אותי למיטה הזאת. הוא הרים אותי אליו, כשרגליי כרוכות סביבו ולא שחרר ממני לרגע. "רגע!" ניסיתי להשתחרר ממנו אבל הוא לא נתן. השכיב אותי על המיטה העצומה הזאת ונשכב מעליי בזהירות. "כואב?" שאלתי ונגעתי בעדינות בתחבושת. "יותר כואב מה שעובר לי בלב. מי את?" הוא אחז בפניי ולא שחרר. אז נכנס רגע. כל השנים, הרגשות, הזיכרונות והסיפורים שגמרו עליי. פשוט נשברתי מולו ושאלתי: "אביר, אתה באמת לא זוכר?" והאיש הזה שלי, שידע ללקק לי את הדמעות ולהיות אשם באופן שווה בכאב שלי, לא היה שם. הוא הביט בי באדישות אכזרית, קם מעליי ולא הוסיף מילה. "אביר?" חיפשתי אותו. "אני הולך להתרחץ, מאלין." איך פעם הוא לא יכול היה בלעדיי מתחת למים. "ככה??? אתה לא אומר שום דבר?" התיישבתי על המיטה וניסיתי להסדיר את פעימות מעלית הלב שהתרסקה לתוכי עכשיו. ואביר, שהיה מודע לנוכחותו שמשתיקה את כל החדר. ליופיו שתופס את הלב גם שנים אחרי ואולי גם התרגל לכל אחת שנבהלת, מזאת שהייתה לפניה עד שהוא כבר לא רצה יותר, טרק את דלת חדר האמבט לא לפני שאמר: "לכי לישון ילדה. נדבר על זה כבר ביום אחר."
לא הלכתי לישון.
נסעתי לדירה של ערן בכרכור, שם ליאל הפכה לאורחת קבועה ביחסים לא מוגדרים, עם הבטחה ברורה שמי שבוגד נשאר בחוץ. כמובן שלא טרחתי להודיע לאביר שאני נוסעת וחמקתי החוצה באמונה שאחרי שיסיים להתרחץ, ייכנס לשינה מכל הכדורים האלה שדאגתי שילמד לקחת. חצי שעה בתוך פקק לא צפוי, והחניתי את הרכב שליאל דאגה שיחזור אליי, בשכונה הירוקה בכרכור. "ערן בן סניור? ממתי יש לו שלט על הדלת?" התיישבתי בנוחות בסלון הרחב שהמתין לבואי. "בפעם האחרונה שהיית כאן, קיבלת סיור פרטי בשירותים." צחקתי לתוך כוס יין לבן שערן דאג לקרר לפני בואי. "תצחקי, זה טוב. בכית עליו מספיק, מותק." הוא זכר את הכאב שלי על אביר. "אני מבין שהוא לא מתעכב למטה." לגמתי מהכוס והסתדרתי במכנסי הג'ינס הצמודים לגופי. "שכח מזה." ערן לא שכח. נדמה שמרגע שאביר פקח עיניים, ערן מחזיק את החֶבְרָה הזאת מתוך פחד מולד שהוא לא יצליח לעשות את זה לבד. "העבודה דופקת אבל אביר הוא היחיד שיודע לדפוק על השולחן ולהחליט." הנהנתי למרות שאני ודפיקות בבית הזה, ביחסים קצת מורכבים. "אני מנסה לתפוס אותו כבר כמה ימים. הוא לא מחזיר טלפונים. לא מחזיר הודעות. תכף מכנסים ישיבת סוף שנה. רואה חשבון, יועץ מס, כלכלן חיצוני שמתחיל להיות מודאג." התפלאתי. "מאלין, תביני." ערן לגם מבקבוק הבירה וסידר את צמידי העור לידו. "אביר הרוח של החברה הזאת. האיש שמזהה תהליכים. שיודע לבחור פרויקטים. שמניע ספקים. מאז ששמעו על התאונה שלו לפני יותר משבוע וחצי, הרבה לקוחות מתחילים לשאול שאלות. פוחדים שזה לא יהיה אותו דבר." זה לא יהיה אותו דבר, הרגשתי. "אני מפחד שיתחילו למשוך הצעות שאביר אישר, והחברה…" עצרתי אותו. "ערן, הוא צריך זמן. המכה הזאת לקחה את הזהות שלו. הוא לא זוכר." ערן סירב לקבל את זה. "מאלין, הוא זוכר את העבודה פיקס. כמה ימים לפני השחרור ולפני שהפסיק לענות, ביקרתי אצלו. הבן אדם מכונה עובדת. הוא זוכר." זה צרב לי בעור שזוכר אולי מה שבוחר. "זה נכון שהוא בן אדם אבל העבודה הזאת אצלו בדם." נשברתי מבפנים.
"אל תקשיבי לו. כל מה שהוא אומר זה בעירבון מוגבל. כמו החברה הזאת." ליאל יצאה מהמקלחת וניגשה לחבק אותי. המבטים של שניהם הסגירו שתאווה לא קטנה רצה על הספה הזאת לפני שהגעתי, וכנראה זו לא רק תחושה שלי שהריפוד עליו מונח עכוזי לח מהרגיל. "את עם הרעיון לשלט על הדלת?" העברתי יד נוספת מתחת למכנסיי ומזגתי עוד כוס יין. ליאל הסתדרה בפיג'מה מבד שקוף כי חום לא היה חסר בדירה הזאת, התיישבה על הכורסה והתעסקה בציפורניה שעברו פוליש מעורר קינאה והיא לא מספרת. "התחילו להתעסק לו עם הדואר. אמרתי נדביק שלט על הדלת והתיבה. שאנשים יחטטו אצלם בבית." צחקתי ונדהמתי איך גם כאן דואגת שהכל יתקתק בדרך שלה. "נו, מה חדש עם אביר? עדיין עוטה על עצמו חליפת ברזל ועוין לכל העולם?" ליאל מזגה לעצמה כוס יין ושאלה. מהרגע שהסתכלה לו בעיניים ושמעה כמה מילים שיוצאות לו מהפה לכיווני, היא לא אהבה מה שהיא רואה. "עם כל הכבוד לסיפורים הגדולים שלו, ויש כבוד…" ערן גלגל סיגריה ואמר: "איזה קטע האנונימי? שמעו, ידעתי שאביר גבר אבל לא ידעתי כמה. בחיים לא ראיתי אותו ככה. איך הוא אוהב אותך, מאלין. זה לא להאמין." ליאל ביטלה את מילותיו בהינף יד: "תאמין, תאמין! אני הייתי המפיקה של כל הסדרה הזאת, בחיי. זה לא מעניק לו זכויות ארורות לפגוע בה ככה. רק אני צפיתי בבית חולים איך הוא מדבר אליה בגסות. אחרי עבודת שכנועים על הילדה היפה הזאת, היא סוף סוף דיברה אליי. סיפרה שיש לו אישיו[4] עם השם שלה, נכנס בה על כל דבר טוב שהיא מנסה לעשות. אביר החדש, אני לא מחבבת אותך." ליאל סיכמה ואני השתתקתי. "זה רציני, מאלין?" ערן דאג לי ושאף מהסיגריה שהספיק להדליק. סידרתי מעט את הגופייה שנפרדה מהז'קט ברגע שנכנסתי וחשפה את שדיי בתבונה, כמו המילים שאדבר עליו בפרהסיה. "ימים מורכבים איתו." אמרתי וערן חיפש להבין. "הוא לא יודע שום דבר. רק שהיינו זוג, שעברה בינינו אי-הבנה קטנה ועכשיו אני כאן." ערן לגם מבקבוק הבירה ושאל: "לירן? הפרידה? שמונה חודשים, מאלין. שלושה וחצי חודשים לפני החתונה! זה לא צחוק. שירלי ואגת? אני חושב שהוא לא יסלח להן, אם יֵדַע." כיווצתי פנים. "הן ידעו רק כמה ימים לפני התאונה. אני לא חושבת שהן…" ליאל התפרצה. "באותו רגע הנשים האלה, שלא מוכנות לתת לעוד סוגי אהבה לצאת לעולם ולעשות את זה נורמלי, כי זה נורמלי, כן? היו צריכות לדבר. באותו רגע!" לא אהבתי את זה. "אגת אולי לסבית. שירלי…" ליאל ביטלה את מילותיי ולגמה מכוס היין. "שירלי גם אוהבת נשים וזה מספיק. הן יכולות היו לחסוך את כל הטרגדיה הזאת מאלין אבל הן בחרו שלא." הנחתי את הכוס. "בגלל זה אני כאן. כי אני בוחרת שלא תגידו שום דבר…" ליאל לא אהבה את זה. "מאלין!" עצרתי אותה. "אביר חייב להתרכז בשיקום שלו. הוא עבר יותר מדי! כל מעמסה רגשית יכולה לגרום לו נזק בלתי הפיך ואני לא אסלח לעצמי על זה." ליאל גיחכה. "היחיד שצריך לבקש ממך סליחה זה אביר. מהרגע שהוא נפל לא עזבת אותו. שבוע וחצי, כן?" היא ביקשה שאאשר ואני סימנתי עם העיניים. "שבוע וחצי את אוכלת ממנו יחס נוראי, וזה רק כי החלטת בגלגול הזה להפוך לסרגל וליישר מידות שאין לך שליטה עליהן."
חיפשתי להבין וערן חיפש אותה מתחת לפיג'מה הזאת. "מה את לא מבינה, תגידי? הכל התחיל מהאחות הזאת שלו ששמעה מה ששמעה והלהיטה את לירן, שגם ככה הייתה תפוח אדמה בוער בכל מה שקשור אליו, לבצע את מעשה הנבלה הזה. משם זה היה כדור אש ששרף את שניכם. את כמעט איבדת אותו, אביר כמעט איבד את החיים ועכשיו את מחליטה לנקות אותו, למרות שהוא ידע לאן הוא נכנס." התעקשתי להבין. "ברגע שנדב נישק אותך, הוא היה חייב להקשיב לך. במקום זה הוא ברח ללירן. מלכודת דבש. ולפי העבר של אביר והשפתיים של הבחורה הזאת, הוא לפחות אחד שלא נעקץ כזה מהר." ליאל לגמה מכוס היין והמשיכה: "כשהוא הבין את הטעות האיומה שלו, אני הייתי לצידו. איך ומתי שרצה! עכשיו כשהכל התגלה, ששניכם ביחד, את בוחרת לנקות את מי שגרם לכל הדבר הזה ולא אתכם? תפתחי את הפה, אחותי! הוא חייב לדעת." השתתקתי לרגע. "הוא יֵדַע. לא עכשיו." גמעתי את כוס היין וליאל לא אהבה את זה. "אז בינתיים את תספגי ממנו מילים קשות, והבן אדם יודע לדבר, מאלין." נשמתי עמוק. "אלה רק מילים." הכנתי את עצמי לדבר הזה. למרות שהרגשתי עמוק בנשמה שמשהו בנו נשבר לתמיד, ובחיים לא נחזור להיות הדבר הזה.
***
הביקור אצל ערן וליאל התארך עד השעות הקטנות של הלילה. מחשבות רצו בראשי. הסטודיו שנמצא בתנופה אדירה, אווה שאמורה להתגרש סופית מוחרתיים ואנאר שביקש לדבר איתי שיחה דחופה, וכבר ידעתי על מה. כל אלה, בנוסף לשיקום של אביר, חייבו אותי להיות מדויקת בזמנים. "שתיים לפנות בוקר, ילדה." טשטושי הזהות של נאוה לא פעם התנגשו בי כשנכנסתי לבית הזה, והאמנתי שאימא שלי מדברת אליי. "הבהלת אותי!" תליתי תיק קטן על המתלה ליד הדלת והתקדמתי לכיוון המטבח. "אני ילדה גדולה, נאוה. יש לי מפתח." ביקשתי לדייק את מקומה למרות שלא אהבתי לעשות זאת. "אני רק דואגת לך. שעות כאלה ואת לבד בחוץ." נאוה מזגה לעצמה כוס תה והרגשתי נבוכה. "הוא גם בחוץ." היא נראתה מודאגת. "שלומי?" שאלתי בטבעיות. הורדתי את הז'קט ותליתי על הכיסא במטבח. "שלומי לא יבוא לכאן יותר." נדהמתי. "אביר. אנחנו כבר נמצא זמן לדבר על זה. הרבה שעות על נעלי עקב ישברו לך את הרגליים. תרדי למשהו יותר נוח. יש לי נעלי אצבע חדשות אם תרצי. שלושים ושבע. אנחנו אותה מידה." הסכמתי וקצת פחות, כי תמיד שמרתי מרחק מעניינם של אחרים. "אני אצא אליו." התכוונתי להסתובב ונאוה קראה לי: "מאלין?" חיכיתי לשמוע. "את כמו הבת שלי. אני לא אהיה מוכנה שעוד ילד שלי יסבול אפילו משריטה. לילה טוב." היא ריסקה לי את הלב מהתרגשות והתחרטתי על מחשבות קודמות בעוונותיי.
רעש נעלי העקב בטח סיפר לו שהגעתי. שם הוא ישב. מול הבריכה. כוס ויסקי שאסורה בתכלית האיסור עם הכדורים האלה, וזה רק העלון לצרכן לבוא אליו בטענות. "למה אתה שותה?" שאלתי בדאגה והתיישבתי בכיסא לידו. "למה את לא כאן?" הוא הביט בי לשנייה בעיניו התכולות ושאל בחזרה. "יצאתי." הוא לגם מהוויסקי ונדמה שהכעסים שלטו בו בהחלט. "זה היה ברור. איפה היית?" הוא הוסיף לבהות בבריכה ולשאול. "סתם. הסתובבתי." שקרים קטנים ומחייבים כדי להגן על הנשמה שלו, יצאו ממני בטבעיות. "יָכֹלְתָּ לצלצל." אמרתי. נזכרתי שהמכשיר שלו התרסק על הכביש, החדש רק בולע שיחות לתא קולי וספק אם שמר אותי בזיכרון. "עוד לא שמרתי את המספר שלך. את גם ככה גרה כאן." כבר לא היה ספק אבל עייפות בהחלט. "קר לי. אתה בא לישון? יש לי יום ארוך מחר." שפשפתי את זרועותיי ואביר הניד את הראש לשלילה. "אני אשב פה עוד קצת. אולי מתי שהוא תוציאי מהפה הזה קצת אמת." לא אהבתי את זה אבל שמרתי על איפוק. נשכתי שפתיים ועליתי לחדר.
שניות אחרי שנכנסתי והתכוונתי לסגור את הדלת, אביר פתח אותה בפראות אחריי: "איפה היית?" סירבתי להתייחס אליו. חלצתי את נעלי העקב ונוכחותו הגדולה הפכה מאיימת יותר. "אמרתי לך. הסתובבתי." אספתי את שערי ופתחתי כפתור כדי לשחרר מגופי את מכנסי הג'ינס הצמודים. אביר סובב אותי אליו, אחז בי וטלטל אותי בגסות: "איפה היית?! מי זה?! הוא זוכר אותך, תגידי?!" לא הבנתי מה הוא רוצה ממני וניסיתי להשתחרר ממנו. "מה יש לך אביר?!" נלחצתי. "אני מריח אותו! מה הסיפור שלך, תגידי? מסתובבת מולי מהרגע שהתעוררתי, בורחת מאיתנו בכל פעם שאני מתקרב. מי זה?! דברי מאלין! מי זה?!" ניסיתי להשתחרר ממנו. בגסות מחרידה הוא הצמיד אותי לקיר. אחז בפניי שהיו ספוגות בלחות וטרף אותי בנשיקה. "די! לא ככה, אביר!" לא רציתי את זה ככה. הוא לא הרפה ממני. "הריח שלך. מטריפה אותי בכל פעם שאת נכנסת למיטה הזאת ולא נותנת לגעת. מי את?! מה את רוצה? את רוצה לשגע אותי, מאלין?!?! מה את רוצה?!" הוא התנפל על גופי ונשק לצווארי. מריחת נוזלים שהזכירו קצת את בית החולים, ליוותה אותו גם עכשיו. לשניות רצה בראשי מחשבה, שנדיבותה של נאוה נושאת באשמה על כל התאווה שמשתוללת כאן. אביר נשך מעט את סנטרי והצמיד את שפתיו לשפתיי: "אני יודע כמה את רוצה את זה. מסתכלת עליי בכל פעם שאני מתפשט מהבגדים האלה. מנשקת אותי וחושבת שאני ישן." לא האמנתי שהוא לא ישן. "לא. אולי… רק פעם אחת. פעם אחת!" אביר לחץ אותי לקיר, נדבק לנשמתי ואמר: "אחת ועוד אחת. כל לילה מאז שפקחתי עיניים בבית חולים. הייתי מריח את הקפה ממך ונרדם עם הטעם הזה כדי לרשום לי מה את אוהבת." הוא נשק לשפתיי ואני נגמרתי ממנו. "מי זה?! דברי, נו! אני לא אעשה לך שום דבר. ממה את פוחדת?" הוא הסיר ממני גופייה שחשפה את שדיי מולו לראשונה אחרי השבר הזה, כפת את ידיי על הקיר ורק התבונן בי. "את מושלמת באופן לא חוקי. מה זה? זה שלי? את בטוחה?" הוא חיפש אותי. הוריד את חולצתו שחשפה קווי שרירים מדויקים ותחבושת דקה שרמזה שהסיפור הזה מתחיל להחלים. עורו נצמד לעורי. הוא אחז בפניי ולא הרפה. "מי זה? את לא יודעת לשקר, ילדה!" הוא שם לב שאני רועדת בין ידיו. "אף אחד, אביר!" דמעות זלגו מפניי וזה לא הזיז לו בלב. "את יודעת? אפשר ליהנות מהכאב. איך זה היה אצלנו, אה?! איפה היינו? איפה נכנסתי?!" לא הייתי מסוגלת לספר לו שלילה לפני התאונה, נתתי לו עד הסוף ומאז עוד לא קיבלתי. "מה השתנה, אה?! תראי איך את מצטמררת! תראי אותנו!" הבטתי כמוהו על מראת הקיר שלא שיקרה. "את רוצה אותנו, לא? למה את מחכה?! למה את מחכה, תגידי?!" הוא לחץ אותי יותר מדי ואני פשוט התרסקתי על הרצפה. "אני מחכה שתחזור! שבוע וחצי אני מחכה שתחזור אליי, אביר! שתחזור!"
אביר נבהל לרגע מעצמו. משחק הספק שליטה הזה, איבד את הטעם הטוב והוא הכאיב לי. "היי! היי, ילדה." מבט אבוד, זרועות בהכחשה והוא מתקרב. "אני מצטער. אני מצטער!" לראשונה מהרגע שהתעורר, זיהיתי רגש בעיניו. "מאלין, היי! יפה שלי." שיוך שברח לו והוא לא מתכוון. "היי. אני מצטער. אני מצטער! את בסדר? בואי אליי." פחדתי ממנו ונרתעתי לאחור. "לא!" הוא לא יכול היה לקבל את זה והתנשם. "אל תפחדי. רק לא זה. זה לא אני. זה אני? לא, אני מתחנן! אני מתחנן אלייך. בואי אליי. בואי אליי, נו." הוא ביקש לאסוף אותי אליו ואפשרתי לו. נשא אותי בזרועותיו למרות הכאב שעבר בו ולא אמר מילה. הניח אותי בעדינות על המיטה העצומה הזאת, הפשיט אותי ממכנסיים לוחצים על הנשמה ודיבר: "את… חכי פה." הביט עליי לעוד שנייה וברח למטה.
עשר דקות חלפו ואביר חזר. בידו כוס תה ירוק שהניח על השידה הקטנה לידי. "נאוה אומרת שאת מכורה. מקווה שתאהבי." הרגשתי ששם את הלב שלו בכוס הזאת ולגמתי ממנה. הוא התפשט ונותר בתחתונים. נכנס למיטה ושכב מולי, שנינו כמעט עירומים באופן מלא. "אני מצטער ילדה. הגזמתי בטירוף. רציתי שתדברי." הוא נשק לכף ידי שהספיקה להניח את הכוס ואחז בה. "הייתי בדירה של ערן בכרכור. ליאל הייתה שם." אמרתי ואביר רצה לקבור את עצמו. "הרחת אותו אולי. הוא תמיד מבושם יתר על המידה ולא רק מאלכוהול". דייקתי. "הם דואגים לך." אביר שתק. "ערן צריך אותך." אמרתי. "החברה צריכה אותך." הזכרתי. "אני צריך למצוא את עצמי." אביר אמר ואני לא לחצתי יותר. רק התחלתי לספר:
"ירדתי לקנות חלב לאימא שלי שהתגרדה מעצבים לפני הסיגריה של הבוקר." אביר חיפש להבין. "הייתה תקלה רצינית במעלית של הבניין ואתה, האיש והחברה, הגעת לסדר. קצת יותר משלוש שנים. מהרגע הראשון העיניים שלנו נפגשו." אמרתי והוא הוסיף לאחוז בידי. "דבר נדיר, איך לא?" נגיעות רכות בלב הרגישו עכשיו. "איש כזה יפה. התאהבנו בשנייה." אביר עצם לרגע את עיניו. "זה גם יותר מדי איתך." הוא גמר אותי והוסיף: "הצעת קפה?" הוא חייך ואני צחקתי. "לא. חשבת שאני קמצנית קטנה. דאגת לכזה כשהזמנת אותי לדייט בערב." הוא נהנה מהסיפור הזה. "וטרפתי אותך בנשיקה כבר שנכנסת לי לרכב?" צחקתי. "אני נישקתי אותך ראשונה." הוא לא האמין והתקרב אליי טיפה יותר. "לא מאמין. אין סיכוי שהייתי מחזיק." חייכתי וליטפתי בעדינות את פניו. "איך שיצאנו מבית הקפה רצית, אבל הברחתי את הרגע. משכת אותנו לחוף הים ודיברת מילים גדולות שהרגשתי בטוחה." הוא נאחז בכל מילה. "היית בטוחה?" הנדתי את הראש לשלילה ונצמדתי אליו. "נוכחות מלאה. הבאת איתך הכול. פחדתי שלא יהיה לי מקום." אביר סירב לקבל את זה. "טעות." חייכתי מייאוש. "כן. זה עבר לי בראש אבל ביקשת חצי הזדמנות." הוא הביט בעיניי וידע. "נתת." רציתי לצעוק אֶת כול העולם שלי אבל התאפקתי. אביר נשם אותי ושאל: "ומאז מה?" התגעגעתי אליו בטירוף. "רומן מטורף. אהבה מתחת לעור." הוא חייב לזכור, נשברתי בלב. "ואז מה? הצעתי לילדה הזאת אחרי חודשיים?" הוא היה בטוח. "אחרי שנה ושבעה חודשים. פשוט אמרת שאתה רוצה להתחתן." השמטתי כל פרט קטן כגדול שבמקרה לא יוביל לכאב שיישב לו על הלב. "ואז מה?" עצרתי. "שום דבר. תכננו חתונה. הייתה אי-הבנה כמו אצל כל זוג. קבענו להיפגש באותו ערב שיצאת לכיווני ועשית תאונה." האמנתי שזה יסדר הכול. "אז מה את אומרת לי, בעצם? שנסעתי אלייך לסדר עניינים ואז קרתה התאונה?" נלחצתי. "כן… היית… היית בחתונה של חברים טובים שלך. עמית וליאן." אביר קטע אותי. "יודע מי אלה, הלאה. איך זה שדבר כמוך לא תפס לי שם את היד? איך זה שנסעתי כמו מטורף אלייך? ריב סתמי, את בטוחה?" הייתי בטוחה בשקר הזה שישמור עליו. "אין לי מכשיר נייד שיגבה את מה שאת אומרת, מאלין. אני לוקח את המילה שלך ואני לא אֹהַב את זה בכלל אם תשקרי לי."[5] נשמתי עמוק. "אני לא משקרת. זה מה שקרה. גם אם תלחץ יותר, אני לא אשנה את מה שהיה." שמתי לו גבול ואביר פחות אהב את זה. "משהו לא מסתדר לי, אבל שחררי את זה הלילה." הוא התקרב אליי, הצמיד את גופי אליו ואמר: "פעם אחרונה שאת בורחת ממני ולא מודיעה. דאגתי לך כמו משוגע." הוא התוודה. "וקינאת כמו משוגע?" הזכרתי לו והוא ברח מהשאלה. "מעכשיו את ישנה איתי צמוד ילדה, שמעת?" הנהנתי והבטתי בפניו. "אם אני אנשק אותך עכשיו, תכעסי?" הנדתי את הראש לשלילה. "אם אני אפשיט את כולך עכשיו, תתנגדי?" הנדתי את הראש לשלילה. הוא אחז בפניי, השתהה לרגע והוסיף לשאול: "ואם אני ארצה לחדור אלייך ולהכיר מחדש את האישה שלי, תפתחי?" הנדתי את הראש לשלילה. "לאט, אביר. אני עוד מחכה שתחזור אליי." נשקתי ברוך לשפתיו שבלעו את שפתיי בנשיקה. ואביר ששמר על הגבולות כי הצטער באמת, הפשיט את כולי, נשק לעורי שהצטמרר ואמר: "ילדה, מי שלא תהיי. אם היו נותנים לי לחיות בלעדייך או לזכור, הייתי מעדיף להיות מת." הוא הותיר אותי ללא מילים, נצמד אליי מאחור ועצם את עיניו.
***
התעוררתי מוקדם מהרגיל כל חיי. הקדמתי את השמש והשתדלתי להתכונן ליום, מבלי להעיר את אביר שישן די חזק עם משככי הכאבים האלה. לקח זמן עד שנרדם. שני ניסיונות לא מוצלחים לפלוש לתוכי כשלא עמד בפיתוי הלילה הזה, הבהירו לו שאני עוד מחכה שיחזור. התמכרתי למגע שלו במהירות והחום שלו החזיק אותי עוד טיפה במיטה לפני שהתמסרתי לקור הזה. "איזה קור, אה?" נאוה התעוררה בדיוק כמוני ונראה כי לא עצמה עין כל הלילה. פתחתי את המקרר ודאגתי להוציא פירות, אבוקדו, ירקות לסלט, יֶרֶק טרי, דלעת וביצים. הדלקתי את להבת הגז וזרקתי לקלחת מים רותחים תפוחי אדמה, כדי שיתרככו כמעט כמוהו. "מה את מכינה?" היא התעניינה והכינה לי כוס תה ירוק. "פירה לצוהריים וביצים לבוקר. אני משאירה לו יוגורט וגרנולה, לא הרבה ובלי צימוקים. הוא לא אוהב צימוקים. סלט רק עם החלק הרך וממרח אבוקדו שאני בטוחה שיאהב. הוא תמיד אהב." נזכרתי איך לפני הפרידה הוא טעם ממנו לראשונה וביקש אותו כל שבוע. נאוה הביטה על שיש עמוס והתפלאה. "כל זה בתפריט?" הנהנתי. "כן. כמה שיותר מזונות רכים שלא יעוררו לו עצבים. מספיק לו אלה של הבוקר." נאוה הנהנה. "התחיל לגלגל סיגריות בחצר." ידעתי את זה. "שנאתי את זה עוד כשהיה נער. עכשיו בגיל שלושים, הוא מחזיר לי את זה הביתה." גיחכתי וחתכתי את הסלט. "את החזרת אותו הביתה, שכחת?" היא צחקה יחד איתי ואז פניה הפכו רציניות. "מאלין, את יודעת שאני לא רוצה להתערב לכם ושמבחינתי את כמו בת שנייה. מה קרה אצלכם אתמול בלילה?" ניסיתי להעמיד פנים שאין לי מושג על מה היא מדברת. "מה, מה שמעת?" נאוה חיפשה את פניי ומצאה. "אביר מרים את הקול. אותך בוכה, ממש. מה קרה? הוא עשה לך משהו?" באופן טבעי היא בחרה בטובתי. "מאלין, הוא עשה לך משהו??? הוא פגע בך?" נאוה התעקשה לדעת. "מה… מה פתאום!" הגנתי עליו. "סתם. גלשנו לשיחה אמוציונלית וזה נגמר." ביקשתי להבריח את השיחה הזאת ונאוה החזירה אותה. "מאלין, אני מרגישה אותו. התפרצויות זעם, כעסים לא ברורים, שונא את כל העולם. אתמול הוא שחרר עליי צעקה כי שאלתי משהו פעמיים." מתברר שהבאתי את הסימפטומים האלה מהבית ונאוה לא מוכנה שיעשה אותי חולה. פשוט שתקתי והמשכתי להתעסק עם הסלט. "ילדה, אולי את לא היחידה שנפגעת מהמכה הזאת שנחתה עליכם." לא ידעתי אם מדברת על לירן או על התאונה והקשבתי. "אבל נפגעת פעמיים באופן קשה ולא הוגן. את לא חושבת שהוא צריך לדעת?" הנדתי את הראש לשלילה ונאוה הרפתה עכשיו. "טוב מה, מה הם רושמים שם לצוהריים?" הצבעתי על דלת המקרר. "הדפסתי רשימה אחת גם לכאן. הוא חייב לאכול טוב ולהתחזק. יש לו עוד כמה ימים תור למרפאת בעיסוק. מרפאה פרטית כי הוא התעקש. המליצו עליה כשביררתי עבורו בטלפון. אני אלווה אותו, זה ברור לך." הבהרתי. נאוה הביטה עליי. מסדרת לו בקופסאות מחולקות את ארוחות היום. מחשבת בראש איזה כדורים להשאיר לו ואיפה, ובעיקר מתי לחזור כדי לוודא שהוא נשאר שלם, בעיקר מבפנים. "רק לחמם. זה הכול." אם הייתי יכולה הייתי נשארת ודואגת שיבלע את זה.
"מה זה?" נאוה הביטה עליי. "מה, יותר מדי איפור?" שאלתי כי התאפרתי בזריזות כדי שלא יתעורר. "הכי יפה שיש, ילדה. עם איפור או בלי. מי זאת האישה שעומדת כאן במטבח? מתעוררת לפניו ודואגת לו עד שנגמר לה האוויר?" התרגשתי. "נאוה, זה שום דבר. אביר בשבילי הכול." אמרתי ובדקתי את תפוחי האדמה בסיר. "תשאירי את זה על האש. אני כבר ארסק לו את זה." סחטתי לימון לממרח האבוקדו והמלחתי מעט. "בלי פלפל. שלא ישרוף לו." דאגתי. נאוה דחפה אצבע וטעמה. "הממרח המדובר. סוף סוף הבאת קצת לבית הזה. משהו." צחקתי ונשקתי לראשה. "אני סומכת עלייך שהפירה יהיה מוכן. לא חמאה ולא שום תיבול שומני. גם לא מלח. רק פירה. אני יוצאת לסטודיו. היום מגיעה מישהי לראיון ואני חייבת לסדר את הניירת והעניינים. אני אחזור יחסית מאוחר." נאוה גיחכה ואמרה: "את אומרת לי איך להכין פירה, ילדה? אני גידלתי שני ילדים בבית הזה ואת, ממה שאני יודעת, עדיין לא הבאת לי נכד." הנחתי יד על בטני ונזכרתי כי לי ולליאל יש שיחה פתוחה בעניין. "כן, אה? איפה, איפה הנייד שלי?" נזכרתי ששכחתי אותו בחדר ומיהרתי לעלות בחזרה לחדר.
***
"אתה ער?" פתחתי את הדלת וראיתי אותו. יפה למות, יושב בתחתונים על המיטה ומביט בי. "יקיצה טבעית. אל תשאלי אותי איך." לא שאלתי. תמיד ידעתי שמישהו היה חרוץ מדי הרבה לפניי. "לאן את בורחת בקור הזה?" אביר הביט דרך החלון על הסופה שמשתוללת בחוץ ודאג. "יש לי יום ארוך. אני אגיע מאוחר. הכנתי לך ארוחות לכל היום וסידרתי את התרופות לפי שעה." התקדמתי אליו בזמן שאספתי את המכשיר הנייד בידי ואמרתי: "אביר, בבקשה אתה חייב להבריא. תבטיח לי." הוא ידע על מה אני מדברת וביקש ממני לבוא אליו. "שבי רגע." התיישבתי לידו על המיטה. הוא הביט בי בעיניו התכולות ואמר: "התעוררת יותר מדי יפה היום." חייכתי אליו. "מה את צוחקת? אני רציני. בא לי לחטוף אותך לתוך המיטה ולא לתת לך לצאת." הוא היה רציני. אחזתי בפניו ומשהו עדיין הציק לי. "מה?" שיחקתי עם זיפיו. "אני שואל אותך." חיפשתי להבין אותו. "אין לך שום דבר?" הוא המשיך לשאול והביט בעיניי. "היה לי טוב איתך אתמול. בחלק השני של הלילה." הזכרתי. "אהבת?" הוא ביקש להדחיק מה שקרה ונשם אותי. "את אביר? אהבתי ואני אוהבת בטירוף." לא העזתי לדבר אליו בגוף שני. "הוא ממש כאן." אביר דייק. "הוא לא." אמרתי ועיניי נצצו. "תישארי." הוא ביקש באמת. "אני לא יכולה." אמרתי ונשקתי לפניו. "אולי תקפוץ לחברה? תדבר עם ערן? הם חייבים אותך." אמרתי ואביר התחמק. ניגש למכשיר הנייד שלו, התעסק בו ולא הפסיק להסתכל עליי. "מה?" חיפשתי להבין אותו. "מתי את חוזרת, אמרת?" נעמדתי והתקדמתי בנעלי עקב לכיוונו. "מאוחר. אל תחכה לי." הוא הביט בי. אחז בפניי והצמיד את שפתיו לשפתיי. "תעירי אותי כשאת נכנסת." ושִׁחרר ממני בגסות.
[2] סדר כרונולוגי מחייב: ביום 07.12.2022 אביר חגג יום הולדת 31. ביום 15.12.2022, שבוע אחרי וערב החתונה של עמית וליאן, הוא נפצע בתאונת האופנוע. ביום 18.12.2022, אחרי שלושה ימים באשפוז, אביר פקח את עיניו. ביום 23.12.2022, הסצנה המדוברת מתרחשת. ביום 25.12.2022, אביר משתחרר הביתה. [חזרה]
[3] The Weeknd – Abel Makkonen Tesfaye [חזרה]
[4] נושא או בעיה שמדברים עליה (לעז), Issue [חזרה]
[5] טלפון נייד – טלפון מיטלטל שאינו מחובר במישרין לרשת הטלפון הקווית. יכונה במהלך העלילה כמכשיר הנייד /הנייד, בהתאמה. [חזרה]
אין עדיין תגובות