צל של חלומות

פרק ראשון – קופסה שחורה

אור

מאוחר בלילה, שקט בחוץ ומשב רוח קריר של סוף יום שרבי שוטף את האוויר, מביא עימו גלי ריח משכרים של יערת הדבש.

אני יושבת מול הדפים הלבנים ומנסה לחשוב כיצד להתחיל. אבל זה לא מה שהבטחתי לעצמי. הבטחתי שאנסה לכתוב באופן שוטף ומהיר, בלי עריכות, בלי ניסוחים. אז…

אנחנו עובדים באותו אזור, באחד ממתחמי ההיי-טק שבנו כאן. כמה מגדלי משרדים עם מדשאות מסביב, עצי זית והדרים, ערוגות שיחי ורדים, בריכה עם דגי מאקוי גדולים, בתי קפה, בנק ומזנונים. לא תכננתי לעבוד במחלקת מחקר באגף ממשלתי מסווג. לא על הכול אני יכולה לספר. כשהייתי בעבר במערכת יחסים זוגית, כמעט ולא יכולתי לספר לו על היום שהיה לי, לשתף בהצלחות ולחלוק קשיים וכישלונות. ואולי זה מה שיצר אצלי סוג של מרחק וזרות מבן הזוג ומחברים קרובים.

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי להרכיב פאזלים, לחפש מה חסר. נהגתי לעוט בימי שישי על עיתון סוף השבוע ולפתור, די מהר, את חידות 'איפה הילד'. בהתחלה השירות הצבאי שלי לא היה מעניין. אני זוכרת את תמונות התצ'א הגדולות שהיו תלויות כקישוט בלשכת המפקד שלי, הן ריתקו אותי. שעות הייתי בוהה בהן, מחפשת שינויים בתבניות הנוף. מחפשת ומגלה הבדלים בין מה שצולם אז ומה שיש היום. די מהר העבירו אותי לעסוק בתחום הפיענוח.

מייד עם סיום השירות הצבאי הגיעה הצעת העבודה, לרבות מסלול לימודים גבוהים, תמורת חוזה לכמה שנות שירות. הלימודים שבחרתי היו גם הם מתחום המחקר. תולדות האומנות. חקר כוונת האומן במה שהוא בחר, ובעיקר במה שלא, להעביר מהמכחול אל בד הקנבס.

בגלל זה ובגלל מה שקרה עם אביתר אני נזהרת מאנשים. כי הרבה פעמים אני מחפשת בהם תמונה של מה שהיה, של מה שיכול היה להיות ושל מה שנשאר מחוץ למסגרת. נזהרת, אבל משחקת.

עברנו לכאן, למשרדים החדשים, לפני מספר חודשים, כשפירקו את המתחם בגלילות והעבירו את כולם דרומה, לבאר שבע. אותנו, מחלקת המחקר, סגרו באחת הקומות כמו דגים באקווריום, אבל הפוך. אנחנו אלו שמסתכלים. המעבר לכאן הקל עלי. המכירה של הבית בתל אביב אפשרה לי לקנות פה באזור צמוד קרקע לא גדול, עם גינה מלאת עצי פרי ורוגע של פחות מעשר דקות נסיעה לעבודה.

ובית החולים נגיש וקרוב ומספיק למה שאני צריכה.

ומעבר לכל זה… הזיכרונות שיש לי משם נשארו שם. כאן יש הזדמנות לדף אחר, חדש. את הטבעת ההיא הנחתי בתוך שקית עם מפתח רזרבי של הדירה וזרקתי לים. הקופסה השחורה שלי. נשארו רק הזיכרונות שבלב. ופס לבן דק על הקמיצה, תזכורת חיצונית למה שהשמש לא שיזפה.

המשרדים שלנו תופסים קומה גבוהה שצופה לאחד מבתי הקפה. יצא לי כמה פעמים לראות אותו בסביבה, הולך וחוזר, הידיים בדרך כלל בכיסים והראש באדמה. הוא מגיע בבוקר לבד, תמיד באותה השעה. לפעמים אני רואה אותו יוצא להפסקת צוהריים, ולפעמים אני רואה רק אותה. יוצאת וחוזרת עם שתי שקיות נייר גדולות מאחד המזנונים כאן. לפנות ערב הוא יוצא באותה שעה קבועה והיא בדרך כלל איתו. אף פעם לא ראיתי אותם מחובקים, לא מחזיקים ידיים. תמיד ישנו מרחק מסוים בין שניהם, אבל הם הרבה יחד.

הוא גבוה ורזה, השיער קצר בגוונים של אפור, לבן וכסף. היא נמוכה ממנו בחצי ראש. הלבוש שלו קבוע. מכנסיים כהים וחולצה לבנה מכופתרת. הלבוש שלה פשוט יותר, אבל מוקפד. חולצת טריקו ומכנסי ג'ינס. והצבעים – צבעי הגרביים, התיק וגומיית השיער בהתאמה מושלמת יוצרים בכל יום מראה חדש – יום אדום, יום ירוק, אפור או כחול.

אני אוהבת לצוד לפעמים אנשים ברחוב או מהחלון במשרד בעזרת המשקפת שלי ולהמציא עליהם סיפורים, סוג של משחק שאני נהנית לשחק בו, בעיקר מאז שקראתי את 'חרוזי החיים והמוות' של עמוס עוז. בוקר אחד ראיתי את שניהם יושבים על ספסל הבטון ליד בריכת הדגים. כיוונתי עליהם את המשקפת והגדלתי את התמונה על מסך המחשב שלי. התמקדתי בפנים שלהם. רוב הזמן הם שתקו. מדי פעם השפתיים שלו נעו וזה נראה כאילו הוא הוציא איזו מילה והיא ענתה לו בשטף של מילים. והנה, ראיתי מגע. בפעם הראשונה. היא החזיקה לו את היד, הוא שמט אותה. הדינמיקה ביניהם סקרנה אותי. בוקר אחד ירדתי לגינה ונעמדתי ליד עץ זית גדול בסמוך אליהם, מטה עין ואוזן לכיוונם. הוא לא איש פיסי. העיניים שלו… משהו מתחבא שם, ראיתי את זה. עצב?

הם ראו אותי והשתתקו. היא, כאילו יש להם מה להחביא מעיניים זרות, משכה ממנו את הספר שהוא החזיק ביד ודחפה אותו לתיק שלו. הסתכלתי עליה, בחורה יפה. עיניים בצבע חום טורקיז, אף מעט סולד, שפתיים עדינות, מעט נמשים, שיער חום בהיר. מראה סלאבי עדין ושברירי. גוון העור שלה ריתק אותי. צבע שנהב. נקודות ג'ינג'יות קטנות מפוזרות פה ושם. מקשטות אותה. היא קלטה די מהר שאני מסתכלת עליה, בוחנת אותה. היא חיטטה כמה שניות בתיק שלה, שלפה משקפי שמש והרכיבה אותם. היא שלחה מבט לכיווני, ואז קמה והלכה.

ברור היה לי שעוד אפצח את זה. אותו. אותה. אותם. מי הם???

למחרת עשיתי לו את תרגיל הכספומט שלי. בבוקר, כשחלפנו זו על פני זה, הוא הסתובב לעברי. חייכתי. הוא לא הגיב, העיניים שלו בחנו אותי במבט אחד, סורקות אותי מלמעלה עד למטה. הוא גבוה ממני בכמעט ראש שלם והיה משהו מעט מבהיל, אבל גם מושך, ברגעים הללו, במבט הבוחן שלו. ראיתי אותו הולך ומתיישב על הספסל עם איזה ספר. הייתי חייבת להציץ. זו לא הפעם הראשונה שראיתי אותו קורא שם. אין לו בית? הוא לא רוצה להגיע הביתה? ולמה כעת הוא לבד?

זיהיתי. 'קופסה שחורה' של עמוס עוז. עותק מרופט מרוב קריאה, עטוף בניילון שקוף ומהודק בשתי גומיות משרדיות. על הדפים היו מודבקים דיגלוני סימון בשלל צבעים. אני מכירה את הספר הזה. מה הוא מסמן שם?

אין לי ואף פעם לא הייתה לי בעיה לגרום לאנשים להביט בי, זה עניין של כמה שניות. וזה בדיוק מה שעשיתי. שאלתי אותו אם אני יכולה לשאול משהו. רציתי ללכוד אותו לשיחה, לנסות ללמוד עליו מעט. הוא ענה 'כן' בסגנון יבש כזה, בפנים חסרות הבעה, שמשדרות מעט קור, ראיתי שהוא מתמקד בעיניים שלי. עם היד הוא הצביע על הספסל, הזמין אותי לשבת. ברגע שהתיישבתי לידו ראיתי רעד קל ומין רתיעה. הוא השתבלל פתאום. שאלתי אותו אם הוא מרגיש טוב. ענה לי 'כן' וסובב את הראש. הוא קלט שאני רואה משהו בעיניים? ראה אולי משהו אצלי?

הוצאתי שטר של חמישים ש'ח ונתתי לו. הוא אמר שזה לא שלו. אמרתי לו שכן. שנפל לו מהארנק בכספומט. טריק ידוע. קמתי והלכתי. בפעם הבאה שיראה אותי הוא לא יוכל להתעלם.

ובאמת, למחרת בבוקר, כשראיתי את שניהם יושבים בבית הקפה הנפתי יד לשלום. הוא הניף בחזרה. שמעתי את הבחורה שואלת אותו 'מי זאת?', האינטונציה בקול שלה הסגירה יותר חוסר שביעות רצון מהתעניינות.

לאט לאט… גם מחר יש יום, אמרתי לעצמי. אני עוד אפרק את הקופסה השחורה של השניים הללו. בעיקר את שלו. היא פחות עניינה אותי. בצוהריים שמתי לב לוויכוח בניהם, אולי אפילו מריבה. זיהיתי לפי תנועות הגוף שלהם. אבל רגע… לא הייתי בטוחה… לפי תנועות הידיים שלה טון הדיבור גבוה, נוזף. והוא? הוא ישב על קצה הספסל, ראשו מטה וידיו מחבקות את הברכיים. מעניין… הוא משתבלל… נכנס לתנוחה עוברית.

הוצאתי את המשקפת מהמגירה ומיקדתי קרוב יותר, לקלוט כמה שיותר פרטים. היא קמה במהירות ראשה נע מצד לצד. ימינה ושמאלה. והוא? קם בשקט, ידיו בכיסים. הליכתו איטית. העיניים נעוצות באדמה.

ואז… הופ… בינגו! הוא שכח את הספר על הספסל. חיוך דק, זדוני משהו, התפשט על פני. טסתי למטה, רק שלא יחזור. הספר הפך לנשק. הוא יעזור לי לפענח אותו קצת, יפתח לי פתח לנשמתו ויאפשר לי לחפש אותו לאחר מכן.

עמוס עוז. קופסה שחורה. אני מכירה היטב את רומן המכתבים הזה. קראתי אותו לא פעם לפני שנים. מסוג הספרים שרק כשמגיעים לעמוד האחרון מבינים את התמונה הכוללת – וחוזרים מייד לעמוד הראשון. לאתר את הרמזים המטרימים.

העותק שלו עמוס דיגלוני סימון והדגשות בצבעים שונים. בשוליים נכתבו בעיפרון ציטוטים שונים, שהיה נדמה לי שאני יודעת מהיכן הם. רוב הציטוטים כתובים בכתב יד נשי, קטן, מעוגל ויפה. אותיות נוספות, אולי שלו, משכו את תשומת הלב שלי יותר. לא היה קשה להבחין שהן נכתבו ביד רועדת.

'אל מי את צוחקת כשאת? שוב לא מחבקת.'

'את כל העולם את גילית ולקחת לי.'

'לו היית במקומי? מה היית אז אומרת?'

'על הלילה בו בכית ולא הצלחת לישון…..על הצער, על החטא שלי ועל עונשו.'

'ויעקב הלך לדרכו…. רק מנעי קולך מבכי כי יש שכר לפעלתך… זכרתי לך חסד נעורייך. לכתך אחרי בארץ לא זרועה.'

והיו שם עשרות כאלו.

'שייך ל… ודניאל שטרן.'

אני מחייכת, השם הראשון הושחר אך חריטת העט השאירה עקבות בעמוד הבא.

נועה.

נועה ודניאל שטרן. מי זו נועה? חידה נוספת בתשבץ שלי.

דיגלוני הסימון שלו קלים לפענוח. הספר בנוי כרומן מכתבים. הוא הגדיר צבע אחד לכל דמות ונעץ שתי מדבקות צבעוניות בראש כל מכתב. צבע הדמות השולחת וצבע הדמות המקבלת. זה מסביר לי גם מה הוא כתב בכריכה הפנימית של הספר: 'אילנה – ירוק. מישל – כתום. אלכסנדר – כחול'. חלק מהדפים התפרקו והם קופלו לחצי ונחו בין עמודי הספר הבאים.

מה הוא מנסה לפענח בספר, או על עצמו? את עצמו? יחסי בן ואב? בן ואם? אם ואב? את כולם? הבחורה שאני רואה אותה איתו היא נועה? ואם כן מדוע הוא מחק את שמה? היא גרושתו? אם לא אז מי היא?

למחרת בבוקר עשיתי לכל אחד מהם תרגיל בנפרד.

כשפגשתי אותה במעלית חייכתי, 'בוקר טוב, נועה.' ברור לי שהיא זיהתה אותי מאז שהנפתי יד לשלום לדניאל.

'אני רחל,' היא השיבה לי בקרירות, לא לפני שנרתעה מעט.

שפת הגוף היא אחת המראות השקופות שיש. כמה דקות לאחר מכן נכנסתי למשרדי החברה שלהם, חברת סטארט-אפ בתחום הפיננסי. האיש שלי – כבר אז קראתי לו כך בליבי (מדוע?) – עמד בפינת הקפה. התחבאתי רגע בצד, רציתי לראות כל תנועה שלו. ספרתי שלוש כוסות קפה בזו אחר זו. הוא עמד שם, בנפרד מכמה עובדים ששוחחו בניהם, בוהה החוצה מהחלון. כשהוא יצא מהמטבחון נעמדתי מולו. מיקדתי בו את שתי העיניים הגדולות שלי. ראיתי לרגע מבט מהופנט. מסרתי לו את הספר בשלוש מילים: 'שלך, מר שטרן' ויצאתי. לא נתתי לו שום אפשרות לשיחה. לא לשאלה. לא לכלום. כעת רק סבלנות. הוא כבר יגיע אליי.

אחר הצוהריים קניתי שתי כוסות קפה והתיישבתי על ספסל הבטון ליד בריכת הדגים. כמו שידעתי שיקרה – הוא הגיע. בדרך, כל שתי שניות בערך הוא הציץ לאחור, לוודא שהוא לבד.

העברתי לו את אחת מכוסות הקפה. הוא ישב לידי בשקט מספר דקות, גורס בשיניו את פירורי הסוכר החום. לסת חזקה. הוא כנראה נשך ונושך את השפתיים לא מעט, לא נותן למילים לצאת ממנו. והעיניים? בוהות מטה. 'תודה' הוא אמר לי בקול שקט ומנומס, 'תודה על הספר. קראת אותו?' 'כן,' עניתי וסובבתי חצי גוף לכיוונו. הוא לקח את הספר ודפדף בו. קדימה, אחורה, שוב ושוב.

'אין לך מה לדאוג,' אמרתי לו בקול שקט, 'לא גנבתי לך משם אף אות.' ובטעות פלטתי – 'מכל סוג.' הוא הרים את ראשו אלי. סוף סוף פנים אל מול פנים.

'קראת מה שכתוב שם!?'

'כן,' הנהנתי בראשי. 'זה אישי,' הוא אמר. ואני? אני מהופנטת מתנועות שרירי הלסת שלו.

'תראה, אני לא מחטטת לך בחייך האישיים,' נכון, שיקרתי. שקר גס? אני חושבת שכן, אבל עדיין לא רציתי לאבד אותו. רציתי לשבת לידו ואיתו עוד קצת. עם הקפה או בלעדיו. עם מילים או בלעדיהן.

שומרת הראש שלו, רחל, צצה פתאום. בשנייה שהוא ראה אותה הוא קם מהר, לקח את הספר והפטיר לעברי 'נדבר.'

רחל

משהו דוקר לי בלב. אני נזכרת בפסוק משיר השירים: '…עומד אחר כותלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים.'

והיא לא רק מציצה. היא גם נוגעת והולכת. אולי עם מילה אחת או שתיים. ועל מה היא באה כביכול להשגיח? אם בכלל. ראיתי אותה גם קודם, הרבה פעמים. אני זוכרת את העיניים. גדולות, חודרות. ננעלות עליך כמו מכשיר רנטגן. הרגשה לא הכי נעימה, שגורמת להסיט את המבט. בהתחלה לא ייחסתי אליה חשיבות. עוד אחת מאלו שעולים איתך במעלית בבוקר ויורדים בקומה הסגורה שלהם, עם סמל משרד הביטחון, בקומה שבלי קוד כניסה, המעלית בכלל לא עוצרת בה. אני די בטוחה שגם החיים הפרטיים שלה מוקפים בחיישנים וקודנים. תדע להוציא מכולם מה שתרצה אבל את הגישה אליה תנעל. בחורה כזו תאכל את דניאל לארוחת בוקר בלי מלח.

מה היא רוצה ממנו? ממני? אתמול ראיתי אותה מנופפת לו לשלום והוא השיב לה נפנוף. היום ראיתי אותם יושבים יחד על ספסל הבטון שלנו והספר בין שניהם. ובבוקר במעלית… 'בוקר טוב, נועה.' זה לא סתם. זה מטריד.

יש דברים אצל דניאל שאני יכולה לקרוא בלי מפה, לפענח בלי מילון. בעיקר שינויים במצב הרוח. בהרהורים שלו, בשתיקות הבלתי פוסקות. בדיבור החד. הממעיט. מילה פה ומילה שם. משפטים של שתיים ורבע אותיות. ואני גם זוכרת שפעם, בימים ההם, זה לא היה ככה.

קסם של בחור הוא היה. פשוט קסם. הוא ידע מה נועה רוצה וצריכה עוד לפני שהיא עצמה ידעה. איש רגיש שמסוגל לבכות מסרט, מספר, משיר. לבכות אבל גם לצחוק.

והחיוך שלו. חיוך שנעלם לפני ארבע שנים.

אתמול בבוקר, כשהיא נופפה לו לשלום, היינו בעוד אחד מאלף אלפי הריטואלים הקבועים שלנו. הוא עם עננים שחורים חדשים, לא מדבר, מחכה שאפנה אליו. אנחנו יוצאים למקום שקט והוא רוב הזמן שותק. אומר מילה אחת, שתיים, במקרה הטוב שלוש. 'לילה קשה', 'שוב אותו חלום', 'מועקה'. הוא מנסה להוביל אותי לשיחה. שאני אשאל, שאני אבדוק. והוא? יענה לי בעוד מילה או שתיים. אני באמת כבר לא יודעת אם הוא מבקש עזרה או רק נחמה. וזה די מציק, אני חייבת להודות. להיות שם כל הזמן בשבילו, להשגיח. ולהרגיש שהוא מקבל אותי מבחינה מסוימת כמשהו מובן מאליו.

למה? כי אני מכירה את הסיפור? כי אני זו שהכרתי לו את נועה? כי אני גדלתי איתה מגיל צעיר בקיבוץ? כי אני הבטחתי שאשמור עליו? האם הוא בכלל רוצה שאשמור עליו?

ומה איתי? יש לו רגש אליי? למה הוא לא יכול לספר לי מה באמת עובר עליו? לשאול לשלומי, לשאול באמת, אני כבר לא מבקשת. ואני כבר עייפה. ממנו. ממני. יותר מדי שנים שאני מחכה. מנסה. בולעת הרבה אוויר וכבר לא בטוחה אם הציפייה שלי היא למשהו קיים, או שאולי רק בדמיוני.

מחכה לעוף החול ומתה מפחד מהרגע שהוא יקום מעפר ויפרוש כנפיים, מי יודע לאן. והספר. הספר שאני יודעת שיש בו דברים, שהוא ונועה כתבו בו. והוא לא משתף אותי כמו פעם, כשרק הכרנו. אני רואה אותו נסגר יותר ויותר בשבועות האחרונים. מרגישה את זה. גם בעבודה. הוא בקושי יוצר קשרים, לא מצטרף לשיחות מסדרון או לאירועים חברתיים. ניסיתי גם לעניין אותו ולמשוך אותו למשהו שהוא אהב פעם – סרטי קולנוע. לפני כשנה התחלתי לימודי תואר בתחום. בשביל הכיף, הסקרנות. במסגרת הלימודים יש לא מעט הקרנות חינם של קלסיקות שמשולבות בהרצאות לאחר מכן.

והוא? כמו מטרונום. בית-עבודה-בית.

הרבה פעמים הוא נותן לי הרגשה שאני כותל הדמעות שלו. במילה או שתיים מבקש שאפענח אותו. את כולו. סוג של משחק שכבר עייפתי ממנו. כי זה תמיד חד-כיווני – מה *הוא*. לעיתים נדירות, אם בכלל, מה אני. מה אני מרגישה.

התמונה לא יוצאת לי מהראש: הם יושבים על ספסל הבטון. הספר בין שניהם והיד שלה מלטפת את הכריכה. שואבת מהספר חלקים שאני לא זכיתי לקבל. הרגשתי שיורד בגרוני גוש במשקל שני טון כשראיתי אותם ככה.

קנאה? אני חייבת להודות שכן.

תסכול? כן.

דאגה? כן. כי היא תאכל אותו בלי מלח. תלעס אותו עד דק ותירק את השאריות. אליי. שאני אאסוף ואדביק מחדש את חלקיו ונשמתו, אם הוא ייתן לי בכלל. שח מט.

וכמו אישה מוכה. אני מנסה להשיג אותו בטלפון כדי לשמוע את קולו. הקול שייתן לי עוד ביס בלב. וצליל שיחה ממתינה… ממתינה…