ספר זה אורג השקפות שונות בתחומי יופי, אומנות חזותית ואסתטיקה, מתוך כוונה להבין ולהבהיר את הגישות של חכמי העם היהודי […]
מבוא
גרש את הטבע דרך הדלת והוא יחזור דרך החלון […]
בגעגועים ליופי האלוהי, לשכינה הסובלת ולגאולה,
בתוך כל אלה נסתרה האהבה ליופי, להרמוניה, לטבע,
לדמות היפה וההרמוני, וכל זה פרץ בזמן האחרון בכוח אדיר.
(הלל צייטלין, הגעגועים ליופי, 1906)
בספר זה נקבצו השקפות ועמדות שונות של הוגים מקרב העם היהודי הדנים בנושאי יופי, אומנות חזותית ואסתטיקה, ומתוך כך יתבהר יחסם לעבודה זרה בהיבטיה החזותיים. הצטלבו בדפים אלה דברים, כתבים, יצירות של גדולי ישראל משלהי המאה ה-19 ועד עמנואל לוינס במאה ה-20, הוגים ורבנים, פילוסופים מהזרמים השונים, דתיים, קבליסטים, ליברלים לגוניהם, ציונים, מרקסיסטים-סוציאליסטים, וחילונים לזרמיהם. היו שהסתגרו בין החומות, אחרים נפתחו אל התרבויות מסביבם עד גבול ההיטמעות, מאמינים ושאיבדו את אמונתם. נעקוב אחר דרכם של אומנים, מקומם, מעמדם, מידת אמונתם, ידיעותיהם במקורות היהודיים ובתרבות וההגות הכללית. מידת היכרותם בהתפתחות המחשבה והמדע באירופה ינחו במידה רבה את השקפתם על אסתטיקה ואומנות.
האסתטיקה מתבהרת לעתים כתורה של העולם החושי, הקולט את סביבתו וגופו ומשפיע על תחושותיו המתורגמות בתבוני, לעתים כתיאוריה המנסה לפענח מהו יופי ומהו נשגב. אל מול הגישות המציינות שהיופי או היצירה נוצרות דרך אסוציאציות ודימויים, דרך הדמיון המגורה מן המושא – מושא המורכב מאובייקטים הניצבים לפני היצר; תעמוד הגישה של השלמות החושנית, מעין דחף פנימי הרוצה ליצור שלמות. הגדרות אחרות בעלות משקל הן החברתיות-סוציולוגיות, שבהן ערכים משותפים, אירועים מיוחדים ובעיקר מיתוסים, הם ההשראה או ההשפעה הישירה על האומן והאומנות. נותר להבין מהי אומנות עבור השקפות אלה, מהן האומנויות וכיצד למיינן, לדרגן, ולהדגיש או לשלול את חשיבותן. המוקד בהבהרת האסתטיקה תושווה אל המקורות וההגות היהודיים בתולדות העם שבין שלהי המאה ה-19 ומחצית המאה ה-20.
בעקבות התהליך ההיסטורי, השינויים החברתיים והתרבותיים, ועל בסיס הטקסטים, המבט על היופי והאומנות ילבש זוויות שונות: ניתוח פילוסופי המושפע מקאנט, הגל וניטשה; ניתוח חברתי-כלכלי-סוציולוגי, ראייה על פי אידיאולוגיות שונות, כמו זו המרקסיסטית או הציונית. התפתחות התנועות הלאומיות יזרזו את האומנויות הרומנטיות. כמובן היבטים דתיים, הלכתיים, משיחיים וקבליים – קולם נישא בניתוח היחס לאומנות וליופי, וכך לגבי זוויות הראייה הנפשית-פסיכולוגית. המהפכה הקופרניקאית, ומהפכת המדע והטכנולוגיה, מכניסים מרכיבים חדשים ומשמעותיים ביצירת האומנות וביחס לאומנות והבנתה; ומקומה של הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה המעודדים את האומנות הסוריאליסטית ודומיה.
הוגים יאתרו את מקורות היופי ביקום, בטבע, או במפגשם עם נפשו ודמיונו של האדם. אחדים יזהו את השורשים של היופי במפגש של החושים עם תופעות טבע, עם הסביבה, ועיבודו על ידי דמיון האדם. מחשבה מעמיקה מציבה את שורשי האומנות במיתוסים שהחלו להיווצר עם ראשית האנושות, עם התמודדות האדם בכוחות הטבע ויצוריו מסביבו, עם סיפורים ואירועי הגבורה וההרפתקאות של גיבורים וגיבורות. לפי רוזנצווייג: 'רוח המיתוס מעמיד את ממלכת היפה', וזוהי דלת לדיונים ביחסים המורכבים בין מיתוס ואומנות.
לעיתים, היצירות הן מה שנקלט בתודעה, ואינן מה שהן לעצמן. היצירה נובעת מהמצטייר במוחנו, בלא להביא בחשבון שיקולים נוספים ובלי שיפוט (epokhế), אבל בלא להטיל ספק בקיום היקום. היצירה היא רק מה שנתפס בתודעה ולא ישירות מן הטבע.
הסתכלות אחרת על החיים והאומנות שימשה בענפים של האקסיסטנציאליות, כמו בכתבי מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג המאוחר, המתמקדים באדם, בתנאים שבהם הוא חי, בזיקות שלו, בקרע בתודעתו של היחיד השואף לייצב את מקומו בעולם ורצונו העז להבין את ייעודו; את מילוי הגשמתו האנושית ולעיתים גם הדתית. גם בעידן התפתחות התעשייה, הטכנולוגיה, וראשיתו של המדע המודרני, רבים באנושות אינם מוצאים שביעות רצון בפיזי, ותשוקתם היא לחירות ולאמת, כפי שנבין את מאמריהם של גורדון, ברדיצ'בסקי או ברנר, לדוגמה. מהדהדת בהשקפות הקיומיות אמרתו של רוזנצווייג: 'אל החיים מן המוות'. מתוך משמעות המוות ניתן לממש את החיים – חיים תוך מתח מתמיד ועל קרני הדילמות, בניגוד מוחלט לאידיאליזם, המנסה להסתיר את המוות ולייפותו ביצירות האומנותיות.
הוגים ציוניים רבים והוגים מסורתיים יחפרו ויפרשו בשכבות ובמסתרי העבר כדי להבין טוב יותר את פעולתן הנסתרת של מורכבות היהדות. זאת קריאה חוזרת של יצירות העם היהודי וחוויות שטח לתקופתן, כפי שפעל אחד העם, לעיתים כרקע היסטורי, ולעיתים להארת מיתולוגיות מעצבות בכתב ובאומנות. מול אחד העם, המקורב לדעה של ברנר, יבקרו את המיתולוגיות, ולא ישאפו לדבר על הנצחי, אלא במתרחש ומתקיים במציאות ההיסטורית. עבורם האומנות צריכה לעסוק ביומיום בחיים ולא בתיאורים סימבוליים של גאולה או חיי משיחיות נצחיים.
אל מול התפרצות הכוחות הקמאיים, או אל מול זרמי אומנות הדאדא והסוריאליסטים, אי אפשר להתעלם מתורתו של פרויד ותלמידיו. אומנם מנדלסון, לייבניץ וניטשה נגעו בלא מודע, פרויד הופך אותה לישות נפשית בפני עצמה, לכוח העוצמתי ביותר המניע את האדם, ואולי את החברה. אלו הדחפים הבלתי מרוסנים שהם מקור של אנרגיה ויצירתיות של האדם, שאיננו מצליח להתעלות מעליהם, אלא רק מנסה לאלף אותם. ולטר בנימין מנסה לגעת בהשפעתם של הלא מודע ודחפיו האלימים וההרסניים והיצירתיים, והיו כוחות יצריים שהניעו מהלכים היסטוריים ואומנותיים, כפי שמלמדת אותנו הפסיכואנליזה.
האומנויות הן דרכי ניקוז או סובלימציה, המרסנות את שפע היצר והיצירתיות. בפריזמה זו אפשר להסביר את ניתוחו של צייטלין לפסליו של אנטוקולסקי. לפי גישה זו האמנות איננה נתפסת, מובנת או נוצרת על ידי השכל, התבונה או ההיגיון בלבד, בוודאי לא עם עליית הדאדא, הסוריאליזם והפוביזם. למשל ראינו שהנרי ברגסון סובר כי לתפיסת החיים כפי שהם דרושה 'אינטואיציה'. משמעות האינטואיציה: 'האהדה שבאמצעותה אדם מעביר את עצמו לתוך חפץ – כאילו נכנס לתוך הדבר, ומדגיש את ייחודו של הדבר, ולתת ביטוי לבלתי ניתן לתיאור. אבל האינטואיציה היא גם השיטה שמתנגדת לניתוח, משום שהניתוח מפרק את הדבר למרכיבים במושגים ידועים ומובנים מכבר, ובכך הדבר מאבד את יחודו'. אינטואיציה מובילה לידע יחיד ואינטגרלי של אובייקטים – לא לידיעה של מה שיש להם שהוא שימושי ונפוץ, מעשי ואוניברסלי. לכן זו יצירתיות השואפת לבלתי אפשרי. לדעתו, האינטואיציה, כמו במטפיזיקה, מעמידה ישירות את ההוגה או המדען עם הדבר, ללא צורך בסמלים (ואולי אפילו לא במסמנים).
לדברי ברגסון, 'האומנות איננה מימזיס, איננה חיקוי הטבע או ייצוג המציאות, כפי שטענה האסתטיקה המסורתית עוד מימי אפלטון, אלא היא, כמו החיים עצמם, היווצרות תמידית של משהו חדש, מיוחד וחד-פעמי.' נוכל לומר על כך, שהאומן נחשף להתגלות. ברגסון גרס שיופי היצירה האמנותית עולה אלף מונים על היופי שבטבע, שאינו אלא דימוי ויזואלי-סטטי, תוצר החושים שלנו, בעוד שהאמנות מבטאת את הדינמיקה והדחף של החיים עצמם. אמני המודרנה והזרמים האוונגרדיים במחצית הראשונה של המאה ה-20 מצאו ברעיונותיו משענת תיאורטית איתנה למהפכה האמנותית שלהם. כשם שחיי אדם עלובים כביכול יכולים להיות מלאי יופי ועושר, כך גם יצירה אמנותית מעוותת או מכוערת למראית עין עשויה להיחשף כמקור השראה ומשמעות.
המושג המשמעותי הנוסף של ברגסון, המעמיק בנושא האומנות, הוא מֶשֶׁךְ, ההִתְמַשְּׁכוּת la durée – היקום כולו נמשך או מתמשך, והתכונה של ה'יצירתיות' אף היא התמשכות, רציפות, 'אי התחלקות'. התודעה מסוגלת ליצור תנועה ושינוי, היא איננה סטטית ומקובעת, אלא התמשכות של 'תודעות' של זרם מתמשך. היא בהתחדשות מתמדת, התחדשות של יצירתיות. האורגניזם הוא ריבוי תאים ומולקולות, המתרבות או מתחדשות. הוא דינמיות המתעורר לחיים ולובש צורות שונות. 'משך הזמן מתאים לרצף של מצבי התודעה שלנו, לריבוי המאורגן כמו המרכיבים השונים של מנגינה.' בכך נפתח דיון על ממד הזמן באומנות שבנימין ואפשטיין יעמיקו בו.
בעוד ברגסון, הפילוסוף הצרפתי ממוצא יהודי, ותלמידיו העלימו את עולם הסמלים, הסימבוליזם, עומד קסירר היהודי הגרמני בעיקר מול תורת האינטואיציה ומול היידגר, ומדגיש את האדם הסימבולי. אין האדם יכול להימלט מן ההישגים האנושיים במדע, בטכנולוגיה, באומנות ובכל התחומים שאליהם הגיע. 'אין הוא חי עוד בעולם הטבע בלבד, אלא בעולם של סמלים. הלשון, המיתוס, האמנות והדת הם חלקיו של עולם זה. הם החוטים השונים הטווים את רשת הסמלים, את הקורים הסבוכים של הניסיון האנושי. כל התקדמות במחשבת האדם ובניסיונו משפרת ומשכללת רשת זו. אין אדם יכול עוד לעמוד במישרין מול הממשות; למעשה אינו יכול לראותה פנים אל פנים. דומה שהממשות הטבעית פוחתת כל אימת שהפעילות הסמלית של האדם עולה. במקום לעסוק בדברים כשהם לעצמם, האדם, במובן מסוים, שח עם עצמו בקביעות'. האדם רואה ומרגיש את העולם אך ורק דרך מתווכים: הלשון, האומנות, הדת ופולחניה ועולמות המיתוס. האומנות הציונית בראשיתה הדגישה את הסמלים הלאומיים, אלא שקסירר ראה את הסכנות בהעלאת סמלים קמאיים והשימוש בהם, אם נפלו לעולם האפל מעבר להומני.
השפעות ניכרות היו לזרמים המרקסיסטיים על ההוגים היהודים, מולטר בנימין ועד הדיאלקטיקה ההגליאנית של הראי'ה קוק. גם כמרקסיסט, בנימין לא הסכים עם אדורנו על 'ההיבט ההרסני של הקִדמה'. אדורנו מנתח מקרוב את 'תעשיית התרבות' המערבית הקפיטליסטית, ולפיו יצירת האמנות אינה עוד תוצר של אדם יצירתי אלא מוצר סטנדרטי שמניב רווחים, סחורה למען ניצול. לעומת אדורנו, גם סוציאליסטים מגנים את תפיסת מרקס, שהאדם הוא בעיקר 'חיה עובדת', אלא גורסים, כפי שהגדיר זאת אריסטו, שהאדם הוא 'זון פוליטיקון' (חיה פוליטית ζῷον πoλιτικόν ) כי ראיית האדם כחיה עובדת היא סכנת חיים במעגל הסטרילי של ייצור וצריכה, הממית את הגוף והרוח. האדם זקוק למעורבות, ליצירה וליצירה אומנותית. האדם זקוק ל'הפעולה המקורית', הפעולה המקורית היא תפיסה פוליטית שבה חוברים יחדיו עצמאות רדיקלית ומקוריות. כפי שחנה ארנדט הגדירה, אין סיפור מקיף יחיד או תאוריה מקיפה יחידה בסיפור הגליאני-מרקסיסטי. הפרשנות מגוונת. ההתחלות החדשות הן פעילות פוליטית טהורה, המשוחררת מכבלי הדיאלקטיקה ההיסטורית, וכך האומנות, שבה מקוריות וריבוי התחלות חדשות.
האכזבה והכאב האנושי – למרות התפתחויות המדע, למרות התאוריות המטריאליסטיות, או תאוריות הנפש והחברה השונות, תוצאות המהפכות והמלחמות הגורמות למוות, לפגיעות בחיי האדם ותנאיו – יחזקו מגמות מיסטיות ודתיות ויפתחו היבטים אומנותיים-סימבוליים משלהם.
עבודה זרה
ישראל איחדה את כל כוחות הטבע ואליליו לאל אחד, כוח בלתי ניתן להגדרה והבנה ושאינו מוחשי. התגלות האל לאדם, ההתגלות ליוצר, התגלות חיצונית או התגלות פנימית של האומן, היא אולי מקור ליצירתיות. כך נמצא בניתוחים מעמיקים אצל הרמן כהן, רוזנצווייג ואחרים. התחושות הנפשיות וסיבוכיהן הן מקור נוסף ליצירה.
הדיון על האומנות כעבודה זרה עובר כחוט השני לאורך הפרקים. האומנויות נועדו לתכליות מגוונות ורבות לפי התקופות ולפי האזורים הגיאוגרפיים, ואף על פי כן המכנים המשותפים רבים. הכוונות היהודיות הגלויות והמפורשות אומרות כי האומנויות היו מיועדות לעבודת האל, לפולחנים וטקסים דתיים המקדשים את הבורא, לפי הוראותיו ולפי המצוות, כדי להאדיר ולפאר את שמו. עם הזמן, אומנויות שונות התחזקו ותפסו את מקומן כדי לקרב את המאמין והחסיד אל האלוהים, כדי לדבוק בעליון, אומנויות לשם שמיים. תפקידי האומנות בתרבויות שונות ממלאות תפקידים רבים: הנאה גופנית, נפשית ורוחנית, וגם מרפא, מנוחה, שלווה, עונג חושים; ואצל אחרים, עיטור, קישוט, בניית מרחבים אסתטיים, העשרת תרבות, סמלי שיוך, מוקדי זיכרון, סמלי יוקרה, כבוד, שלטון, סמכות ועוד, ביטוי להלך הרוח של הציבור, או של ציבור קטן, ביטוי לרוחות מלחמה או לרוחות פציפיסטיות, וגיוס למהפכות ולמהפכנות. ואלה רק חלק מן הדברים ממבט שאינו דווקא של היוצר.
ההוגים היהודים עד תקופת ההשכלה יזהירו מפני האומנות החזותית, ומפני ההשתעבדות לאומנות כסכנה של עבודה זרה ועבודת אלילים. במאה ה-19 ולאחריה הדעות ישתנו, אבל יזהו את העבודה הזרה במקומות אחרים: 'אמרתו של בלעם על העם לבדד ישכון – איש התרבות אינו תופס זאת. כל הטבע, בניין אב זה של האמנות, הדיבר השני מעביר אותו על פנינו – וגונז אותו,' כתב רוזנצווייג להרמן כהן על דת התבונה ממקורות יהודיים ב'נהריים'. לאחר מכן יכתוב בפרק המחשב החדש על ספרו 'כוכב הגאולה' בחלק ההתגלות:
'… כמו שהאלילות ה'קיימת לעד' הייתה נושאו של הראשון [הספר הראשון בכוכב הגאולה] […] ומצד שני, הרי אלילות זו ההיסטורית, שקפאה בתבנית ודמות, אינה קיימת לעד כל עיקר…'
אולי לא עבודת אלילים במובנה הראשון, אבל ריבוי עבודה זרה במובנים שונים בחברה המודרנית. אט אט, בזרמים חדשים ובמחשבתם של פורצי דרך, תכלית האומנות ויעדיה יתרחבו מאוד ויבטאו את היקיצה מן הגלות ואור השיבה הציונית, או אור היציאה מן הגטו וההצטרפות לתרבויות 'הנאורות'. בובר וקפלן, לדוגמה, בולטים בגישת המצדדים בפיתוח האומנות, שעליה לתרום לגילוי והעצמת יכולות, מיומנויות וכישורי האדם. היא נועדת לפתוח את הדמיון לשיפור הטוב, המוסרי והרגשי שבאדם, ובפרט בנוער. תפקיד האומנות לקרב להגשמה אידיאלית של המציאות החברתית. ההוגים היהודים לא יחסכו מעצמם את הוויכוח 'הקלסי', על האומנות לשם אומנות, מול האומנות לשם תכלית ויעד, בין שבאה לשמה ובין שלא לשמה.
כשנוגעים בעבודה זרה למיניה ולסוגיה: ביצירה, ביוצר, בפולחן, בהאלהה, בסגידה למסורת בלא הבנה, בעצירה שאין בה תנועה, באנתרופומורפי, ואפילו בסגידה העיוורת לתבונה, עולה נושא מרכזי והוא היחסים בין מוסר ואומנות, בין מוסר ויופי. בעידן הציוני כותב א'ד. גורדון שהרגשות המבחינים בין האדם לבריות אחרות הם הרגש הדתי, רגש המוסר ורגש היופי. דיברנו על החוש הדתי המחבר את האדם ומאחד אותו עם היקום ומה שמעבר לו. הרגש המוסרי העליון נובע מרצונו להיות 'נזר הבריאה' מתוך ציווי האל, או מציווי פנימי לשאוף להתגבר על דחפים אנושיים ראשוניים 'כדי שיהיה ראוי לקבל שכר עליון, אם מאלוהים או מעצמו, בצורת הכרת ערכו העליון של עצמו. חיפוש האמת, בין אם הוא מרכיב משקפי אמונה ובין אם הוא נושא ערכי מוסר אנושיים, הוא מעל לערך היופי, טוען ברנר. הוא כהֶמְשֵׁכם של הנביאים והחכמים משרתיו של אידיאל מוסרי בחיים החברתיים של עמם, שואף כמוהם לאחד את המציאות החברתית וליישב את הסתירות המכאיבות המתגלות בחיים על ידי עשייה מוסרית. רוח הנביאים מבקשת את העשייה, את הפעולה, את הבחירה של האדם לדרך המוסר. וכפי שסובר הרמן כהן, הטוב מבחינת המפעל האסתטי הוא ביטוי הרמוני של רגשות האדם, ובכך הוא מסמל לדעתו את האידיאל המוסרי ומכוון אליו. האומנם?
הטבע והאסתטיקה
הטבע בהקשריו לאמנות החזותית עורר שאלות רבות ותשובות מגוונות. א'ד גורדון במאמריו העיקריים מסביר כי האדם מבקש להיות חלק מן היקום ולא להישאר לבד, בודד בתוך האינסוף, כדי לנסות להבין את החיים, את הטבע, ולשאול מהן המשמעויות של הקיום. כיצד יכולים להתקרב לִחְיוֹת בטבע לאור התפתחות ההכרה והמרחק הגובר בין האנוש לעולם הטבעי? לשיטתו של גורדון הדרך היא הדת. הדת מקבלת בניתוחו משמעות אחרת מן המקובל; היא המקרבת את האדם ליקום. הדת היא אותה תחושה, הרגשה של אחדות עם ההוויה העליונה, עם הכוח הבורא והמחיה. תחילתה בהרגשה פנימית, אינטואיטיבית, הרוצה להשיג את החיים ומפתחת הכרה, שרוצה להבין את מקור החיים, והאומנות אינה יכולה להגיע לדרגה זו.
אצל הוגים אחדים הדת היא הראשונה הנותנת תשובות ויוצרת או גורמת להתהוות המוסר; פיוט, שיר, ותפילה לשם עבודת הכוח/ות העליונ/ים, עבודת האלוהות, ואומנות ממחישים את הרגשות לנעלם-המוחש, לתיאור האלוהות. רק הרגש יכול להביע את מה שאין להוכיח. האם הטבע ופרטיו הם מקורות לחיקוי, או מקור להשראה? האם יש להוסיף ולשפר או להשלים את המצויים בטבע על ידי יצירת האמנות? אם הטבע נועד לחיקוי של השלמות הנבראת על ידי האל המושלם, מהו למעשה חיקוי? האם לאדם ישנן מיומנויות לקלוט את העומקים והרבדים הגלויים והנסתרים של הטבע, הנמצא בתנועה כמעט מתמדת?
מוסיף על כך משה ברש שאלה שעלתה בתקופות הרנסנס וההשכלה (ונעלמה לאחר זמן): מה קרוב יותר לטבע ומייצג אותו טוב יותר, הציור או הפיסול? היהדות העדיפה את הדו ממדי, כדי שלא יצטיירו דמות-אל או צלם, הקרוב מדי לטבע ומפתה לעבודה זרה. ואילו האומן יוכל לומר שהוא מגלה ומראה את הנסתר ומביאו אל המציאות, או שהוא רואה מציאות בדרכו-הוא ומבאר אותה על ידי יצירתו.
ויצירת האומנות מהי? חיקוי הטבע, חיקוי מעשי הבריאה, ייצוג של אובייקט בטבע, ואולי השלמת הפריט-המושא בטבע. היצירה יכולה להיות העתק של דבר מהסובב אותנו, נוף, חפץ, פנים, יצור חי, או שילוב של חלום-דמיון, בהשראת סיפור, במה שמתעורר במצבי ערפול, נמנום ויקיצה. פעמים היצירה מחקה או מעתיקה יצירה אחרת מאותה סוגה, ופעמים מחקה ומפרשת יצירה מסוגה אחרת. לפעמים היא זיכרון, ולעיתים גילוי או כיסוי, לפעמים מרד וחידוש, ולפעמים חזרה לעבר. האומנות בעלת מקורות השראה דתיים מבקשת ליצור תמונה ברורה ויציבה של העולם. הרב-פילוסוף ליכטנשטיין יטען שאומן ניהיליסט, או אומן מוֹרֵד, מְחַדֵּשׁ, ירצה ליצור תחילה כאוס כדי לטלטל את כל השִגרה הנרדמת במוֹרָד, ולדחוף במעלה ההר לשינויים מטיבים.
דוגמה ליצירת מופת אומנותית מושלמת, במחשבה הדתית-מסורתית היהודית, היא בית המקדש על מבנהו, החפצים שבו והפריטים המקודשים. הוא נחשב ליצירת פאר, יצירה שמיימית, המייצגת את הבריאה, את מעשי הבריאה ואת הקשר אל האלוהים. כאשר ההוגה המאמין ידבר על יצירות מושלמות, הוא ירחיב על יופיו של בית המקדש ועל עבודתו של בצלאל. אומנות ראויה תענה להאדרת האלוהים ופולחנו.
כאשר גורדון מדבר על בדידות האדם מול היקום, וכשאנו מדמיינים את החלוצים הבודדים במרחבי הטבע ובתחושות של בודדים המחפשים קבוצה להתמודד עם קיומם, גם האומנות תבטא את המקום והאווירה. לעומת מצבי הבדידות עומדת העיר, או רעש הטכנולוגיה והצפיפות או רעד המלחמה ואי ודאות, והאומנות תקבל פנים אחרים.
ההוגים שעליהם אנו מדברים מתמקדים ומנתחים את היחסים הסבוכים של המרכיבים המשתלבים בתהליך האומנותי, בתהליך היצירה. האומן חש ברגישות את הסובב אותו, היקום, הטבעי והמלאכותי, את החברה והתנודות שבה, את המעברים, העונות והאופנות. לאומן רצונות, תחושות, מצבי רוח ונפש, השכלה כזו או אחרת, ניסיון חיים, התנסויות וזיכרונות, העשויים להשפיע על עבודתו ועל היצירות האומנותיות, אבל אולי יותר מכל, יקבעו הממון ובקשות המצנטים. היוצר, חושיו קולטים ומסננים את המושאים שמסביבו, והוא מעבד אותם בשכלו ובתבונתו. את אומנתו יבחר על פי כישוריו ומיומנותו. אחר כך יבחר את החומרים המתאימים לדעתו ליצירה אשר יאהב לעבוד איתם ובהם. נפש היוצר, מה קורה לה? בתיאור האוניו-מיסטיקה, הדבקות או הרצון לאחדות עם כוח עליון, או בתחושות מיסטיות שיכולות להציף אומנים, עולה המחשבה כי אומנים אחדים נכנסים למצבים אקסטטיים-נפשיים בעת יצירתם; נפש הרוצה להתעלות, להתרומם מעל מגבלותיה.
אבל מיהו האומן? אם כמו בצלאל הוא ניחן בסודות מיוחדים של יצירת שמיים וארץ, בעבודה עם חומרים בצורה מופלאה שאינה ידועה לאחרים, הוא גאון. גאון כרמברנדט בשליטתו באור וצל, כמיכאלאנג'לו המפיח חיים באבן, כליאונרדו דה וינצ'י האומן-מדען, כמוצרט ועמיתיו, או בתחום הספרות כגתה, שיקספיר וסרוונטס. בשפה תיאולוגית הם מקבלים השראה מהשכינה, חוסים בצל אל.
'הגאון תולש את המושא של ההתבוננות מתוך ההתהוות התמידית [כאילו עצר את זרימתו בזמן], הוא מעמיד את המושא בבדידותו, והמושא הבודד הזה נעשה לנציגם של מושאים רבים לאין ספור שבחלל ובזמן. נוכל להאיר את ההבדל בין המדע לבין האמנות עוד מצד אחר; ההכרה משועבדת לשירותו של הרצון. הגאוניות היא הכישרון להפקיע את ההכרה משעבוד זה ולהביא לידי הסתכלות טהורה, שבה האישיות משתחררת מכל שרידי האינדיבידואליות שלה ונהפכת לאובייקט מכיר טהור 'עין העולם".
לצידם קמים אומנים הלומדים, מתמחים, מתנסים ועובדים כשוליות של המאסטרים, ומגיעים לדרגות אומנות גבוהות. נשווה לאהליאב בן אחיסמך, הנסמך על בצלאל וסומך אותו.
מכאן ימשיכו תהליכי היצירה, העבודה, ומערכת יחסים פיזית, גופנית ורגשית בין האומן לחומר, לפיתוח היצירה, לבריאת היצירה. במשקפיים הדתיים, במרבית המקרים, ישוו ויבדילו הבדלה ברורה בין בריאה ויצירה, אבל ההשוואה תעמוד, זו של יש מאין בבריאה וזו של יש מיש אצל האומן; זו כהרף עין, וזו במאמץ מתמשך; אחת מושלמת ונשגבת, וזו האנושית לעולם לא תוכל להיות מושלמת, תחסר משהו. ייתכן שהאומן יפיח חיים ביצירתו הרחוקה מהשלמות של 'וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים'. ייתכן שתתעורר בין האומן לחפץ, לאדם, למושא שעל פיו יצור זיקת קרבה, תחושה של ישירות בלא מחסום, אני ואתה לפי בובר.
אומנים רבים יחשיבו עצמם לבוראים ויאבדו את הענווה והצניעות, ולעומתם יוצרים גדולים לא יאמינו ביצירתם וירצו להשמידה. אומנים דגולים אחרים והמיתוס סביבם יהיו מודל ליצירתם של אומנים רבים אחרים. בפרק על ברנר נבחן את האומן כמיתוס ומודל לאחרים. לעיתים אומנים ויוצרים הופכים למיתוס, בחייהם או במותם. בעידן המודרני לא מצאנו אמן כפיקאסו בקרב עמנו, ונתמקד בסופר י'ח ברנר.
והיצירה? ניצבת בודדה לעצמה, נאהבת על ידי האומן. אומן נשאר קשור, שומר את היצירה לעצמו, ממאן להיפרד, או שהוא משחרר אותה אבל עוקב אחריה ודואג למיקומה ותנאיה, שואף לתקן אותה ומיקומה. יש שהוא משחרר לחלוטין. וקיימת אפשרות שהיצירה נעזבת או נשכחת, ואולי תישאר כזיכרון. הצופה או המאזין, אולי הקורא, ייתן חיים ומשמעות ליצירה, ימצא בה עניין, משמעות ויופי. היא עשויה להקנות לו עונג, או סמל לדברים החשובים עבורו, כפי שנראה בפסל 'נמרוד'. והיצירה תָּצֵל על יוצרה. 'היצירה מקיצה לחיים באהבתו של האדם עצמו', אומר רוזנצווייג.
למתחים שבין האומן לעצמו, בין האומן ליצירה בתהליך העבודה, ליצירה עם עצמה, לצופה ביחסו ליצירה ודרכה לאומן, לכל אלה נִדָּרֵשׁ בספר.
הייצוג
'הפואטיקה' לאריסטו, שרעיונותיה מתגנבים לכתבים של הוגים יהודים, מצביעים על הרצון האנושי להיות מיוצג, או להציג את הטבע, את המציאות כפי שמשתקפת לאדם כדי לתקשר, כדי לצאת מן הבדידות המעיקה, או כדי להתמודד עם תחושותיו ועם כוחות חיצוניים ופנימיים; התשוקה להתבטא. הביטויים מיוצגים בדרך קבע בשפה מילולית, בשפת המוזיקה ובשפה החזותית, כדי להעמיד במקום משהו או מישהו אחר. בניתוחו של רוזנצווייג את המיתוס טרם הבריאה, בטרם היות השפה, זו שבין האל והאדם, הייתה האומנות 'לשון לפני היות הלשון'.
הייצוג נושא עמו סמלים – לעיתים סמלים במובנים רבים. במקרים רבים, הסמלים קשורים לייצוגים קודמים. הם מתפרשים בהתאם לתרבות, להיסטוריה, ולמקורות משותפים לחברה של האומן הנדון. היצירות המייצגות מקשרות, מאחדות קהילות, בני אמונה משותפת, בני לאום, או לאום-דת, ולפעמים אירוע היסטורי או מיתולוגי ידוע.
הסתכלו בפסל האריה השואג בתל-חי. הוא מייצג אריה שואג בטבע, סמל של מלך החיות, סמל האומץ, הכוח והגבורה, כוחם של השבים למולדתם, את גבורת המגינים ואנשי השומר, את שבט יהודה-היהודים, את קרב תל-חי המיתו-היסטורי, את המאבק על הארץ ואת מאבק התנועה הציונית להתיישבות ולשחרור. הוא הופך לסמל של תנועות פוליטיות. מבטו פונה אל המזרח, אל השמש העולה. האריה בנוי תלכיד מחלוקי אבן גיר קשים, מוצקים, בתנוחה יציבה, כנראה לקראת זינוק. זעקתו כזעקת האריה הנחוש לקרב. הפסל הוא גם מייצג של תרבות המזרח, כמו פסלים או תחריטי קיר אשוריים או בבליים. למה התכוון הפסל מלינקוב, העומד מול הפסל, בין קברות השומרים בנוף הגלילי? הוא מבין את היחסים המורכבים שבין האריה במציאות לייצוג בפסל, בין התחושות כלפי הפסל ולרעיונות שהוא אמור להביע, בין הרעיונות שהוא מסמל לבין יחסנו לרעיונות אלה, בין היחס לפסל ולסביבה שבה הוא ניצב.
פסל או תמונה של צייר היא אות, היא כשלעצמה. אבל היא למעשה מייצגת או מעלה תצורות (קונפיגורציות) של העצמים בטבע או של החפצים או היצורים המעוצבים. הפסל או התמונה כשלעצמם הם אות, אבל מה שהם מתייחסים אליו איננו אות. מה שהתמונה מתייחסת אליו הוא הרבה מעבר לאות. הוא מרחב אינסופי, ורגע של זמן לא מתוחם.
הייצוג יכול להתקבל אם קיימת מוסכמה תרבותית שהסימן מוצג במקום הדבר עצמו, ומופיע כאייקונים, סמלים או אינדקסים. האייקון יוצר הסכמה המבוססת על דמיון-דומוּת בין המייצג למיוצג.
בעבודה זרה, הניסיון לתת באלוהים סמלים, או לנסות להגדיר את סמליו, מוביל בהכרח להמחשתו, ובכך לסכנת הפיכתו ליצור. פעמים רבות הסמל 'תובע קיום לעצמו', הופך לעיקר. רואים בו אליל או כוח עליון בפני עצמו, ואז הוא מתרוקן, 'אלוהים מסתלק ממנו'. כל חפץ או פסל או סמל, שלהם מוענקים כוחות אלוהיים, מגיים, קסומים-מכושפים, הופך בכך לפֵטִישׁ. גם מילים ואותיות יכולות להפוך לסמלים פטישיסטיים.
לפי ולטר בנימין, עד עידן הרנסנס מילאה האומנות בעיקר תפקידים פולחניים, ולדעתי, כמובן, גם סמלי סמכות ושלטון. מן הרנסנס היא מקבלת תפקיד ייצוגי. היא מוצגת. בפולחן, האומנות קירבה את האל/ים המרוחק/ים אל המאמינים. בעידן 'התצוגתי', ובעיקר בעידן השעתוק, היא נמצאת כל הזמן קרוב לצופה או עִמו. רצונו של בנימין היה חיבור תפיסות ייצוגיות עם המציאות היומיומית הפיזית, וכפי שהתנסח לגבי הסוריאליסטים, מרחב פעולה ממשי ווירטואלי. אוסיף כי בימינו, לעיתים מיטשטש הגבול בין הממשי והווירטואלי. מציאות שהיא יותר ויותר מדומה. בנימין כבר חזה את התופעות הללו. נעקוב אחרי כתביו בעניין.
שוב צצות ועולות השאלות על חירות ועצמאות האומן, והאומנות, על חידוש מול חובות המוסר ורוח היהדות. שמא אין כאן ניגוד? אולי פער שלעיתים קשה לגשר עליו? על פניו ברור כי הן מצוות הדת מחד, והן מאידך ערכי המוסר ודרך המוסר, מגבילים את חירות האומן. כיצד יתמודדו חכמי ישראל עם הסוגיה?
יופי
אם פילוסופים בעקבות אפלטון קישרו בין יפה וטוב, ברור כי היחס בין המונחים מורכב יותר. בקרב ההוגים היהודים יתעורר דיון ביחס בין יופי לאמת, תוך הדגשות על היופי המכסה על האמת, על הבריחה מגילוי והתמודדות עם האמת אל יופי ואומנות. התורה מזהירה שהאומנות והיופי עלולים להסתיר את האמת, את האל. אבל אם יעמיקו בהבנת הכתוב, כבשיר השירים, בפירוש רבי עקיבא, יחסי האהבה והיופי יאירו אמת. דורשי האמת המודרנים, כברנר או ולטר בנימין, יזהירו שקיימים זרמים אומנותיים שעבורם הביצוע האסתטי, הצורה המושלמת, חשובה מכל אמת או תוכן. חיפוש הצורה היפה, הדרך האסתטית בלבד, עלול לגרום לפריצת גבולות המוסר. חיפוש התמונה המושכת טומן מלכודת לאמת, כפי שיתבהר בהמשך.
האם ליופי קני מידה וחוקים המגדירים אותו? אם כן, היופי מקבל מדדים אובייקטיביים. אלא שעל פי רבים מהוגינו, בעקבות קאנט, תורת היופי מתקיימת רק במקום הרגש של היפה על פי שיפוטנו הסובייקטיבי. לדעת רבים מן המתעניינים בנושא, הטעם האישי הוא הקובע מה יפה, והסובייקטיביות מחליטה. אחדים מבהירים כי מה שנקבע שהוא יפה נמצא באומנות, או באומנותי. אולי יפה הוא מעבר לאומנות, שייך לטבע, לאדם ולאידיאות. ונשאלת אף שאלה הפוכה: האם כל אומנות היא יפה, או שמא גם כיעור נכנס ליצירה ואף מוסיף לה שלמות? מחשבות חדשניות מבקשות לבטל את הגישות המקובלות ליופי ולאומנות. מלחמת העולם הראשונה, ההורסת כול, תקדם תנועות אלה דוגמת הדאדא.
היסטוריה, מהפכות וההגות על האומנות היהודית.
כל מהפכה משמעותית חלחלה אל ההגות היהודית, זעזעה אותה וגרמה לשינויים בקהילות ישראל, במנעד רחב שבין השתמרות והסתגרות, בין שילוב של פתיחות בתחומים אחדים ושמרנות בתחומים אחרים. אחדים יעזבו את כלל ישראל, ואחרים ימצאו דרכי ביניים שבין תרבויות הסביבה לבין המשך חיים יהודיים, וכל אחד ימצא איזון אחר בין מסורת ומחשבת ישראל לבין ההגויות הנוכריות. יש מי שבחייהם המעשיים ישמרו על חברה וקהילה יהודית, ומחשבתם תנדוד למחוזות הפילוסופיה החדשה, ויש שיצליחו לשלב ולחדש במחשב החדש (Das neue Denken), פילוסופיות אירופאיות עם מקורות יהודיים, וחיים יהודיים מתחדשים. כל זאת ישפיע על העמדות והדעות ביחס לאסתטיקה, ליופי, לאומנות, ליוצר וליצירות, וישפיע, כמובן, גם על גישות האומנים.
תקופת ההשכלה והאמנציפציה תגרום לשינויים מרחיקי לכת, לייסוד זרמים ותנועות בתוך העם היהודי. למשל, זרם החסידות שמקרבת את האדם לטבע, מעניקה מקום לפיוט, לשירה, לריקוד, ומקום לגוף של יחיד ורבים. בקרב פורצי הדתיות השמרנית יופיעו מוזיקאים, סופרים וציירים, כמו הצייר מוריץ אופנהיים, מראשוני הציירים היהודיים בתחילת המאה ה-19. במאה ה-19 יתגלו ציירים יהודיים כאומנים בארצם, בלא להדגיש את יהדותם בתחומי המוזיקה או הציור, כפיסארו, או הלוי המוזיקאי.
המהפכה התעשייתית, עליית הבורגנות, הניצול החברתי-כלכלי והתבססות המשטר הקפיטליסטי והקולוניאליסטי לגווניו, העלו את האידאולוגיות המרקסיסטיות-סוציאליסטיות, ואת הביקורת כלפי האומנויות, שסייעו לרווחת המעמד הנהנה והמנצל ושהפכו 'לסחורה תעשייתית', המניבה רווחים לבעלי ההון, או שמשתמשים בה לשטיפת המוח הפוליטית של משטרים טוטליטריים או של משטרים כובלי חירויות, אומנות המסייעת לשליטה חברתית או כלכלית. ארבעה אינטלקטואלים גרמנים-יהודים בלטו בדיונים האלה, והם שהקימו את אסכולת פרנקפורט: אדורנו, הורקהיימר, קרקאואר, ולטר בנימין. בתפיסה המרקסיסטית השתייכו האומנויות למבנה העל, לתרבות שנבעה ממבנה הבסיס.
כנראה בהשפעות של בנימין ושל קרקאואר, אדורנו מצדד באומנויות של תנועות מהפכניות, הביקורתיות לממסדים והמתנגדות לבעלי ההון והכוח, ולא כאלה שהן להמונים. בנימין מתעמק באומנויות, בצילום ובקולנוע, מנתח את החסרונות אבל גם את היתרונות של האומנויות המודרניות לגוניהן, מכיר בחסרונות וביתרונות הפוטנציאליים של הטכנולוגיות, מזהה את השפעתן החיוביות האפשריות על 'קליטה קולקטיבית בו-זמנית' של ציבור רחב. לעומתו, אדורנו מזהה רק את הנזקים שלהן. על גישתו המיוחדת והעשירה של בנימין ביחס לאומנויות ולטכנולוגיה נרחיב בפרק מיוחד. מתוך כתביו של בנימין עולות שאלות חדשות, כמו היחס שבין טכנולוגיה ואומנות, מודרניות ואומנות, הון ואומנות, ערכים וחירות האומן, ועוד סוגיות שיעלו בפרקים האחרונים.
התנועות הלאומיות. התעוררות התנועות הלאומיות אחרי המהפכה של 1789, אחרי מהפכות 1848, ועליית התנועות הפוליטיות והלאומיות היהודיות, ובראש וראשונה הציונות, שהצמיחו ספרות, שירה, ואומנויות חזותיות המשקפות אותן – העלו אומנויות מגוונות ולהן קווים משותפים. תנועות אלה שמו דגש על התיישבות חלוצית, על גבורה צבאית, על הרואיזם, על הלוחמים הנאבקים למען המטרה העליונה, עבור העם, הארץ והמולדת. האומנות הלאומית ממקדת מבט אל ההקרבה של הגיבור, החלוץ או החלוצה הנופלים, המתים בעת מעשה כיבוש האדמה או ההגנה עליה. הם מרווים בזיעתם ובדמם את אדמתה. האומנויות הלאומיות יאדירו נופלים הירואים, כטרומפלדור וכברנר.
הייסורים הם מוטיב מרכזי בהסרת כבלי השעבוד ובתהליך השחרור הלאומי והאישי. האויב הממשי או הדמיוני יתואר כדמון, ולעיתים, באופן פרדוקסלי, תכונותיו יהיו מושא לחיקוי.
האומנות הלאומית תתאר ותקדש את מקום הגבורה וההתחדשות. זה יכול להיות תל-חי, או חצר כנרת, דגניה, והמושבות הראשונות כראשון לציון, פתח תקווה וכדומה.
ההתעוררות הלאומית תעצב אומנות כתובה וחזותית שתפאר את המנהיגים החדשים, שיהפכו לדמויות אייקוניות. הדמויות הללו יזוהו עם דמויות היסטוריות מיתולוגיות, בעיקר מן העבר. בציונות יקושרו המנהיגים לגדולי התנ'ך משה או יהושע, והם יקבלו פנים וגוף מתרבות המזרח. גופם כגוף החלוצים יקבל ממדים של אלים מזרחיים או יוונים. הגוף הלאומי הוא גוף של לוחם חזק ואתלטי.
האומנות הלאומית הכתובה והחזותית תצורף לפעילויות התנועה הלאומית בעיצוב תודעה משותפת, להאדרת הערכים הרצויים. היא תתגייס בדרך כלל להעמיד את האתגרים בעמידה מול 'האויבים' בטבע, בתכונות ובמנהגים המשעבדים, באורחות החיים המנוונים, ותשתתף באידיאליזציה של המטרות ומעשי הגיבורים-חלוצים; בבחינת 'ראו בהם סמל וחקו אותם'.
אומנות תצמח גם מחיי החלוצים, מחיי הראשונים, בעבודה בעמל, בריקוד ובשירה, או בציור וצלליות גזורות. האות העברית תחזור ותהדר את כתבי העת והעט, ותמצא מקום לא רק בכתיבה אלא גם בעיטור, בציור ובפיסול.
הנוף הלאומי יתואר כחזרה אל ארץ מכורה, אל נופי העבר המיתולוגי-דתי, בתיאור אידאלי. יתואר הנוף ההופך משממה, כביכול, מכלום, ופורח ביד העושים. ושוב ירושלים תעלה על ראש שמחתנו.
התחייה הלאומית היהודית ציינה את ההתעוררות מתרדמת הגלות. לאמיתו של דבר, לאורך כאלפיים שנות גלות הייתה לקהילות היהודיות ולגדולי ישראל ספרות ענפה, פילוסופית, קבלית, הגדה-סיפור והלכה, וכפי שהצגתי בספר לא תעשה לך, גם תרבות חזותית ומוזיקלית לא קטנה. בכל מקרה נרחיב בהגות ובמחשבה על אומנויות של הציונות הבוקעות בגולה ובארץ ויישומה על ידי אומנים ב'בצלאל' ובמקומות אחרים. הפולמוס הגדול היה לגבי התכנים של התרבות הלאומית היהודית. מה ייצג טוב מכול את רעיונות הגאולה של היהודים או גאולת היהדות? פולמוס חשוב נוסף פרץ בתנועה בין המצדדים בשיבה לארץ למען הצלת יהודים, לבין מי שתמך בא'י כמרכז תרבותי לבניית תרבות וחברת מופת כמאור לגולה, ובין מי שראו שתפקיד היהדות למצוא כל פתרון לצרת היהודים בכל מקום אפשרי. אחרים כהרמן כהן תמכו בייעוד היהדות להביא את בשורת תיקון והצלת האנושות על ידי הישארות הקהילות בתוך ארצות הפזורה. מבחינת האומנות היהודית אפשר למצוא יצירות שייצגו את כאביה ואסונותיה של הגלות, או את אורה ומשיכתה של ארץ ישראל, וכאלה שהציגו את האמת של ארץ ישראל ואף על פי כן ראו בה את המקום, ואומנים שיצרו אומנות כלל אנושית שווה לכול. אומנות מעולם 'בצלאל' ועד עולמם של גוטליב או פיסארו ואנטוקולסקי.
המהפכות התעשייתיות, הקפיטליסטיות והמדעיות טכנולוגיות שינו לחלוטין את פניה של האומנות. המתעמק בשינויים, והמניח כווני חשיבה בנושאים המתאימים גם לימינו הוא ולטר בנימין, מהראשונים המנתחים את עולמות הצילום והקולנוע, ומצטרף להציג ולבקר (לאו דווקא במובן השלילי) את תנועות האומנות העולות, משפיעות ומתחלפות ממחצית המאה ה-19 ועד מלחמת העולם השנייה.
אומנות וטכנולוגיה
ולטר בנימין דן בזיווג בין הטכנה והפיזיס, בין הטכנולוגיה לגוף. השילוב גוף-טכנולוגיה מוביל לשתי דרכים בלבד, לדעתו. אחת המובילה למפגעים, לאלימות, לעריצות של רשויות המשתמשות בהן כנגד האדם, בשל השתלטות הטכנולוגיה על האדם; והשנייה מוליכה לקידום האנושות ויחס מטפח של האדם לטבע ולסובב. כדי להגיע לטוב (אף שהוא טוען שהאנושות מאוד מפגרת בתהליך בזמנו, ואוסיף גם בימינו), עלינו להכשיר נפשית ומנטלית את האדם, להתאימו על ידי אימון, ובית הקולנוע והסרט הם האמצעים לכך, במחשבה של בנימין.
במרחב תמונה-אדם או קהל, הגוף הקולקטיבי שואב אנרגיות מהתנועה והשיכרון של סרטי האנימציה, החודרים את הגוף ומעוררים אותו, ופועלים ככוח טיפולי, תרפויטי. הצחוק המשותף של הקהל בתגובה לעלילות העכבר מיקי וידידיו הוא צחוק מקל, מרפא. 'אם בוחנים את המתחים המסוכנים שהטכנולוגיה והשלכותיה חוללו בהמונים בכלל – מתחים אשר בשלבים קריטיים מקבלים אופי פסיכוטי – צריך גם להכיר בכך שאותה טכנולוגיה יצרה אפשרות של חיסון נפשי נגד פסיכוזה המונית כזו'.
היחסים שבין תמונה ומסך לבין היחיד או הרבים, משפיעים על התודעה והנפש, על הקשרים החברתיים של הצופים, על הפרצפציה של החושים, על תפיסת המציאות, ועל המרחק ההולך ומצטמצם בין האדם גופו לבין הטכנולוגי והמָסַכִּים.
העקרונות החשובים לבנימין, שיעמוד עליהם מעתה, המסבירים אומנות ראויה ('אמיתית'), הם אלה העושים 'דקונסטרוקציה' לאומנות שלפניהם, ועושים 'רקונסטרוקציה' לאומנות המתאימות למהלך ההיסטוריה. יצירות שמתוך המשבר ההיסטורי-אומנותי מעיזות באומץ ללכת כנגד המקובל, לחשוב ולפעול, כי אמירתן היא למעשה פוליטית. הן אמורות ליצור נתיבים לתודעת ציבור חדשה.
הדיון על האומנות החזותית בעיניים של יהודים מחכמי ישראל גולשת למחוזות אחרים. הגלישה הכרחית לדעתי, כדי להסביר מניין נובעות השקפות המובעות על ידי ההוגה המיוחד, וכדי להבין את עולמו הרעיוני, רוחני, חברתי, ואת השורשים או התכליות של כתביו בנושא. וכך מתייחס הכתוב אל אומנויות שאינן חזותיות, לפילוסופיות כלליות, שעל פיהם, כלפיהם, או בהתנגחות עמם מגבשים הוגי מחשבת ישראל את עולמם ביחס לאסתטיקה, לאומנות וליופי.
כשמתעכבים על נושא האומנות, או בצורה רחבה יותר על האסתטיקה, צפות ועולות שאלות ותהיות רבות, שמופיעות לאורך הכתוב:
- העלאת שאלת הפרצפציה היא הניסיון לברר את תהליכי הקליטה-תפיסה והעיבוד החושי-קוגניטיבי של האדם והאומן. השאלה, מטרתה בין השאר להבין כיצד האומן מעניק בתום התהליך משמעות, צורה ותוכן לדבר שנקלט. נוסיף שבכך מבהירים מהם הגורמים המעכבים, המסננים את העולם הניצב לפניו.
- המהפכות המדעיות, והפילוסופיות של תורת ההכרה והתבונה המחדשות, משפיעות ומטלטלות את ההגות של חכמי ישראל ביחס לתפיסה ולאומנות.
- שאלה מרכזית נוספת המחפשת פתרונות היא מידת ההשפעה של אידיאולוגיות, אידיאות ואמונות על היוצרים בכל אחד משלבי המעשה האומנותי. מהי השפעתם של אלה לא רק על היוצר אלא גם על צופה, מאזין, קורא?
- ממדי הזמן והמרחב-חלל ביחס לאומנות, ובעיקר בעידן המדעי-טכנולוגי, נטענים בשכבות חדשות. יצירות חזותיות מקפיאות זמן ומניחות אותו במרחב, או שהמרחב קובע את היצירה. יצירות הקול והשמע נמשכות בזמן, במשך זמן, אבל אינן קיימות במרחב. כיצד כל המרכיבים משתמעים בתפיסות האסתטיקה?
אין עדיין תגובות