בלוז לציפור הכחולה

פרק 1

מעולם המציאות לא הייתה כל כך חלומית והחלום לא היה כל כך מציאותי, כמו בשעת הצוהריים שבה אני מגיע לרחבת המרכז המסחרי המאובק.

המראה שונה מהרגיל. משאית אדומה ניצבת בפינה ומנועה הרועם מפיץ ריח דיזל שרוף. מלגזה צהובה מזגזגת בפראות הלוך ושוב, מובילה מהספרייה הציבורית משטחים עמוסי ספרים ומשליכה אותם לתוך הארגז האחורי כאילו היו חומרי בניין. אני מביט לעבר שעריה הפעורים של הספרייה האהובה עליי, זאת שפעם הייתה מלאה בקוראים. כעת דלתותיה זרוקות בצד הדרך והמקום הולך ומתרוקן מספרים. במשך שנים המקום היה לי כבית. כשהייתי מבקר בה, הייתי נדחק בין המדפים וחולם היכן הספרים שאכתוב יוצגו. דמיינתי אנשים אוחזים בהם בהתרגשות ועומדים בתור לקבל ממני חתימה. מאז התפכחתי מהאשליות הרבות. את הספר הראשון לא סיימתי, ומה שכבר כתבתי, רחוק משלמות. ועדיין, ליבי נשבר מהמחזה.

אני נתקף בדחף לעמוד מול המלגזה ולעצור בעדה, אך הנהג מתקדם לעברי בלי היסוס, ולא משאיר לי ברירה אלא לקפוץ הצידה. תוך כדי אני מביט בכמה משטחים שנפלו מהמלגזה, ורואה שהספרים שהיו עליהם התפזרו על אבני המדרכה. הולכי הרגל המעטים בועטים בהם בזלזול והופכים אותם לפגרי כריכות מעוכות ודפים תלושים. כמה טוב שהסופרים לא רואים את יצרי דמיונם הופכים למציאות רמוסה. אני מתכופף, אוסף ספר ועוד ספר ועוד כמה – הדפים קרועים וכריכתם מוכתמת ומאובקת. אני מלטף אותם כאילו יש בכך כדי להצילם ומניח אותם בצד, כמו מכבד את המתים, עד שגוויית דף מקומט אחד נדבקת לקצות אצבעותיי, מסרבת להשתחרר. אני סקרן לדעת מי העקשנית, מקרב אותה לעיניי המסונוורות מבוהק השמש ומתחיל לקרוא:

'בימים עתיקים, כשהגבול בין חלום למציאות היה דק כקורי עכביש, חי סופר צעיר ושמו לי יאנג. חייו היו מלאי אכזבות – אהבות שלא צלחו וסיפורים שלא מצאו את סופם.

'מה משמעות כל זה?' שאל את אנשי הכפר.

הם שתקו במבוכה, ורק סבו הזקן ענה לו:

'המתן לשירת הציפור הכחולה ותדע את התשובה.'

הם ישבו בשקט תחת עץ התאנה, והעולם סביבם דמם.

עיניו של לי יאנג נעצמו, ובחלומו רדף אחרי מילים שהתפזרו ממנו כמו עלים ברוח. הוא טעם אהבות מתוקות שהפכו למרירות, בנה והרס, הצליח ונכשל. רוחות אבותיו סיפרו לו על קללה עתיקה – סבל שעובר מדור לדור, שנוגע בו ובסובבים אותו. הוא המשיך לנוע בדרכו, עד שלפתע שמע את שירת הציפור הכחולה ופקח את עיניו.

העולם סביבו נותר כפי שהיה, אך משהו בתוכו השתנה.

'האם קיבלת תשובה לשאלתך?' שאל הסבא.

'כן, החיים הם חלום,' ענה לי יאנג וקולו עדיין מנומנם.

'או לא,' ענה הסבא אחרי הרהור קצר.

לי יאנג שתק לרגע, ואז הבין שלעולם לא ימצא את התשובה המוחלטת ומשמעות החיים היא החיפוש אחריה'

אני אוחז בכוח את הדף ומרגיש שיש בסיפור הזה מסר חשוב עבורי.

שתי נשים צעירות ונאות מאוד, בערך בנות גילי, עוצרות ומתבוננות בי בפנים תמהות.

'את זוכרת שעבדתי כאן פעם? פיטרו אותי כשאנשים הפסיקו לקרוא,' אומרת האחת לחברתה הנמוכה והמתולתלת. 'אני זוכרת אותך,' היא פונה אליי פתאום, 'היית בא להחליף ספרים.'

מהרגע הראשון היא נראתה לי מוכרת. שערה החום גולש עד לכתפיה, עיניה בגוון כחול עמוק וחיוכה מדגיש שתי גומות חן. ראיתי אותה מדי פעם בספרייה. היא מצאה חן בעיניי כבר אז. 'נכון, ואני זוכר אותך. באמת חבל שככה זה נגמר.'

'מה רצית? היום כולם בטלוויזיה או בטלפונים,' אומרת חברתה.

'לא כולם. אני עוד קורא ספרים, וגם כותב,' אני מצהיר ומכוון את פניי אל הספרנית. לאכזבתי, לא נראה שמישהי מהן מתרשמת מעובדה זו.

הספרנית מביטה בי בשתיקה במשך כמה שניות, ואז מפנה את מבטה אל ידי ופולטת, 'מה זה הדף הזה?'

בטרם אני מספיק להשיב, חברתה מושכת אותה בידה, 'בלה, את באה?'

זו מסתובבת והן מתחילות ללכת לדרכן.

'זה משל דאואיסטי!' אני שומע את עצמי עונה לה באיחור בהתלהבות מזויפת, מקווה שלא ילכו וישאירו אותי לבד בבית הקברות לספרים.

הן עוצרות ומסתובבות לעברי, מביטות בי כעל מי שיצא מדעתו. 'מה אמרת?' שואלת הנמוכה.

'רוצות לשתות משהו קר?' אני מחליף נושא במהירות והן צוחקות. הספרנית מביטה ישירות בעיניי ומתקדמת לעברי. אני מכניס את הדף לכיס. אמצא את הזמן לקרוא אותו שוב בבית, אני חושב לעצמי. כרגע אני מתרכז רק בה.

'תיזהר!' צורחת לפתע הנמוכה.

אני מביט בה בחוסר הבנה, עד שפתאום נשמע רעש חריקה חזק. אני מסתכל מעלה ורואה את המלגזה מתנדנדת וכמעט מתהפכת. נראה שהנהג כלל לא רואה אותי, ולפני שאני מצליח להתחמק – משטח שלם נופל מטה וגשם כבד של ספרים ניתך עליי. חושך.