בדד – מסע אל עצמי

מה גורם לאדם לעזוב הכול באמצע חייו – קריירה מוצלחת, משפחה ושגרה – ולצאת לבדו אל לב היער? מה מוביל אותו לוותר על הוודאות, על הנוחות ועל הקצב המוכר רק כדי לשמוע שוב את קול ליבו?

במשך ארבעה חודשים, בבקתה מבודדת בלב יערות הבלו רידג' ובמסעות בשביל האפלצ'ים, אריאל שטרית מתמסר לשקט. הוא כותב, מתבונן, נופל וקם, מתעמת עם הפחד, מגלה את היופי ובעיקר מגלה את עצמו מחדש.

בדד – מסע אל עצמי הוא יומן מסע כן ונוגע ללב, המבוסס על התבודדות אמיתית שהפכה לגילוי רוחני עמוק. דרך מפגש בלתי אמצעי עם הטבע נפרש מסע של ריפוי, התמרה ואהבה לכל אשר ישנו, לכל נשימה, לכל רגע של חיים.

בכתיבה שנעה בין פיוט לפילוסופיה, בין אמת אישית להבנה אוניברסלית, שטרית מזמין אותנו לעצור, לנשום, להקשיב – ולזכור מי אנחנו באמת.

זהו ספר מעורר השראה עבור כל מי שחי על טייס אוטומטי ומבקש לצעוד בדרך האוהבת הביתה, אל עצמו.

אריאל שטרית, לשעבר סמנכ"ל הכספים של קבוצת שטראוס, הוא מנטור לצמיחה אישית ומנהיגות מאזנת בעידן ההִשתנות. לאחר יותר משני עשורים בצמרת הניהול העסקי, הוא מקדיש את חייו לליווי אנשים וארגונים במסע אל ייעודם – ממודעות וערכים אל עשייה ותוצאות.

מקט: 4-1272-3333

פתח דבר

ראש השנה, ספטמבר 2025

קריאת ה"לך לך" הדהדה בי שנים. לעיתים חולף זמן רב מהרגע שבו הקריאה נשמעת ועד לרגע שבו האדם מתייצב מולה בתודעת "הינני"; לפעמים חיים שלמים ולפעמים אפילו כמה גלגולים. למזלי ולזכותי הכול צפוי והרשות נתונה – בתוך שנים ספורות בחרתי להיענות לאותה קריאה פנימית.

בהתחלה התעלמתי ממנה, בהמשך ביטלתי את משמעותה ואחר כך ברחתי ממנה, אך עם הזמן התחלתי לבטוח בה, להאמין בכוונתה הטובה ובעיקר – להאמין בחופש שניתן לי לבחור בה. לבסוף בחרתי בחיים, בחרתי בברכה, אזרתי אומץ וניצבתי בענווה אל מול שליחות שאינני יודע את פשרה.

הינני.

לאן אני הולך? מדוע אני הולך? השאלות נשלחו אל היקום ונותרו ללא מענה. הדבר היחיד שנשמע בבירור היה: קום. התהלך. בְטח בדרך.

כך סיימתי קריירה מופלאה של שבע־עשרה שנים בארגון שאני אוהב בכל ליבי – בית של העצמה, למידה, צמיחה ומימוש הזדמנויות, מקום שאִפשר לי לשרת אנשים. נפרדתי ממנו ברגשות מעורבים אך בלב שלם, מתוך ידיעה פנימית עמוקה שקריאת ה"לך לך" לא הדהדה בי כדי שאמשיך במסלול "הטייס האוטומטי" של החיים. ידעתי שעליי לעצור, לנשום, להתבונן ולהתמזג עם הדממה – משם תבוא ההדרכה.

לא פשוט לעצור רכבת דוהרת. החיים במומנטום של עשייה אין־סופית לאו דווקא נושאים משמעות. לכן במקום להשקיע אנרגייה בעצירה, התמרתי את תודעת העשייה הנמרצת והרב־משימתית לתודעה חדשה – תודעת שלווה שקטה של עשייה ממוקדת בפשטות. מן המסובך והמציף – אל הפשוט והנושם. כך הובילה אותי נשמתי לבחור במסע התבודדות של ארבעה חודשים – אל עצמי, אל הטבע, אל האלוהות.

המסע נולד מתוך השראה; מהספרים שקראתי ומהחלומות שחלמתי בילדותי. כך מצאתי את עצמי נודד בחגורה הדרומית ובמערב התיכון של ארצות הברית, מתגורר בבקתה מבודדת ביערות הרי הבלו רידג' שבקרוליינה הצפונית, יוצא לטרקים בהרי האפלצ'ים וחי על חופי האוקיינוס האטלנטי.

ההתבודדות הביאה עימה חוויות עזות, הרמוניה של ניגודים שנחוו בגוף ובנפש: פחד ואהבה, כעס ושמחה, ספק ואמונה, כאב וחדווה, סיפוק וכמיהה, שלווה וסערה, דממה מדברת, ובכולן – טיפוס מתמשך בסולם יעקב, למידה וצמיחה.

יומן המסע נכתב "על הדרך" תרתי משמע, ללא כוונה מוקדמת וללא תכנון או יעד. השכינה הייתה השראתי לאורך אלפי קילומטרים. בחרתי לכתוב מדי יום – 114 ימי מסע, 114 רישומים. הכתיבה, כמו המסע, התפתחה וצמחה, לובשת מדי יום תודעה אחרת ומביאה לידי ביטוי את מאוויי הנפש המשתנים.

היומן נכתב עבורי – הוא חיזק את רוחי, ארגן את מחשבותיי ונתן דרור לרגשותיי – ועם זאת, בציווי נשמתי, הוא נכתב גם עבור העולם:

עבור אלה שהיו ואלה שיהיו, עבור מי שמבקשים השראה, עבור מי ששמעו את קריאת ה"לך לך" אך טרם נענו לה, עבור המחפשים משמעות בהתבודדות ועבור אחיי ואחיותיי, שותפיי לדרך, העוברים מסעות דומים ובו בזמן כה שונים.

הֱיו אהבה,

אריאל