אני ישראל הראשונה

1.
ילדוּת בפתח הסהרה

בן עשר הייתי כשהשארתי מאחור את ילדותי המתוקה במרוקו ויצאתי נרגש עם בני משפחתי לארץ החדשה שחיכתה לנו, גן העדן שעליו חלמנו כל השנים. עשרים ושבע שנים לאחר מכן עשיתי את הדרך ההפוכה, מישראל למרוקו. כחבר כנסת במדינת ישראל, שכבר ידעתי שהיא לא גן עדן אבל היא ביתי, הייתי אורחו של המלך. הייתה זו הפעם הראשונה שמלך מרוקו הזמין חברי כנסת מישראל להשתתף בקונגרס העולמי של יהודי מרוקו. למשלחת, שמנתה שישה חברי כנסת, הצטרפו בכירי עולם התקשורת, ביניהם נח מוזס, מו'ל 'ידיעות אחרונות', שמואל שניצר, עורך 'מעריב', וחנה זמר, עורכת 'דבר'.

כשהסתיים הקונגרס, נסעתי לעיר שבה נולדתי וגדלתי, קְסַר אַ־סּוּק, כפר השוק (היום היא נקראת אַ־רַּשִׁידִיַּה), שעל פתח מדבר הסהרה. בבית העלמין היהודי נפגשתי עם יקוט תורג'מן, בת לאחת משתי המשפחות היהודיות היחידות שנותרו בעיר. אמי אמרה לי שבני משפחתה, משפחת לסרי, קבורים בחלקה מיוחדת, קרוב לקברי הצדיקים, אבל כשהגעתי למקום מצאתי רק אבנים המפוזרות בשטח. יקוט הסבירה לי, שבעבר עשו מצבות מחמרה שעליהן הניחו אבן עם שם הנפטר, אבל עם השנים הגשם שטף את החמרה והאבנים התפזרו. החלטתי לחפש בכל זאת את הקברים, ולמרבה הפלא לא נדרשו לי יותר מחמש דקות כדי למצוא את הקבר של סבי משה לסרי, אביה של אמי, ואת קבריהם של אביו וסבו. השארתי ליקוט כסף כדי שתדאג לבניית מצבות חדשות, ממלט, וכשחזרתי כעבור שנה שמחתי לגלות שהיא מילאה את בקשתי.

בביתה של יקוט נפגשתי, לבקשתי, עם באחמן, בחור ערבי שהיה חברו הטוב של אחי הבכור יצחק ובן־בית בביתנו. כילד הרדים אותי באחמן מדי לילה כשהוא מתופף על סינייה, מגש נחושת עגול. דמעות זלגו מעיני שנינו כשאחז בידיו את הסינייה והעלה ממנה את הצלילים שליוו אותי בילדותי לשנתי. לימים לקחתי את כל בני משפחתי — אחיי, אחיותיי וילדיי — לטיול במרוקו ובילינו שלושה ימים בקסר א־סוק. אחיותיי פשטו על מטבח המלון והכשירו אותו. הזמנו את באחמן להצטרף אלינו, ובמוצאי שבת, כשהוא ואחי ניגנו ושרו יחד, חזרנו כולנו במנהרת הזמן, הנושאת איתה זיכרונות של מראות, ריחות וצלילים, לילדותנו במרוקו.

את רוב שנות ילדותו העביר אבי, דוד שטרית, בקרב שודדים שחטפו אותו כשהיה בן שבע ודרשו כופר תמורתו. להוריו לא היה כסף לשלם את דמי הכופר, וכך חי אבי כמה שנים עם השודדים עד שהקהילה היהודית הצליחה בכוחותיה המשותפים לפדות אותו.

מהשודדים למד אבי אומץ לב ושימוש בנשק — הוא שלט ברובה שנקרא מחומש, כי היו לו רק חמישה כדורים — וגם רפואה
עממית. כל חייו היה מומחה לטיפול בנקעים, שברים וכאבי שרירים. בארץ, כששב מעבודת הדחק שבה עסק באותה עת — סלילת כבישים או קטיף פירות — טיפל אבי בגינת ביתנו באנשים שעלו אליו לרגל — חבש, משח, נגע ועיסה. הוא הכין תחבושת מחתיכת בד שמרח בעיסת מרפא והניח בה קני סוף, קשר אותה סביב
השבר והורה למטופל להשאיר אותה קשורה שם בהתאם לגילו — אם היה בן 20, נשארה התחבושת על האיבר השבור במשך 20 יום. זה תמיד עבד. בי טיפל כשנקעתי אצבע. במשך כל הלילה צרחתי
עד השמיים מכאבים, ובבוקר הייתה האצבע בריאה לחלוטין. לפעמים נעזר אבי ב'מחוואר', מקל שבתוכו מוט ברזל שהקצה שלו פחוס. הוא הניח את המקל באש עד שהקצה הפך למלובן,
הכה במהירות על המקום התפוס, עיסה את המקום הכואב
במשך חמש דקות, והאדם שבו טיפל קם ממקומו בריא ומשוחרר מכאבים.

מומחיות נוספת של אבי הייתה הקזת דם לסובלים מלחץ דם גבוה וממיגרנות. הוא גילח את שערו של המטופל מאחור, שרט חתכים עם סכין, הצמיד לראשו משני הצדדים שפופרות שהקצה שלהן עטוף במעי פרה ודרכן ינק כליטר דם מתוך החתכים לתוך קערה. על הדם שפך מלח וקבר באדמה. גינת ביתנו בשיכון ביבנה הייתה, ככל הנראה, המקום הקרבי ביותר בארץ. מדי חודש הלך אבי לבאבא סאלי, כדי להקיז לו דם בדרך זו.

לא בקלות הסכים סבי, משה לסרי, להיענות לבקשתו של אבי לשאת את בתו מרים לאישה. משפחת לסרי הייתה משפחה מרובת יוחסין כמו גם רבנים, צדיקים ומקובלים. כזה היה גם סבי משה, מקובל עם כוחות יוצאי דופן. מספרים עליו, שבהיותו תינוק נעלם באחד מלילות הקיץ החמים מהסוכה בגג הבית שבה ישנה משפחתו. אמו חיפשה אחריו, מבוהלת, ומצאה אותו במדרגות הבית כשכולו זוהר. הילד אמר לה שאליהו הנביא לקח אותו, נתן לו כוס לשתות ממנה ולימד אותו את כל התורה. ואכן, סבי, שמעולם לא למד, ידע הכול. אם נגנב דבר מה, היו באים אליו, הוא סרטט עם מקלו בחול ואמר מי גנב ואיפה נמצאים הדברים. אם התרגז וקילל מישהו, ביקש לפני השינה מריבונו של עולם שיבטל את הגזירה, כדי שאיש לא ייפגע. באחד המקרים כנראה שכח לבקש, כי אישה שרב איתה והטיח בה שלא תקום מחר, מתה באותו לילה.

גם שלושת בניו — רבי אברהם, רבי מכלוף ורבי רחמים — היו מקובלים. רבי מכלוף לסרי, המקובל מבית שאן, היה המקובל החזק ביותר בישראל. מרחבי הארץ והעולם הגיעו אליו, כדי לקבל ממנו מזור, ברכה או קמע, והוא מעולם לא גבה תשלום ולא הקים סביבו חצר. כל חייו עבד כשוחט, בניו שירתו בצבא ובנותיו עשו שירות לאומי. הייתי קרוב אליו מאוד וכשהתגלה הגידול בבטנה של בתנו מירי, הוא היה הראשון שפניתי אליו. רבי מכלוף, כדרכו, לא ניסה לייפות את המציאות ולא ברח מהאמת. כשרבנים אחרים הבטיחו לי שעוד ארקוד בחתונה של מירי, הוא אמר: 'הילדה תגיע עד שערי מוות', ולצערי צדק כתמיד.

לא פעם הייתי עד מקרוב לכוחותיו. באחד הימים, כשהייתי גזבר הסוכנות היהודית, צלצל אלי נציב מס הכנסה ואמר שהוא מגיע אלי יחד עם נציב מע'מ. כבר חששתי שמא מצאו פגם בעבודת הסוכנות, אבל כשהגיעו התברר שלא מסיבות מקצועיות באו — הם ביקשו שאקח אותם לדודי, רבי מכלוף. נציב מע'מ סיפר לי שבנו חולה במחלה מוזרה: פעם בחודש הוא קודח מחום במשך שלושה ימים ואז שב לאיתנו. אף לא אחד מהרופאים הרבים שאליהם פנו הצליח לאבחן את המחלה ולטפל בה. רבי מכלוף הזמין אותנו לביתו בבית שאן. כשהגענו, רשם את שם הילד ואמו, חישב חישובים בעזרת ספר הגורלות והבטיח שיהיה בסדר. הוא לקח צלחת לבנה ובעזרת קנה סוף מחודד כתב עליה מילים בכתב רש'י. אחר כך נתן לאב עשב כלשהו והורה לו למחוק באמצעותו ובעזרת מים את הכתוב על הצלחת, את המים שאיתם מחק לשים בבקבוק, ולהוסיף מים נוספים עד שהבקבוק יתמלא. עם המים האלה, כך הסביר, יש להרטיב את גופו של הילד, מכף רגל ועד ראש, במשך שבוע. לזה הוסיף קמע. האיש עשה כמצוות דודי והילד החלים לחלוטין. שוב ושוב פנה אלי נציב מע'מ ושאל מה יוכל לעשות למען המקובל, אבל דודי התעקש שלא לקבל תמורה. לכל היותר הסכים שיתרמו לבית הכנסת שבו התפלל.

דודי היה מומחה גם בטקס 'מחאלה', שאף צולם לתוכנית ששודרה בערוץ היחיד שהיה אז בטלוויזיה. הוא הזמין ילד או ילדה בלונדינים (ואל תשאלו אותי למה בלונדינים דווקא) בני פחות משתים־עשרה, הניח בפניהם כוס מלאה במים שעליהם טפטף שמן, כתב את השם המפורש על קלף והניח אותו מתחת לכוס. אחר כך ביקש מהילד להביט לתוך הכוס ולתאר לו מה הוא רואה. כולם תיארו דמויות כלשהן — אנשים, שדים או מלאכים. הוא ביקש מהילד שיזמן דמויות נוספות עד שיתקבצו עשר, להורות להן לשחוט כבש, לבשל ולאכול אותו ולהישבע על ספר התורה של שלמה המלך. אז החביא בידו דבר מה, מטבע למשל, וביקש מהילד לשאול את האנשים מה יש בידו. הם תמיד ידעו להשיב. בטקס שבו נכחתי, תיארו במפורט מה יש בארנקי. לצלם הטלוויזיה אמרו את השעה המדויקת שאותה כיוון בשעונו.

למרבה המזל נעתר לבסוף סבי משה לסרי לבקשתו של דוד שטרית, שהבטיח שיפרנס את בתו בכבוד. הוריי הביאו לעולם תשעה ילדים: יצחק, זוהרה, זינה־אסתר, יקוט (פנינה), עזיזה, רחמה־רוחמה, שרה, משה ואני, בן הזקונים. כעשרים שנה מפרידות ביני ובין אחי הבכור. נולדתי חצי שנה לאחר חתונתו של יצחק, ב־10.10.1948, בין ראש השנה ליום כיפור. בתעודת הזהות שלי רשום כי נולדתי ב־1947, כי כשהוצאתי תעודת זהות, בגיל חמש־עשרה, רציתי להחיש את המועד שבו אקבל רישיון נהיגה. זו אחת הפעמים הבודדות בחיי שבהן לא אמרתי אמת.

חיינו במרוקו היו טובים ופשוטים. אבי היה סוחר שהסתובב, רכוב על חמור, בין הכפרים, קנה ומכר סחורה — שמן, קמח, סוכר ודברים אחרים — וטיפל באנשים שסבלו ממחושים שונים. לפעמים שב הביתה רק בסוף השבוע. אחי יצחק היה צורף שייצר תכשיטים ודברים מפח, כמו מנורות נפט. הוא גר עם משפחתו בביתנו, כמקובל. בלילה נפרסה מחצלת על הרצפה וכולנו ישנו יחד. בקיץ עלינו לישון בסוכות שנבנו על הגגות, כמפלט מהבתים הלוהטים, ומהגגות התנהלו שיחות קולניות בין השכנים. כמו כל הנשים באזור שבו גרנו הייתה אמי עקרת בית, שניהלה את הבית הגדול גם בעזרת פקודות שירדו במורד האחים, עד שהגיעו אליי.

הקהילה היהודית מנתה כ־500 משפחות. לא הייתה חלוקה לדתיים וחילונים: כולם שמרו על המסורת, חגגו את החגים, הקפידו על כשרות (ההפרדה בין חלב ובשר לא הייתה משימה קשה במיוחד, כי לא היו כמעט דברי חלב במרוקו ועד היום אני לא נוגע במוצרי חלב, להוציא פיצה וגלידה) — בשבת התפללו באחד משלושת בתי הכנסת בעיר ואחר הצהריים שחו בנהר זיז, הנשפך מהרי האטלס הגבוהים, או ב'פיסין', הבריכה המקומית. לשחות ממש למדתי, אגב, רק שנים אחר כך בוואדי ביבנה, שהתמלא בחורף וקפצנו אליו עירומים. ביום כיפור צמנו, בליל הסדר חגגנו פעמיים, כמנהג הגולה. ב'שבת השחורה' שלפני תשעה באב, שבת אלכחל (בערבית: השבת השחורה), קראנו את הקינות — קצת חנה, קצת סידנא איוב, קצת עשרה הרוגי מלכות, קצת בלערבייא, קצת ירושלים חין דכלהא נבוזראדן — ובכינו בקול גדול. עד כדי כך האמונה הייתה חזקה. עד היום אני יודע לשיר את הקינות במרוקאית. כל הקהילה הוזמנה לחגיגות משפחתיות — בריתות, בר מצווה וחתונות — שנפרסו על פני שבעה ימי משתה. הדת הייתה קלה ונגישה, קירבה בין אנשים, בניגוד לדת שסיבכו הרבנים והמפלגות הדתיות בארץ, דת שמסכסכת, מרחיקה ומפלגת.

גם עם שכנינו הערבים, שבתוכם חיינו — לא הייתה בקסר א־סוק שכונה יהודית נפרדת — ניהלנו חיי שיתוף ושלום. מרוקו הייתה אז קולוניה צרפתית — בעיר היו מחנות של הצבא הצרפתי — והיהודים לא סבלו מרדיפות או מאפליה. הכרנו זה את חגי זה, הזמנו את הערבים לחגיגות שלנו והוזמנו אנחנו לשמחות שלהם. כשאמי יצאה לסידורים והפקידה אותנו בידי השכנה הערבייה, הקפידה השכנה שלא ייכנס לפינו חלילה דבר מאכל לא כשר. כל הנשים, יהודיות וערביות, נפגשו בחצרות המשותפות ליד ה'פרנה', התנור שבו נאפה הלחם וסביבו הועברה רכילות שכונתית מפה לאוזן.

רוב שעות היום שלי היו מלאות בלימודים. בבוקר למדנו בצרפתית בבית הספר 'אליאנס'. לאחר ארוחת הצהריים בבית, למדנו לימודי תורה וקודש בבית הכנסת עם הרב, דודי רחמים, אחיה של אמי, שלא חסך את שבטו מתלמידים סוררים. ההורים אז, בניגוד להיום, לא התגייסו לעזרתנו. שיננו ושיננו בעל פה ומי שלא ידע לקרוא — קיבל מכות עד שידע. מכות היו חלק בלתי נפרד משיטת הלימודים. בבית הספר היכו עם סרגל רחב על קצה האצבעות שלוש־עשרה מכות בזמן שהתלמידים מלמלו בקצב המכות את הפסוק בן שלוש־עשרה המילים מספר תהילים: 'וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ'. בכינו ולא הזזנו את היד, כי אם מישהו משך את ידו, התחילה הספירה מחדש. דודי הרביץ גם עם שוט ולפעמים סטר או צבט. לא ריחמו על תלמידים. כולם חטפו, גם אני.

הייתי תלמיד טוב מאוד — מאז ומתמיד היה לי קל ללמוד — אבל ברדקיסט. כשאחד הילדים קילל אותי, שרטתי את צווארו באולר ועד היום אני זוכר את המכות שדודי החטיף לי ואת סירובי לחזור לבית הכנסת עד שבא לביתנו והתחנן שאשוב. שבתי, אבל חיכיתי לשעת הנקמה, וזו הגיעה. כשדודי שלח אותי למלא מים בכד שממנו שתה, מילאתי אותו בשתן. העוזר המסכן שלו, הוא ששתה מהמים. שוב חטפתי, שוב ברחתי הביתה, שוב התחנן דודי ושוב חזרתי ללמוד.

קלטתי במהירות את חומר הלימודים. הספיק לי לקרוא טקסט בן כמה עמודים פעם אחת כדי לזכור אותו בעל פה. באחד הימים הביא דודי מחברת מארץ ישראל, ואמר שמי שידע את שיר השירים בעל פה, יקבל אותה במתנה. הייתה זו חוברת תווים אדומה שעל צד אחד שלה היה כתוב 'מחברת' ועל השני — 'ארץ ישראל'. לא הייתי צריך יותר מזה כדי להחליט שהמחברת הזו תהיה שלי. למחרת כבר ידעתי את כל מגילת שיר השירים בעל פה. דודי, שהתקשה להאמין, בחן אותי בכל דרך — מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה — וגילה שאני דובר אמת. קיבלתי את המחברת. שמרתי אותה כדי להביא אותה איתי לארץ ישראל, אבל המחברת האדומה אבדה אי־שם בדרך, כמו כל המטען ששלחנו לארץ ממרוקו. גם את הזיכרון הטוב, שבזכותו זכיתי במחברת ושעזר לי לאורך כל חיי, איבדתי במשך השנים.

לאחר ארוחת הערב בבית, שבנו לבית הכנסת כדי ללמוד עברית וסיפורים על ארץ ישראל. בגיל חמש כבר ידעתי לשיר את 'שיר העמק', שכתב נתן אלתרמן והלחין דניאל סמבורסקי ('באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל, לילה חיוור משתרע, על שדות עמק יזרעאל'), ואת 'אל ארצי' של רחל (״לא שרתי לך ארצי ולא פיארתי שמך בעלילות גבורה בשלל קרבות״). כשעזבתי את מרוקו, ידעתי צרפתית, עברית, ערבית ספרותית ומרוקאית. בארץ, העברית שויפה עד שהייתה לעברית צברית מלווה במבטא נצחי, הערבית נמחקה, הצרפתית השתמרה מעט, ומרוקאית אני זוכר ומדבר היטב. ניסיתי לשכנע את חברי הכנסת הערבים בארץ שילמדו בבתי הספר את השפה העברית כבר מכיתה א' — 'הראש של הילדים הוא כמו ספוג', אמרתי להם, 'כילד למדתי ארבע שפות' — אך ללא הועיל.

למרות סדר היום העמוס מצאנו זמן גם לשחק. שיחקנו 'מדרכות' — שתי קבוצות התחרו ביניהן במעבר מצד אחד לצידה השני של המדרכה בלי שייתפסו וייפלו בשבי — בעטנו בכדור שהכנו מגרב ישנה שמילאנו בסמרטוטים, גלגלנו חישוק אופניים בעזרת מקל, רצנו כשבידינו שבשבות שהכנו מנייר והרוח סובבה, נהנינו מקִינֵה, הגרסה המרוקאית למשחק הקפות. החיים, כבר אמרתי, היו פשוטים וטובים.

השאלה מה קרה בארץ ליהודים הטובים שהגיעו ממרוקו טרדה את מנוחתי. שאלתי את עצמי איך ייתכן, שבמרוקו נטולת השירותים הסוציאליים והביטוח הלאומי, לא היה יהודי עבריין, ובישראל הצעירה היו רוב האסירים יוצאי מרוקו. איך ייתכן, שעדה שלא היו בה עבריינים מילאה את בתי הסוהר? עם הזמן מצאתי תשובה לשאלה.

לדעתי הנזק הגדול ביותר שנגרם בארץ לעדה המרוקאית הוא תוצאה של ויתור על דור ההורים וחוסר הכבוד שנהגו בהם. במרוקו ההורים היו מקור הסמכות. כל אב ידע שזו אחריותו לטפל במשפחתו, בין שהיא גרה בארמון ובין שהיא גרה בחוּשָה, ושאם לא יאכיל את ילדיו — הם יישארו רעבים. הילדים מצידם לא העזו להמרות את פי האב. כל אדם היה אחראי למשפחתו ולגורל ילדיו.

בארץ שיכנו את האנשים האלה בפחונים, שלחו אותם לעבודות דחק ולא טרחו ללמד אותם עברית. זו הייתה טעות חמורה. כך איבדה העדה את הנכס היקר ביותר שלה: האחריות האישית של אנשים לגורלם. ההורים הפכו לשקופים. אבי היה זקוק לי כדי שאכתוב עבורו מכתב ואשלח אותו. הילדים בשכונות המצוקה לא הקשיבו יותר להורים, כי חשבו שהם חכמים מהם, ורבים מהם פנו לפשיעה. לשמחתי זה לא קרה במשפחה שלי. אהבתי להוריי הייתה בלתי מסויגת והמשכתי לרכוש להם כבוד, גם כשהפכתי מהילד הצעיר במשפחה לזה שמוביל אותה, וגם כשנבחרתי לראש מועצת יבנה בזמן שעדיין התגוררתי בבית ההורים.

מספרים על המזל והשכל שהתווכחו ביניהם למי מהם יש יותר כוח והחליטו להתגלגל לגופם של בני אדם כדי לבדוק זאת. הם מצאו את עצמם באישון לילה בעיר זרה. האיש שלתוכו התגלגל השכל הלך לישון על המדרכה, כדי שלא ייפגע. האיש שלתוכו התגלגל המזל נשאר על הכביש. נהג שהבחין בו ברגע האחרון סטה מדרכו, עלה עם מכוניתו על המדרכה ודרס למוות את האיש שישן עליה, זה עם השכל. אני לא יודע לומר אם למשפחתי היה שכל או מזל, אבל כך או כך היא נשארה גם בישראל חזקה ויציבה ואיש ממנה לא הידרדר לפשע. הייתי הראשון מבין בני משפחתי שפנה ללימודים אקדמיים ובעקבותיי הלכו כל אחייניי ואחייניותיי. הוכחתי להם שזה אפשרי.

בכל התפקידים שמילאתי במהלך הקריירה הפוליטית שלי דרשתי להחזיר את האחריות לאנשים. חזרתי ואמרתי שיש לתת לאנשים חכות ולא דגים — לא קצבה, אלא עבודה. אם נצייד את האנשים בחכות ונלמד אותם לדוג, הם ילמדו לדוג בכוחות עצמם, אבל אם ניתן להם דגים — ובכן, לעולם לא יהיו די דגים לכולם.

על פי תפיסת עולמי, אדם צריך להיות אחראי לגורלו. תפיסה זו פגשה אותי בכל תפקיד שמילאתי, ולרוב נפגשתי גם עם ההתנגדות. כשהייתי ראש עיר צעיר וגיליתי ש־300 משפחות ביבנה מקבלות קצבת סעד, פניתי לשר הסעד דאז, מיכאל חזני, וביקשתי שיעבירו את הכסף אליי. הבטחתי שאמצא לכולם עבודה ואשלם להם משכורת כפולה מגובה הקצבה. זו הייתה הצעה הגיונית וצודקת, שהרי כך האנשים יזכו לעבוד ולחיות ברמת חיים גבוהה יותר וייחלצו מחיי בטלה נטולי כבוד הנשענים על קצבת סעד, אבל כל ניסיונות השכנוע שלי לא הועילו וההצעה נדחתה. כאשר ש'ס נוסדה, שמחתי שקמה מפלגה מזרחית דתית שתדרבן את אנשיה להצליח, ומה גדולה הייתה אכזבתי כשגיליתי שגם היא מעדיפה להמשיך לנחשל את המאמינים, בני עדות המזרח, כדי שיהיו תלויים בה.

ארץ ישראל הייתה מאז ומתמיד גן העדן שאליו חלמנו להגיע. העדה המרוקאית הגיעה בהמוניה לארץ והיא עשתה זאת מתוך אהבה אליה. לא חסר לנו דבר במרוקו, לא היינו נתונים בסכנה, אך למרות זאת ולמרות המכתבים שהגיעו מאחיותיי שעלו לארץ לפנינו, שבהם סיפרו על החיים הקשים כאן, רצינו להגיע לארץ ישראל. כגזבר הסוכנות ראיתי סרט על יהודים מיישוב במרוקו, שכאשר אמרו להם שלוקחים אותם לישראל, הם עזבו הכול תוך דקות, השאירו סירים על האש, עלו על משאיות ונסעו. המסע שלנו היה ארוך הרבה יותר.

חונכנו על אהבת ארץ ישראל ועל הידיעה שיום אחד נגיע אליה ובה יהיה ביתנו. כשסיימנו את ליל הסדר בהבטחה ובתקווה 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה', התכוונו לכל מילה.