פרק 1

'לוקה, תקשיב.' אני נשענת לאחור בכיסא ומגששת מעבר לגבִּי בחיפוש אחר ערמת הניירת שעל ארון התיוקים, מקללת בשקט כשקצות אצבעותיי בקושי נוגעות בפינה, והכול נופל על הרצפה בשטף לבן. 'תקשיב, אני צריכה שתפסיק רגע לדבר על פיצה.'

משתררת שתיקה בצד השני של הקו. 'בדיוק הגעתי לחלק הטוב.'

זאת אומרת שהוא בדיוק הגיע לחלק שבו הוא מדבר באריכות על גבינה שמכינים בבית, ואני לא חושבת שאוכל להתמודד כרגע עם דיבורים מפורטים על מוצרלה. לוקה הוא מנתח נתונים והוא יסודי להחריד בכל נושא. במיוחד גבינה. אני משפשפת את הכאב שבין הגבות שלי. 'אני יודעת, אני מצטערת, אבל אני רוצה לדבר איתך על משהו אחר.'

'הכול בסדר?' אני שומעת צפירה ברקע, קללה עמומה מלוקה וקליקים קצובים של האיתות, כשהוא משתלב בנתיב אחר.

'הכול… בסדר.' אני מציצה למטה אל גיליונות התקציב שמפוזרים על הרצפה ומתכווצת. 'הכול טוב. כלומר, בסדר. אני פשוט…' הביטחון הזמני שאיתו התחלתי את השיחה הזאת נוטש אותי ואני שוקעת ברפיון בכיסא. בכל פעם שהתקשרתי ללוקה השבוע, או שלוקה התקשר אליי, השתפנתי. אני לא חושבת שהפעם זה יהיה שונה.

'למען האמת, אני חייבת ללכת. אחד הספקים שלי מתקשר.' אני מסתכלת על ההשתקפות שלי במסך המחשב ומזדעפת. יש לי שקיות מתחת לעיניים, השפה התחתונה המלאה שלי אדומה לחלוטין מנגיסות עצבניות, ורעמת שערי הכהה אסופה לפקעת שמתאימה יותר לבובה ויקטוריאנית רדופת רוחות.

אני נראית רע כמו גיליונות התקציב שלנו.

'לא, הוא לא, אבל אני מוכן לשתף פעולה.' לוקה נשמע משועשע. 'תתקשרי אליי כשאת מסיימת לעבוד, אוקיי? נוכל לדבר על מה שאת כבר כל השבוע מתחמקת מלדבר עליו.'

ההשתקפות שלי מזדעפת עוד יותר. 'אולי.'

הוא צוחק. 'נדבר בקרוב.'

אני מנתקת את הטלפון ומתאפקת שלא להטיח אותו לצד השני של החדר. ללוקה יש כישרון לשבור אותי ואני לא רוצה את זה כרגע. למען האמת, אני לא רוצה את זה אף פעם. אני חוששת ממה שהוא ימצא כשיתחיל לחבר יחד את כל הנתונים.

הודעה נכנסת גורמת לסלולרי שלי לזמזם, ואני הופכת אותו עם הפנים למטה על ערמת חשבוניות. הוא מזמזם שוב ואני צובטת את גשר האף.

לאור מצבנו הכלכלי, האפשרויות שלי הולכות ואוזלות. חשבתי… אני מניחה שחשבתי שלהיות בעלת חוות עצי חג המולד יהיה רומנטי.

היו לי חלומות גדולים על עונת חגים קסומה. על ילדים שעושים את דרכם בין העצים. על הורים שמגניבים נשיקות מעל שוקו חם. כל הדברים עליהם נכתבו שירי חג המולד. זוגות צעירים נתפסים על חם מתחת לצמח הדִּבְקוֹן. אורות תלויים נמוך וגרביים אוברסייז. מעקות עץ צבועים אדום… ולבן. עוגיות ג'ינג'ר. מקלות סבא בטעם מנתה.

בהתחלה, היה מעולה. עונת הפתיחה שלנו הייתה קסומה מאין כמוה.

אבל מאז, אירוע רודף אירוע.

אני שקועה בחובות עד מעל לראש מול ספק דשן שנוטה 'לשכוח' לשלוח את ההזמנה שלי כל חודש שני. יש לי אחו שלם של עצים שנראים כאילו יצאו מסרט של טים ברטון, ויש משפחה של דביבונים שזוממת השתלטות עוינת על האסם של סנטה קלאוס. בקיצור, לא מדובר בארץ פלאות חורפית קסומה.

מדובר בנוף קפוא מהגיהינום שאי אפשר להימלט ממנו. עטוף בסרט אדום יפה.

אני מרגישה ששיקרו לי. לא רק כל סרטי ההולמרק שאי־פעם ראיתי, אלא גם הבעלים הקודמים של השטח הזה. האנק 'שכח' לציין שהוא הפסיק לשלם חשבונות לפני חודשים, ושאני, בתור בעלת העסק החדשה, יורשת את החובות שלו. בזמנו, חשבתי שזכיתי בעסקת חיי. מחיר הקרקע היה טוב והיו לי רעיונות מרגשים לגבי הרחבה ושיווק. עם קצת אהבה, החווה הקטנה הזאת תוכל לחולל שינוי גדול. אבל עכשיו, אני פשוט מרגישה מטומטמת. אני מרגישה שבגלל הרצון שלי ליצור משהו מיוחד, התעלמתי מכמה נורות אדומות.

עצי האשוח של חג המולד עיוורו אותי.

אבל יש לי פתרון. אני פשוט לא בטוחה שהאימייל בראש תיבת הדואר הנכנס זה משהו שאני מוכנה לחקור.

למען האמת, בשלב הזה תרומת איברים נשמעת פחות מפחידה.

'אסטל.'

אני קופצת כשבֶּקֶט מתפרץ למשרד שלי, והזרוע שלי מעיפה כוס קפה, עציץ שרך חצי מת וערמת עצי ריח. הכול נופל על הרצפה, על שיטת התיוק המוחרבת שלי. אני מביטה בזעף בחקלאי הראשי שלי מעל הבלגן.

'בקט,' אני נאנחת וכאב הראש שלוחץ מאחורי עיניי מתפשט ומסתלסל בבסיס הגולגולת שלי. האיש פשוט לא מסוגל פיזית להיכנס לחדר בצורה נורמלית ומאופקת. הברכיים שלו מכוסות בוץ והבעת הזעף שלי מעמיקה. הוא בטח היה בשדה הדרומי. 'מה קרה עכשיו?'

הוא פוסע מעל ערמת העציץ, הקרטון והקפה ומקפל את גופו הענקי לתוך כיסא הממוקם מול השולחן שלי… פריט עור מזעזע וקטן מדי שמצאתי בצד הכביש. רציתי לרפד אותו מחדש בקטיפה ירוקה עשירה וכהה, אבל אז קרה מה שקרה עם הדביבונים. ואז הגידור לאורך הכביש קרס פעמיים.

אז הכיסא יושב שם. עור חום נורא וסדוק שחלקי מילוי נשפכים ממנו על הרצפה. אני מרגישה כאילו זו מטאפורה.

בקט מציץ אל העצים הדהויים המקשטים את השטיח, אל הקרטון שמתעקם בקצוות. גבה אחת מזדקרת היישר לאמצע המצח. 'אכפת לך להסביר למה יש לך במשרד 75 עצי ריח?'

מתאים לבקט לשכוח להתנצל ובמקום זאת לחפור מייד במשהו אישי. הטלפון שלי מזמזם שוב. שלושה זמזומים חדים ברצף. או שזה הניתוח של לוקה על מרקם בצק הפיצה, או ספק נוסף שרוצה שאשלם לו כבר.

הגבה של בקט מזדחלת גבוה יותר. 'או שאולי דלת מספר שתיים. רוצה להסביר למה את מתעלמת מלוקה?'

אני שונאת כשבקט מרגיש חכם. זה כמעט תמיד נגמר רע בשבילי. הוא פיקח מדי, למרות הצגת החקלאי הטיפש הקבועה שלו. אני מתכופפת, מרימה עץ ריח לבישום האוויר וזורקת אותו לתוך מגירת שולחן העבודה שלי עם כל השאר. בלגן אחד גדול של חוטים סבוכים, ניחוח אורן תפל ורגשות שלא נענו. עץ אורן יחיד על כל פעם שלוקה חזר הביתה, החל מאז שהיינו בני עשרים וטיפשים. בדרך כלל אני מוצאת אותם שבוע־שבועיים אחרי שהוא עוזב, מוחבאים באיזו פינה נסתרת. מתחת לבועת השלג שלי, מתחת למקלדת.

תקועים במסנן הקפה שלי.

'אין לי ואני לא,' אני ממלמלת. חד־משמעית לא לגבי שתי האפשרויות האלה, תודה רבה. 'רוצה להסביר לי מה גילית שם הבוקר?'

בקט מוריד את הכובע ומעביר אצבעות בשערו הבלונדיני הכהה, מצליח ללכלך אותו באדמה. עורו שזוף מהשמש כי הוא מבלה את ימיו בשדות, ושרוולי חולצת הפלנל שלו מופשלים עד למרפקים וחושפים קקופוניה של צבעים ודיו על אמותיו. כל נשות העיירה מטורפות עליו, וזאת כנראה הסיבה שהוא לא נכנס לעיירה.

וכנראה גם הסיבה שהוא שלח אליי מבט זועף, כשהצעתי שנעשה לוח שנה של חקלאים חתיכים כדי להגדיל רווחים.

אני נשבעת שאם הוא היה נותן לי לעשות את זה, לא היו לי דאגות כלכליות.

'אני לא מבין,' הוא ממלמל והאגודל שלו משפשף את הלסת. אם סינדי קרוסוול הייתה כאן עכשיו, היא הייתה מתה במקום. היא עובדת בבית המרקחת ולפעמים מעמידה פנים שהיא כבדת שמיעה כשבקט נכנס, רק כדי שהוא ירכון קרוב אליה ויצעק ישירות לתוך אוזנה. אפילו ראיתי את הקשישה הזאת מעמידה פנים שהיא נתקלת במדף, כדי שבקט יעזור לה להתייצב. פתטי.

'מעולם לא עבדתי עם עצים שדורשים כל כך מעט תחזוקה.' יש שם בדיחה איפשהו, אבל למען האמת, אין לי אנרגיה. השפתיים שלי מתעקלות למטה עד שהבעת הזעף שלי משקפת את שלו. שני ליצנים עצובים. 'אני לא מסוגל לחשוב על סיבה אחת שבגללה העצים בשדה הדרומי נראים כמו… כמו…'

אני חושבת על העצים שגדלים בבסיס הגבעה, ואיך הם מתעקלים ומתכופפים, והמרקם הפריך של קליפת העץ. המחטים רפויות ועצובות. 'כמו גרסה קודרת יותר לעץ חג המולד של צ'רלי בראון?'

'כן, בדיוק.'

משום מה, יש קונים לעצי חג מולד בודדים למראה. אבל העצים האלה לא נכללים אפילו בקטגוריה הזאת. העצים האלה הם בלתי ניתנים להצלה. יצאתי לשם לפני כמה ימים ואני נשבעת שאחד מהם התפורר כשהסתכלתי עליו. אני לא יכולה לדמיין את אחד העצים האלה יושב אצל מישהו בבית, אפילו לא בקטע אירוני. אני צובטת את השפה התחתונה עם האגודל ועורכת כמה חישובים מהירים בראש. יש עשרות עצים במגרש ההוא.

'נהיה בסדר בלעדיהם?' בקט נראה מוטרד ויש לו כל הסיבות להיות. זאת עוד מכה שאנחנו לא יכולים להרשות שתקרה לנו. כמנהל תחום החקלאות, אני יודעת שאני חייבת לו את האמת. שאנחנו בקושי מחזיקים מעמד. אבל אני לא מצליחה להוציא את המילים. הוא האמין בי כשעזב את עבודתו בחוות הפירות והירקות ובא לעבוד כאן איתי. אני יודעת שהוא בונה על כך שזאת תהיה הצלחה. שכל ההבטחות שהבטחתי לו יתגשמו.

ועד עכשיו הן התגשמו, הודות לחסכונות שלי. נאלצתי לחסוך בכל דרך אפשרית ולאכול ראמן ברוב הלילות, אבל אף אחד מהעובדים שלי לא ראה ירידה בשכר שלו. על זה אני לא מוכנה לוותר.

אבל זה לא יימשך לנצח. משהו צריך להשתנות בקרוב.

אני מחזירה את המבט למסך המחשב ולאימייל שבראש תיבת הדואר הנכנס. 'טוב,' אני נושכת את שפתי התחתונה. אם כבר, אז כבר. אם בקט רוצה שנעבור את העונה הקרובה כשהחווה עדיין בחתיכה אחת, יש משהו שהוא יכול לעשות. אני נושמת עמוק ומגייסת את פיסות האומץ שלא נטשו אותי במהלך השיחה שלי עם לוקה. 'רוצה להיות חבר שלי?'

הייתי צוחקת ממראה הבעת פניו אם לא הייתי כל כך רצינית. הוא נראה כאילו ביקשתי ממנו לצאת למטעים ולקבור שם גופה מתה.

'זה…' הוא זע בכיסא, העור חורק מתחת לרגליו. 'סטלה, אני לא… אני לא באמת רואה אותך כ… את כמו אחות בשבילי…'

מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את האיש הזה מגמגם? אני באמת לא מצליחה להיזכר. אולי כשבטסי ג'ונסון ניסתה למשש אותו מול קבוצת תלמידי חטיבת הביניים, במהלך המצגת שלו ליום הנטיעות.

'תירגע.' אני מצמידה את קצה המגף שלי לעוד עץ ריח וגוררת אותו לכיווני. 'אני לא מתכוונת שתהיה חבר אמיתי.'

אני נאבקת לגרור את עץ הריח אליי, אז אני לא רואה איך גופו של בקט מזדקף בכיסא. אני רק מבחינה ברגל שלו, מקפצת במקום במהירות מטורפת. אני פולטת נחרה. כשאני מרימה מבט, עיניו פעורות והוא נראה כאילו הצמדתי לו אקדח לרקה. זאת אותה הבעת חרדה ומבוכה בקושי מוסתרת שיש לו בכל פעם שהוא דורך בעיירה.

'סטלה.' הוא בולע במאמץ. 'אני… את מציעה לי הצעה מגונה?'

'מה? אוי אלוהים, בק…' אני לא שולטת בצמרמורת שעוברת לי בכל הגוף. אני אוהבת את בקט, אבל… אלוהים. 'לא! אלוהים, זה מה שאתה חושב עליי?!'

'מה אני חושב?! מה את חושבת?' קולו מגיע לגבהים שמעולם לא שמעתי ממנו לפני כן. הוא מחווה בפראות בידו, ומן הסתם לא יודע מה לעשות עם עצמו. 'כל זה קצת לא צפוי, סטלה!'

'התכוונתי שתעמיד פנים שאתה חבר שלי!' אני צורחת, כאילו זה ברור. כאילו זה דבר רגיל שאנשים מבקשים מהידידים המאוד אפלטוניים שלהם. כאילו הדמיון המפותח שלי וחצי בקבוק יין סוביניון בלאן לא הכניסו אותי לבלגן הזה מלכתחילה. אני מקליקה על האימייל כדי לפתוח אותו ובוהה בו בעצב, מתעלמת מהקונפטי המונפש שמתפוצץ לי על המסך. אני צופה בו שלוש פעמים ברצף ומעמידה פנים שעיניו של בקט לא קודחות לי חורים בצד הראש.

'עשיתי משהו,' אני אומרת ומסיימת בזאת.

'משהו,' הוא חוזר אחריי.

אני מהמהמת בתגובה.

'את רוצה לשתף מה זה המשהו הזה?'

לא.

'אני…'

כאילו זומנה בכוח הרצון בלבד, לילה מתגנבת על קצות האצבעות אל תוך המשרד שלי, מגש עם משהו מקדים אותה מעבר לדלת. אני מריחה קינמון, אוכמניות יבשות ורמז לווניל.

לחם זוקיני.

כמו מלאך שירד משמיים, היא הביאה לחם זוקיני. הדבר היחיד שתמיד, תמיד מסיח את דעתו של בקט.

בקט משמיע צליל שגובל במגונה ואני שוקלת במעורפל להקליט אותו ולהעלות אותו לאונלי פאנס. אולי זה יכניס כמה דולרים: חקלאי לוהט אוכל זוקיני. אני מגחכת לעצמי. הוא שולח ידיים נלהבות למגש, אבל לילה חובטת במפרקי האצבעות שלו עם כף עץ שהיא שולפת מ… הכיס האחורי שלה, אני חושבת? היא מניחה את המגש בצורה מסודרת על קצה שולחן העבודה שלי. אני מציצה פנימה וכמעט בוכה. היא הוסיפה פצפוצי שוקולד.

'הכנתי לך משהו, בוס ליידי.'

היא דוחפת קדימה את המגש עם קצה הכף שלה ומניחה את הסנטר בצורה יפה על יד אחת.

בעוד בקט מגלם את דמות המתבודד המסוקס עם קסם אישי של שקית נייר, לילה דופרי מאירה כל חדר שהיא נכנסת אליו עם הלבביות הדרומית המתוקה שלה והשנינות העניינית. היא יפהפייה עם עיני בדולח ירקרקות וצלולות ושיער כהה וקצוץ. היא טובת לב בצורה בלתי רגילה ואין אף אחד בשלוש המדינות השכנות שמכין שוקו יותר טעים משלה. חטפתי אותה כדי שתנהל את ההסעדה בחוות העצים הקטנה שלי, ברגע שטעמתי את אחת מעוגיות השוקולד צ'יפס שלה במכירת עוגות בתחנת כיבוי האש. היא החברה השלישית בשלישייה הקטנה והצנועה שלנו, ואם היא מביאה לי מאפה מתוק, סימן שהיא רוצה משהו.

כנראה משהו שלא אוכל לעמוד בו כלכלית.

אני דוחפת פרוסת לחם לפה לפני שהיא מספיקה לשאול, נחושה ליהנות לפחות מדבר אחד לפני שאצטרך לסרב לה.

גם הטלפון שלי מנצל את המצב ומזמזם בעליצות על פני שולחן העבודה שלי. לילה ממצמצת אליו, מחליפה מבט עם בקט ואז מביטה בי.

'למה את מתעלמת מלוקה?'

'אני לא…' שפריץ של פירורים זהובים, פריכים וטעימים מלווה את ההכחשה שלי. 'אני לא מתעלמת מלוקה.' זה נשמע יותר כמו איי לא מתעממת מיוקה.

לילה מהמהמת ומסתובבת. 'אז חשבתי על משהו,' היא מתחילה. בינגו. 'אם אוסיף עוד תנור לפינה האחורית של המטבח, נוכל כמעט להכפיל את התוצרת. אולי אפילו נתחיל למכור מוצרים ארוזים, אם אנשים ירצו לצאת לשדות עם סלסילה קטנה.'

בקט משלב זרועות כשאני ממשיכה ללעוס את הביס המסיבי שלי. אני מתעלמת מלילה לעת עתה ומישירה אליו מבט.

'זה עדיין חם,' אני אומרת לו.

הוא נאנק.

לילה מתרצה, מגלגלת עיניים ומציעה לו פרוסה.

'אם אנשים יתחילו להשאיר אשפה בשדות, תהיה לי בעיה עם זה,' בקט רוטן. הוא דוחף פרוסה שלמה לפה ואז צונח בעונג על משענת הכיסא, העור שוב משמיע ציוץ מאיים של תבוסה. בדיוק כמו שאני עומדת להשמיע.

'אני מתה על הרעיון, אבל יכול להיות שנצטרך לחכות עם רכישות גדולות כרגע.' אני חושבת על הסכום הקטן והעצוב בחשבון החיסכון שלי. איך בקושי הצלחתי לכסות הוצאות תפעוליות ברבעון האחרון הזה.

פניה של לילה נופלות והיא שולחת את ידה לידי. היא נוגעת במפרקי אצבעותיי פעם אחת. לא מגיע לי היחס הטוב הזה, אם נביא בחשבון שלא הייתי לחלוטין כנה לגבי כמה שהמצב גרוע כרגע. 'איך הולך לנו?'

'אנחנו…' אני מחפשת מילה שתגדיר את העובדה שאני נאחזת בציפורניים. 'בסדר…'

בקט סוף־סוף בולע את הביס המגוחך שלו מהלחם ומותח רגל. 'בעצם, בדיוק דיברנו על זה. סטלה הציעה לי הצעה מגונה.'

'כן? זה מעניין. אם כי לא מובן לי איך זה משתלב בסטטוס התפעולי שלנו.'

'כן, גם לי. אבל זה מה שאני קיבלתי כששאלתי את אותה השאלה.'

'גם אני אקבל הצעה מגונה?'

אני מגלגלת עיניים ובוחרת שלא להגיב. במקום זה, אני מסובבת את מסך המחשב כדי ששניהם יוכלו לראות את הקונפטי המונפש במלוא הדרו. בקט אפילו לא ממצמץ, אבל לילה משליכה את זרועותיה לאוויר בצרחה צורמנית שגורמת לי להתכווץ.

'זה אמיתי?' היא תופסת את שולי שולחן העבודה שלי ורוכנת קרוב יותר, האף שלה כמעט נדבק למסך. 'את פיינליסטית בדבר הזה של אוולין סיינט ג'יימס?'

בקט לוטש מבט בלחם זוקיני שנח בצורה מסוכנת על קצה השולחן, עיניו מזוגגות כאילו סומם. 'אספירין סיינט מה?'

לילה סוטרת על ידו בלי להסתכל עליו אפילו. 'היא משפיענית.'

בקט מעווה את פניו. 'זה כאילו משהו פוליטי?'

'איך אתה שורד במאה הזאת? היא חתיכת ביג דיל במדיה החברתית. היא כותבת על יעדים תיירותיים. קצת כמו טריפ אדוויזר וערוץ הטיולים ביחד.'

אני חשה פרץ גאווה קטן. היא ה־משפיענית ה־מובילה בתחום האירוח ביעדי תיירות. לקבל חשיפה בעמוד שלה שווה ערך לאלפי דולרים בפרסום. סכומים שמעולם לא היה לנו תקציב בשבילם. זה יהפוך את החווה שלנו למקום שאנשים ירצו לבקר בו, ולא רק נקודת עצירה למקומיים. ופרס כספי של 100,000 דולר למנצח בתחרות העסקים הקטנים שלה, יעזור לנו לשמור על הראש מעל המים למשך שנה נוספת, אם לא יותר.

חבל ששיקרתי בטופס הפנייה שלי.

'אז איפה נכנסת ההצעה המגונה?'

'אני לא… לא הצעתי לבקט הצעה מגונה.' אני מסובבת בחזרה את המסך שלי וסוגרת את האימייל. אני מקישה באצבעותיי על שפתיי ונזכרת בערב שהכניס אותי לכל הבלגן הזה. דיברתי בטלפון עם לוקה, קצת מסוחררת מיין לבן ומהאופן שבו עיניו התקמטו בקצותיהן. הוא סיפר איזו בדיחה מטופשת על כריכי חזיר, וכל כך צחק עד שהוא לא הצליח להשלים אותה. עד היום אני לא יודעת מה היה הפאנץ' ליין.

'כתבתי בטופס ההרשמה שאני הבעלים של החווה יחד עם החבר שלי,' אני ממלמלת. סומק מציף את לחיי. אני בטוחה שאני אדומה כמו אחת מדלתות האסם שלי. 'חשבתי שזה יהיה יותר רומנטי מאשר אישה עצובה ובודדה שלא הייתה בדייט כבר שבעה־עשר חודשים.'

'אני מאוד מקווה שאת לפחות עושה סקס עם מישהו.'

'למה את צריכה חבר כדי להצליח?'

לילה ובקט נכנסים זה לדבריו של זה, אם כי, למען ההגינות, לילה הרבה יותר אגרסיבית, כשהיא דוחפת את עצמה קדימה בכיסא וצועקת את ההצהרה שלה על חיי המין שלי. היא משליכה את עצמה אחורה בלסת שמוטה ומצמידה בדרמטיות את ידה לחזה שלה.

'וואו, אין פלא שאת…' היא מחווה לעברי עם היד שמחזיקה את הכף, ואני נלחמת שלא להסמיק לגוון עמוק יותר של אדום. יש מצב שאנחנו כבר באזור הארגמן עכשיו. '… במצב שאת עכשיו.'

אני זעה בחוסר שקט בכיסא וממשיכה. אני לא צריכה לספר ללילה שדייטינג בעיירה קטנה זה מסובך, שלא לדבר על דייטינג לא מחייב. 'היא מגיעה לחמישה ימים לריאיון פרונטלי, והיא תסקר אותנו במדיה החברתית שלה. לגבי עניין החבר, אני לא יודעת. כנראה חשבתי שאם יהיה לי חבר, זה יהפוך את המקום ליותר רומנטי. היא מתה על דברים רומנטיים.'

בקט גונב עוד פרוסת לחם זוקיני. הוא מנצל את מצב ההלם והתדהמה המתמשך של לילה לגבי ההתנזרות המינית שלי. 'טוב, אז זה פאקינג מטומטם.'

אני נועצת בו מבט. 'תודה, בקט. חוות הדעת שלך עוזרת.'

'עכשיו ברצינות,' הוא חוצה את פרוסת לחם הזוקיני שלו. 'הפכת את המקום הזה למדהים. את. לבדך. את צריכה להיות גאה. להוסיף לזה חבר לא יהפוך את הסיפור שלך ליותר או פחות חשוב.'

אני ממצמצת אליו. 'לפעמים אני שוכחת שיש לך שלוש אחיות.'

הוא מושך בכתפיו. 'זאת פשוט דעתי.'

'אתה בטוח שאתה לא רוצה להעמיד פנים במשך שבועיים שאתה לא יכול לעמוד בפניי?'

לילה מנידה בראשה וסוף־סוף מתנערת ממצב ההלם שלה. 'רעיון גרוע. ראית אותו מנסה לשקר למישהו? זה נורא. הוא הופך לאידיוט חד־הברתי בכל פעם שהוא צריך לנסוע לעיר כדי לערוך קניות.'

זה נכון. נאלצתי לאסוף את ההזמנה שלו מהקצב יותר מפעם אחת. אני משוכנעת שהוא בחר לגדל פירות וירקות אך ורק כדי שיצטרך לעצור כמה שפחות בסופרמרקט. בקט לא נהנה מאנשים, והוא במיוחד לא נהנה מהפלירטוטים המוגזמים של חצי מנשות העיירה בכל פעם שהוא מגיע אליה. לפעמים אני מרגישה כאילו לילה ואני היחידות שחסינות בפני חוסר הקסם המשמעותי שלו, אבל אני מניחה שככה זה כשאת רואה גבר ממלמל קללות לעבר עצים חצי יום, כל יום.

וכשהלב שלך עורג בחוסר תקווה אחר אותו אדם, קרוב לעשר שנים.

אני לוקחת עוד פרוסת לחם זוקיני ומתחילה לנשנש, שוקלת את האפשרויות שלי. אפשרויות שאינן כוללות את לוקה. אוכל לבקש מג'סי, הבעלים של הבר היחיד בעיירה שלנו. אבל סביר להניח שהוא יחשוב שזה יותר ממה שזה, ואין לי זמן או אנרגיה לפרידה מזויפת בעקבות מערכת יחסים מזויפת. אולי אוכל לבדוק לגבי שירותי ליווי. יש דבר כזה, נכון? כאילו, בשביל זה קיימים שירותי ליווי? כדי שאנשים… אני לא יודעת, ילוו אחרים?

אני מצמידה את אצבעותיי מתחת לעיניי, שוכחת שיד אחת עדיין אוחזת בפרוסת לחם זוקיני. יש כאן תשובה ברורה. היא פשוט מפחידה אותי עד מוות.

'הינה זה בא,' בקט ממלמל ואני צריכה לגייס את כל כוחותיי כדי לא להעיף לו את הלחם בפרצוף. 'זה בדיוק הכה בה.'

'אני לא מבינה למה את מתחרפנת. יש פתרון פשוט. הוא יעשה את זה בשנייה.' אני מציצה בלילה מבין אצבעותיי. היא מחייכת חיוך קטן וזחוח. היא נראית כאילו היא צריכה להרכיב מוֹנוֹקְל וללטף חתול חסר שיער, כמו נבל בסרט של ג'יימס בונד. אני לא יודעת למה חשבתי שהיא כולה מתיקות. היא יצור קטן ומפולפל.

'בקשי מלוקה.'