"בנשימתי, אני עדיין חווה את רחש הלהבות המשתוללות, את צריבת הפיח בעיניים ואת קריאות הנואשים שמבקשים עזרה".
הספר הדרך ל־41 אינו עוד סיפור. זו הצצה חסרת תקדים, כנה וכואבת, מתוך העשן, אל ליבת המקצוע המסוכן וההירואי ביותר בישראל – הכבאות וההצלה.
היכנסו עם לוחם האש, כתף אל כתף, אל תוך התופת:
• זירות אמת עוצרות נשימה: חושו את חום 900 המעלות כשהמחבר נאלץ להפר פקודה מפורשת כדי לחלץ ילדים משרפת דירה בלוד.
• דילמות פיקודיות קורעות נפש: היו עדים להכרעות הרות גורל, כמו ההחלטה האם לנטוש עמדת פיקוד כדי לזנק אל אישה התלויה על בלימה מקומה שלישית, או להמתין לכוחות תגבור תוך פגיעה בניהול אירוע רב־נפגעים?
• הקרב על ירושלים: צללו אל שרפות הענק הדרמטיות ביותר בתולדות המדינה, וגלו את כוח הרצון והאחווה הבלתי ניתנת לערעור של לוחמים הממשיכים להילחם באש "עם הלשון בחוץ".
• הדרך לפיקוד: מסע מנהיגות שמראה כיצד הופכים אדם רגיל ל"מכונה לקבלת החלטות", שמייצר סדר וביטחון בלב הכאוס, ולומד לשבור את הכללים ביעילות כדי להציל חיים.
הספר הדרך ל־41 הוא אוטוביוגרפיה מרגשת, מותחן פעולה שמדביק את הקורא לכיסא, ומבט כן וכואב אל נשמתם של גיבורים יום־יומיים, אלה שרואים בהצלת נפשות לא רק סיסמה, אלא דרך חיים ושליחות עליונה. אם אתם מחפשים ספר שישאיר אתכם עם נשימה עצורה ויעניק לכם פרספקטיבה חדשה על אומץ לב, מסירות ומחיר השליחות, הגעתם למקום הנכון.
הצטרפו למסע. האש ממתינה.
רשף שלום דוידוביץ', שגדל כנער דתי בחיק "בני עקיבא", חושף בפנינו את נתיב חייו הבלתי ייאמן: מילד שחולם על דשא ירוק של בית"ר ירושלים, דרך עבודות מזדמנות וניהול מסעדות ועד לנקודה הנכספת: תפקיד מפקד משמרת ה־41 – פסגת הפיקוד המבצעי המופקד על ביטחונם של קרוב לחצי מיליון אזרחים בגזרת איילון הקריטית.
קטגוריות: היסטוריה וביוגרפיות, מתח ופעולה
39.00 ₪
מקט: 9789655653403
🔥
מבוא
בנשימתי אני עדיין חווה את רחש הלהבות המשתוללות, את צריבת הפיח בעיניים ואת קריאות הנואשים שמבקשים עזרה. הסיפור שאני עומד לחשוף בפניכם אינו עוד סיפור, אלא מסע חיים מרתק, מטלטל וחשוף אל ליבו של אחד המקצועות המסוכנים וההירואיים בעולם – מקצוע הכבאות בישראל. ברוכים הבאים אל הדרך ל־41.
זה אינו ספר על מספרים, ואף לא על גיל. הדרך ל־41 מסמל את המסע האישי שלי בנתיב המאתגר והמפותל מילדות תמימה במודיעין, כנער שגדל בחיק "בני עקיבא" הדתית והערכית, ועד לנקודה הנכספת: תפקיד מפקד משמרת ה־41 – הציר המרכזי והקריטי ביותר במערך הכבאות וההצלה בישראל. בתפקיד הזה האחריות מתגלמת במלוא עוצמתה: היכולת לקבל החלטות גורליות בשבריר שנייה, להוביל לוחמים אל תוך האש ולשאת על הכתפיים את ביטחונם של כחצי מיליון איש. זה תפקיד שדורש לא רק מקצועיות בלתי מתפשרת, אלא גם חוסן נפשי ואנושיות עמוקה.
אתם עומדים לצלול אל הספר הראשון שנכתב בישראל על ידי כבאי – מתוך המדים, מתוך העשן, מתוך זירת האמת. לא תמצאו כאן תיאורים יבשים, אלא רצף אירועים עוצר נשימה, דילמות מורכבות ורגעים מכוננים שעיצבו אותי ואת דמותם של לוחמי האש בישראל המודרנית. זהו ספק אוטוביוגרפיה מרגשת, ספק מותחן פעולה שמכניס את הקורא היישר אל תוך הלהבות.
בין הדפים הבוערים מחכה לכם הצצה חסרת תקדים אל מאחורי הקלעים של מערך הכבאות וההצלה בישראל – ארגון שהפך בשנים האחרונות מחברותא עירונית מבוזרת לכוח אש והצלה לאומי, חוד החנית של הביטחון האזרחי:
• הכשרה בלתי מתפשרת: איך הופכים נער דתי ממודיעין, שגדל על ערכי תורה ועבודה, לכבאי עילית המסוגל להתמודד עם כל תרחיש? תלוו אותי דרך קורס הכבאים המפרך, טירונות בתנאים של צבא, שבועות של לילות ללא שינה ועומס פיזי ונפשי בלתי נתפס, עד לרגע שבו אבי זהבי, מפקד הצוות המיתולוגי, מביט לי בעיניים ואומר: "עכשיו אתם כבאים". זו לא רק הכשרה טכנית, זו שטיפת מוח שמטרתה להפוך אותך למכונת הצלה.
• זירות אמת בלתי נתפסות: תהיו איתי כתף אל כתף בלב הכאוס. החל מהאירוע המכונן הראשון שלי כחניך בתחנת איילון – שרפת הדירה בלוד, שבה הייתי חייב להפר פקודה מפורשת כדי להציל ילדים תחת אש תופת, תוך התמודדות עם חום של 900 מעלות ועשן שהפך את הראייה לאפס. תחושו את האדרנלין של רגע ההצלה ואת הסיפוק שאין לו אח ורע, סיפוק ששווה כל גול ניצחון בגמר ליגת האלופות מוכפל במאה.
• דילמות פיקודיות שיקחו אתכם לקצה: "קצין הוא מכונה לקבלת החלטות", אך זו מכונה שמכירה את "קרנות הדילמה" – שתי ברירות שכל אחת מהן קשה וכואבת בפני עצמה. תהיו עדים להכרעות הרות גורל, כמו זו שקיבלתי בשרפה בבאר יעקב: האם לנטוש את עמדת הפיקוד ולזנק אל אישה התלויה על בלימה מקומה שלישית, תוך סיכון עצמי ופגיעה בניהול אירוע רב נפגעים, או להמתין לכוחות תגבור? ומייד לאחר מכן הדילמה סביב פינוי נכה חסר הכרה מלב התופת – האם לפעול לפי הפרוטוקול או לנקוט בפתרון יצירתי שחורג מהכללים אך מציל חיים. זו ההתמודדות הבלתי פוסקת בין הכללים המקצועיים לאינסטינקט האנושי להציל בכל מחיר.
• הקרב על ירושלים – מאבק באיתני הטבע והאדם: תצללו איתי אל אחת משרפות הענק הדרמטיות ביותר בתולדות ישראל – שרפות ירושלים. תבינו איך שינויי האקלים והמציאות המלחמתית הפכו אירועים לאומיים מתופעה שנתית לאירוע תדיר. תחושו את הטירוף של ריצה אחרי קירות אש בגובה עשרות מטרים, ברוחות עזות, תוך הגנה על אתרים היסטוריים כמו "יד לשריון" ומנזרים עתיקים. תראו איך לוחמים מותשים, באפיסת כוחות פיזית ונפשית, ממשיכים להילחם "עם הלשון בחוץ" רק כי "אחים שלנו צריכים אותנו" ו"אנחנו לא משאירים אותך לבד". זהו שיעור בכוח הרצון האנושי ובאחווה בלתי ניתנת לערעור.
• הכוחות הבלתי נראים – לב המערך: תכירו את תחנת איילון, הלב הפועם של אזור השפלה, המשרתת כחצי מיליון תושבים, ממודיעין ועד נתב"ג, מלוד ועד יערות כרמי יוסף. תלמדו על מגוון האתגרים הייחודיים לגזרה זו: תעשיות ביטחוניות, חוות מכלי דלק, צירי תנועה עמוסים, רכבות, מתקני כליאה, ערים מעורבות, וכמובן – שרפות יער קטלניות. ותפגשו את השותפים שלנו לדרך: תחנות המשנה, יחידות המתנדבים, וכמובן יחידת "להבה" – חוד החנית האמיתי של מערך החילוץ הישראלי. נחשוף את עוצמתה של יחידה זו, שפגשתי אישית באירועים קשים כמו אסון כרמי יוסף, והבנתי עד כמה היא מהווה את קצה היכולת האנושית והטכנולוגית.
• מנהיגות בלהבות – המנטורים שעיצבו אותי: לא הייתי מגיע ל־41 לבדי. תכירו את רמי הפדנט, אורן בעל יכולת ההתבטאות, עוז בעל הדלת הפתוחה, עירון המנטור האנושי ודני בעל קור הרוח המדהים. אלה האנשים, לצד מאור איש האמון, לירון בעל הראייה הרחבה ודור "המפה האנושית", שעיצבו אותי להיות המפקד שאני היום – מנהיג שיודע לדאוג, לחנך, ליצור דרך ועתיד לפקודיו, ולהיות מקצוען שלא ניתן להתקיל אותו באף מצב.
הדרך ל־41 אינו רק סיפור אישי, אלא צוהר נדיר למקצוע שקופץ אל הסכנה כשכל השאר בורחים. זהו מבט כן וכואב, אך גם מעצים ומרגש, אל תוך נשמתם של גיבורים יום־יומיים, אלה שרואים ב"הצלת נפש" לא רק סיסמה, אלא דרך חיים. אם אתם מחפשים ספר שישאיר אתכם עם נשימה עצורה, ידביק אתכם לכיסא ויעניק לכם פרספקטיבה חדשה על אומץ לב, מסירות ושליחות – הגעתם למקום הנכון.
הצטרפו אליי למסע. האש ממתינה.
🔥
מסע של ייעוד
החיים שלי, עד שגיליתי את הייעוד שלי, היו כמו נהר שמתפתל ומחפש את דרכו אל הים. לא נולדתי וגדלתי במקום אחד, בנוף קבוע. הילדות שלי הייתה סדרה של מעברים, של בתים מתחלפים, של ניסיונות להכות שורש. התחלתי את דרכי ברעננה הירוקה, עיר שקטה וקהילתית, שבה ניצני ילדותי עוצבו בין שיעורי תורה לתפילות בבית הכנסת. משם נדדנו לתל אביב הסואנת, אל שכונת התקווה על רחובותיה התוססים ותושביה רחבי הלב, שם המולת החיים העירוניים התנגשה לראשונה עם ההרגלים השקטים יותר שאיתם גדלתי. אחר כך הרצליה על חופיה החוליים, ולבסוף מודיעין, העיר החדשה והצומחת, שהפכה להיות הבית האמיתי שלי.
כל מעבר היה עולם חדש, מערכת חברתית אחרת, אתגר של התאקלמות. זה לימד אותי גמישות, יכולת הסתגלות ואולי גם חיפוש תמידי אחר שייכות, אחר מקום שאוכל לומר עליו: "כאן אני שייך, כאן אני בונה את חיי". אבל מעבר לשינויים הפיזיים והחברתיים, את ליבת אישיותי עיצב בית איתן, בית דתי שבו חונכתי על ערכים עמוקים של מסורת, אהבת עם ישראל ומדינת ישראל. הוריי, על אף נדודינו, הקפידו לנטוע בי את שורשי הזהות הדתית, ולשלוח אותי לבתי ספר תורניים ולתנועת בני עקיבא. בין שיעורים על פרשת השבוע לפעולות חברתיות ספגתי את ההבנה שאנו חלק מסיפור גדול יותר, מחויבים לאומה ולמולדת. האהבה העמוקה הזו למדינה והתחושה שאני חלק בלתי נפרד ממנה הגיעו ישירות מן הבית וליבו בי תשוקה לתרום ולפעול למען הכלל.
הדאלי לאמה אמר: "דע את הכללים היטב, כדי שתוכל לשבור אותם ביעילות". בילדותי לא היו לי כללים ברורים לגבי עתידי. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים, אך בגיל חמש־עשרה קיבל לוח חיי תפנית חדה. הייתי נער אנרגטי, מחובר לתשוקה אחת שהלהיבה אותי עד כלות – כדורגל. המגרש היה עבורי המקום שבו מצאתי משמעות, שייכות וביטוי. יום אחד, בזמן ששיחקתי בשכונה, הבחין בי אחד ממאמני קבוצת הנערים של בית"ר ירושלים. הוא ראה משהו בעיניי, בתנועותיי, אולי את האש הבוערת, את הרעב לשחק. ימים ספורים לאחר מכן זומנתי למבחנים בקבוצה האגדית.
עבור ילד דתי, חובש כיפה, המעבר לעולם הכדורגל המקצועי היה לא פחות ממהפכה – ארבעה אימונים אינטנסיביים בשבוע ומשחק רשמי בכל שבת. הקונפליקט בין אורח החיים הדתי, הכולל שמירת שבת קפדנית, לבין המחויבות למגרש, היה עצום. הוריי, שראו את התשוקה הבוערת בי, אך גם דאגו לשלמות רוחי, לא אהבו את המצב. אך הייתי אז בן טיפש־עשרה, עם עיניים נוצצות וחלום אחד גדול – להיות שחקן כדורגל. זו הייתה ההזדמנות שלי לגעת בכוכבים. כך, בצעד כמעט גורלי, החלטתי "לתלות את הכיפה" ולעבור בפעם הראשונה בחיי לבית ספר חילוני. ויתרתי על מסגרת חינוכית שהכילה אותי במשך שנים, למען הגשמת חלום.
שיחקתי בבית"ר ירושלים, בקבוצות הנערים, והתקדמתי עד גיל נוער. הכדורגל היה עולם שלם: משמעת ברזל, עבודת צוות שאין בלתה, נחישות בלתי מתפשרת לנצח, היכולת לקבל החלטות בשבריר שנייה תחת לחץ עצום והבנה חד־משמעית שאף אחד לא מנצח לבד. בתוך הדשא הירוק והשערים למדתי את יסודות המנהיגות והאחריות הקולקטיבית. הייתי משוכנע שעל הדשא טמון עתידי, אך לאחר שלוש עונות, מתוך הבנה עמוקה שהחלום אולי לא יתממש במלואו, או שאולי הייעוד שלי נמצא במקום אחר, החלטתי לתלות את הנעליים ולהתגייס לצבא. רציתי לתת למדינה את כל כולי, להגשים את ערכי התרומה והאחריות שהוטמעו בי מילדות.
אבל החיים, כמו שהם יודעים, מנהלים אותך לפעמים בדרכים שונות ממה שתיכננת. כשהגיע זמן הגיוס בחרתי בדרך הקרבית. התגייסתי לתפקיד לוחם בחיל האוויר, ביחידה שדרשה ממני לתת הכול, ועם האדרנלין והמשמעת מילאה אותי בתחושה שאני חלק ממשהו גדול ומשמעותי. זו הייתה עוד תחנה במסע החיפוש שלי אחר משמעות. אך לאחר כשנה וחצי, בעקבות בעיות שהתעוררו בבית ודרישות לתנאי ת"ש (תנאי שירות) מיוחדים, נאלצתי להפסיק להיות לוחם פעיל. האכזבה הייתה עצומה. הרגשתי שוויתרתי, שנכנעתי לנסיבות. זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי, פגיעה אנושה בתחושת המסוגלות ובזהות החדשה שבניתי לעצמי כלוחם.
בשיחה עם המג"ד שלי דאז, שהבחין היטב באכזבה שלי ובקושי שבנטישת הגדוד, הוא אמר לי מילים שנצרבו בי: "שלום, רק תבחר תפקיד ואני אדאג שתקבל אותו". זה היה רגע של חסד, של הבנה ושל מנהיגות אמיתית. הוא לא ויתר עליי, הוא נתן לי יד והזדמנות לקום מחדש. באותה שבת בבסיס פלמחים עברנו במקרה ליד תחנת הכיבוי הבסיסית. זה היה רגע של התגלות, כמו שפעמים רבות הרגעים הגדולים בחיים מתגלים בפינות הכי לא צפויות.
הצצתי פנימה וראיתי את הגיבוש, את האהבה למקצוע שקרנה מהאנשים שם, את הרצון ללמוד ולהשתפר בכל רעש סירנה, ובעיקר – את המהות העמוקה של עשייה למען מישהו אחר. זה לא היה רק כיבוי אש, זה היה הושטת יד. זה היה להיות שם כשכולם בורחים. זה היה להיות הדבר הטוב שקורה למישהו ביום הכי גרוע שלו. באותו רגע התאהבתי. התאהבתי ברעיון, ברוח, בייעוד.
וכך היה. המג"ד שלי עמד במילתו. לאחר כשלושה חודשים נעשיתי לוחם אש בחיל האוויר עד סיום השירות. זו הייתה חוויה מכוננת, אך עדיין בגדר "טעימה" ממה שהייתי עתיד לחוות. שימשתי ככבאי בבסיס וצברתי ניסיון ראשוני בהתמודדות עם אירועים. למדתי את יסודות המקצוע, את שפת האש והעשן, את חשיבות הציוד ואת האחווה הראשונית שנבנית סביב משימה משותפת.
עם סיום השירות הצבאי מצאתי את עצמי שוב בנקודת תהייה. חיפשתי את דרכי וניסיתי מגוון דברים. ניהלתי רשת מסעדות ונהניתי מהעצמאות ומהחופש, אבל הרגשתי שמשהו חסר. ה"למה" הגדול, התשוקה הבוערת שחשתי באותה תחנת כיבוי קטנה בפלמחים לא מצאה את מקומה. חיי היו נוחים, אך לא בהירים.
ואז הגיע אסון הכרמל בשנת 2010. זה היה אירוע שחרט את עצמו בתודעה הלאומית ואצלי באופן אישי. ראיתי את התמונות, שמעתי את הסיפורים, חשתי את הכאב. עשרות הרוגים, יערות שעלו בלהבות ורגש עז של חוסר אונים. הרגשתי שחייבת להיות דרך שבה אוכל לתרום, להיות חלק מהפתרון, לא רק צופה מהצד.
בעקבות האסון הנורא נפתחה הרשמה לכבאים חדשים. זה היה כמו אות משמיים. נאור, שותפי לדירה באותה תקופה, ששירת איתי יחד ככבאי בצבא ועד היום הוא חברי הטוב ביותר ואיש סודי, קפץ על המציאה. "בוא, שלום", אמר לי בעיניים נוצצות, "בוא נתגייס למערך הכבאות".
האמת? בהתחלה הייתי סקפטי. ידעתי שהמבחנים קשים ושנדרשת מחויבות טוטלית. חששתי להיכנס למסגרת תובענית אחרי תקופה של חופש ועצמאות ניהולית. אבל הקריאה הפנימית, אותה תחושת ייעוד שחוויתי עוד בפלמחים, הייתה חזקה מהספקות. עברתי סדרת מיונים קפדניים – פיזיים, פסיכוטכניים, ראיונות אישיים. כל שלב היה מאתגר, בוחן את הגבולות שלי, את הנחישות שלי. לבסוף, לאחר חמישה חודשים אינטנסיביים של קורס כבאים במכללה הלאומית, שדרש ממני כל טיפת זיעה ונפש, התגייסתי להיות כבאי. או כמו שקוראים לנו היום, "לוחם אש".
נשלחתי לשרת בתחנת איילון ומייד הבנתי שנחתּי באחד המקומות המורכבים והפעילים ביותר במדינת ישראל, גם מבחינת כמות האירועים וגם מבחינת האופי שלהם. תחנת איילון היא לא סתם תחנה, אלא צומת דרכים של אירועים: הקרבה לנתב"ג, נמל התעופה הבין־לאומי היחיד שלנו, פירושה אירועים ברגישות ביטחונית גבוהה ועם סיכוני תעופה. התחנה חולשת על אזורי תעשייה כבדה עם חומרים מסוכנים, אוכלוסייה מגוונת מאוד בערים כמו רמלה ולוד, כבישים בין־עירוניים סואנים המועדים לתאונות קשות ושטחים פתוחים נרחבים שמועדים לשרפות ענק בקיץ. זו הייתה זירת התרחשות בלתי פוסקת.
בשונה מגופי חירום אחרים, שבהם אתה מגיע לתחנה ויכול לעבור הלאה, במערך הכבאות זו "חתונה קתולית". אתה מגיע, אתה נטמע, אתה הופך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. ההתחלה, אני מודה, הייתה קשה. דמיינו אותי כגבר בן 26, שהגיע מניהול עצמאי של רשת מסעדות, עולם שבו אני קובע את הקצב ואת החוקים, ופתאום אני מקבל הנחיות ופקודות מאחרים. "תשטוף כלים", "תנקה את התחנה", "תעשה שמשות". זה היה שוק תרבותי, סוג של ריסוק אגו ראשוני. אבל לאט לאט, כשאתה מתחיל להבין שהגעת לבית השני שלך, שזה המקום שבו אתה מבלה ימים ולילות עם אותם אנשים, אתה רוצה לתת מעצמך. אתה רוצה שהבית ייראה טוב ויפה, שיהיה נקי ומסודר. אתה רוצה להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה הזו, משפחת הכבאים.
"טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם", אמר קהלת. בתחנת הכיבוי מקבלת האמרה הזו משמעות עמוקה. כאן, איש אינו אי. כאן, הקבוצה היא הכול. זה שיעור שלמדתי לא רק במילים, אלא במעשים ובדם.
האימונים בתחנה היו קשים יותר מכל מה שחוויתי במכללה הלאומית לכבאות. במכללה יש מדריכים ששומרים עליך, יש שעות שינה מוגדרות, ויש עשן "כאילו". בתחנה זו העבודה האמיתית. אין כאן "כאילו" ואין איפה לחפף. אסור ואי אפשר. לפעמים לומדים את זה בדרך הקשה, תוך כדי אירועים אמיתיים, שבהם טעות קטנה יכולה לעלות בחיי אדם. ולא חסר אירועים בתחנה שלנו.
עם כל אירוע, עם כל תרגיל ועם כל משמרת צוברים ותק וניסיון. לאט לאט אתה הופך להיות מקצועי ומקצוען במלאכת כפיך. בין אם חילוץ מורכב מתאונת דרכים, כשכל שנייה קובעת בין חיים למוות, או שרפה עם לכודים, שבה אתה חוד החנית. אתה האיש שבקצה הצינור, זה שמחזיק את המזנק ונותן מים פנימה, אל תוך התופת. אתה זה שסוחב אנשים מחוסרי הכרה למקום מבטחים, נקי מעשן. לפעמים אנחנו פועלים בשרפות ענק, בין אם במבנה מסחר שקורס על עצמו, או ביערות בוערים שיכולים לכלות אלפי דונמים של טבע. וכל זה, כל המאמץ, כל הסיכון, כל הזיעה והעשן, כדי לדאוג לאחר. אם תשאלו אותי, זו העבודה הכי טובה בעולם.
בין אירוע לאימון, בין הקפצה לשעות נוספות, אתה משתפר ומתגבש, הופך להיות חלק ממשפחה אחת גדולה עם מטרה אחת ברורה ונעלה: הצלת חיי אדם!
והזמן עובר. פתאום אתה מקבל אחריות. פתאום, אתה סמל – אחראי על צוות. אתה כבר לא רק עושה מה שאומרים לך כמו תוכי. פתאום אתה מקבל החלטות עבור עוד איש צוות שאיתך, שסומך עליך בעיניים עצומות. זה שינוי תפיסה. מ"אני" ל"אנחנו".
ואז אתה מתפתח למפקד צוות של חמישה לוחמים. ופתאום האחריות גדלה, והיא מונחת לא רק על הכתפיים שלך, אלא גם על הכתפיים של הפקודים שלך, ועל כתפיהם של האזרחים שנמצאים במצב סכנה. זו הייתה קפיצת מדרגה עצומה מבחינת מנהיגות ושיקול דעת. צריך לדעת להאציל סמכויות, לסמוך על אנשים, ובמקביל להיות שם, בראש, לקבל את ההחלטות הקריטיות.
"מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'", אמר ניטשה. עבורי, ה"למה" היה ברור: להציל חיים, להבטיח ביטחון, להיות מקור לתקווה. ה"איך" – דרך אימונים קשים, אירועים מורכבים, ולמידה בלתי פוסקת – היה מחיר שאני מוכן לשלם.
הייתי מפקד צוות יחסית צעיר, לאחר שירות של חמש שנים בלבד. אבל בתחנה, כשאתה טוב במה שאתה עושה, כשאתה מפגין מקצועיות, יוזמה ומנהיגות, רואים את זה, ורואים את זה במהירות. התחלתי לקבל תפקידים נוספים, כמו קצין הדרכה תחנתי. פתאום אני אחראי על התרגילים, ההדרכות והאימונים של כל הכבאים בתחנה. אני אחראי שכולם יהיו מקצועיים, חדים ומוכנים לכל תרחיש. זו אחריות כבדה, כי המקצועיות שלהם היא המקצועיות של התחנה כולה, והיא משפיעה ישירות על חיי אדם.
דבר מוביל למשנהו. לאורך כל החיים שלי תמיד שאפתי לעשות כמיטב יכולתי. לא להסתפק אף פעם ב־99%. זה עיקרון שליווה אותי עוד מימי הכדורגל – תמיד לחפש את השער, תמיד לשאוף לשלמות, גם אם היא בלתי ניתנת להשגה. עצם השאיפה הזו היא שמניעה אותך קדימה.
וההצלחה, לפחות בעיניי, לא איחרה לבוא. לאחר שמונה וחצי שנים כלוחם אש וכמפקד צוות החלטתי שהגיע הזמן לנסות ולהיכנס לשדרת הפיקוד הגבוהה יותר, להוביל לוחמים לא רק ברמת הצוות, אלא ברמת המשמרת כולה, לפי האמונה והחזון שלי. ידעתי שזה יהיה קרב קשה. במיונים לקצונה התמודדתי מול חמישה גברים שהיו מבוגרים, ותיקים ומנוסים ממני במערך. הרגשתי שאני דוד מול גוליית. אבל עם כל זאת, מפקד התחנה שלי, שבעיניי הוא דמות לחיקוי ואחד המנהיגים הגדולים שפגשתי, החליט לבחור בי. הוא ראה בי משהו. הוא האמין בי. והוא עשה ממני, שלום דוידוביץ', קצין. לאחר שמונה וחצי שנים בתחנת איילון הייתי לקצין הכי צעיר שהיה אי־פעם בתחנה. זה היה רגע מכונן שבו הבנתי שכל הדרך שעברתי, כל המעברים, כל האכזבות, כל האימונים הקשים והאירועים הבלתי נשכחים – כולם הובילו אותי בדיוק לכאן.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הדרך ל־41”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות