סיום מדומה

0

כבר היה מאוחר מדי כשהבנתי שהביטוי להגיע רחוק הוא פחות מטפורי משחשבתי. היה עלינו להתרחק גיאוגרפית מנקודת המוצא, הרהרתי כשבהיתי החוצה מחלונו של המטוס שעשה את דרכו בחזרה לישראל; בתא הנוסעים עמד רחשם היציב של המנועים, מבעד לחלונות האובאליים הלך וקרב אלינו מצע הבניינים הבהיר שלאורך החוף; תל אביב נראתה כמו שכבת עובש לבן שהצטברה על אדמה ישנה. ההתרחקות מנקודת המוצא נתפסה כביטויה המובהק ביותר של שאפתנות ותאמה את הפקודה שהוטחה בנו ללא הרף ומתוך כל הדברים: "תיהנו." מקץ כמה עשורי חיים כבר ניתן היה לקבוע שהפקודה ההיא הוטמעה בנו היטב, ובכל זאת התקשינו להתחקות אחר המקומות המדויקים שמתוכם נמסרה לנו: אחד מהם כנראה היה הבעתה של השחקנית מהפרסומת של 'לוריאל' כשהטתה את ראשה בהתפנקות והכריזה: "אַיי'ם וֶרת' איט," או אולי הפרסומת של אחד ממותגי הספורט — שמו לפתע חומק ממני, אך סיסמתו חוזרת אליי עכשיו — "העתיד שלך אינו העתיד שלי." בפרסומת הושמע שיר שמילותיו היו: "אני לעולם לא אלך בדרך שלך. אני אמצא את דרכי, בכוחות עצמי." רטט עמום עלה כל העת מהאוזניות האלחוטיות, מברכות ימי ההולדת, מחדרי השינה. בכל מקום הושמעו ביטויים כלליים כמו 'לטרוף את העולם' בשעה שהמרחב סביבנו רק הלך והצטמצם. היינו במגע תמידי עם דבר שצורתו לא הייתה ברורה לנו ובכל זאת התווה את צעדינו; כל המעשים והמילים תועדו ושוקללו לכדי צביר ערפל שריחף מעל לגגות ובסמוך לקרקעיות האוקיינוסים. ככל שהתבגרנו נטרקו בפנינו בזו אחר זו האפשרויות הכלכליות שעמדו בפני הורינו, ואנחנו המשכנו להפריח לאוויר ביטויים שידענו כי לא נוכל לממש; השתדלנו, אם כן, לבלות. חלקנו לא התרחקנו ונשארנו לגור בעיר שבה הורינו גרו, לעיתים אפילו במרחק הליכה מביתם. הורים שהייתה להם היכולת לתמוך כלכלית בילדיהם שבגרו, עשו זאת. הם העבירו להם סכומים באופן קבוע, אנחנו התביישנו בכל פעם שראינו את הספרות מופיעות בירוק בחשבונותינו. האפשרות לחוש צער על תלותנו נחשבה לחוצפה, ובצדק; זו הייתה זכות שזכינו בה, גם אם מגעילה ורירית.

1

"בנקודה כלשהי בחייכם כנראה שמעתם מישהו בסביבתכם אומר: 'זהו, אלה החיים שלי מעכשיו.'" על מסך הטלפון שלי נראה חילוף של צעירים לבושי בגדים נקיים שנגעו במצחם בהילוך איטי או טמנו את ראשם בין ידיהם. סביבי, על שפת מעבר החצייה הצטופפו הולכי רגל וקרבתם אליי אפשרה להם לראות בדיוק במה צפיתי; עד לא מזמן עוד נהגתי להצניע דברים כאלה. "לפעמים אנחנו יכולים להרגיש תקועים עד כדי כך שאנו באמת מאמינים שלעולם לא נצליח לצאת מזה." מתוך האוזניות הלבנות שהיו תחובות באוזניי בקע קולה של הקריינית, שדמה באופן מדהים לקול הצונן של האישה שביטאה את המילים המוקלטות בתוכנת התרגום של גוגל; החלטתי שזו אותה אישה. "אז בואו נכיר בזה: להתחיל מחדש זה לא קל, אבל זה אפשרי. ברוכים הבאים ל'נזיר מקצועי', היום נעניק לכם תשעה כלים מעשיים שיסייעו לכם להתחיל מחדש." מצגת הצעירים הוחלפה בנוף גיאיות מכוסי יער־עד של עצי אשוחית, שצולם מרחפן; הרגשתי כאילו הקריינית מדברת אליי מהשמיים, "אז בואו נצלול ישר לנקודה. הצעד הראשון: קבלו את עברכם." הגיאיות הוחלפו בבחור שצעד מהורהר על גשר בשעת דמדומים, מאחוריו הגיחו מדי פעם שחפים שהתעופפו במקור פעור. "לעולם לא תוכלו לשנות את עברכם, וההיקבעות לגביו רק תגרום לכם לרגשי חרטה שיקשו עליכם ברגע הקשה שבו אתם מצויים. אז במקום להתבוסס בעברכם, למדו ממנו, שחררו אותו והתמקדו במה שכן תוכלו לשנות. ומעל לכול, סלחו לעצמכם." בזווית העין הבחנתי שהאיש שעמד משמאלי צפה במסך שלי בעניין; כשהבחין במבטי הוא הסיט מייד את פניו בחזרה אל הצומת. "צעד שני: התבוננו. הדברים שחוויתם לאחרונה לימדו אתכם לקח וכעת הופכים להזדמנות עבורכם לשפר את עצמכם. בחנו את האירועים שאירעו לכם והעריכו מדוע הדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו." הרמתי את פניי אל הכביש, ולמולי נפרשה לפתע השתלשלות האירועים שהביאה אותי לכאן כעקומה ספירלית שעלתה מהקרקע כלפי מעלה בתנועת מעגל אינסופית סביב עצמה. "למדו מטעויותיכם. הקדישו מדי יום זמן להתבוננות בהתנהלותכם ובחנו מה בה זקוק לשינוי. אם השינוי שתבצעו יתגלה כבלתי מדויק, אל תהססו לשנות גם אותו; זכרו, ההחטאה היא חלק מהתהליך." השפלתי שוב את פניי אל המסך, וכעת נראתה בו בחורה שצולמה כשהיא יושבת על ראש צוק וכותבת בפנקס; מבעד לשערה שהתבדר ברוח וכיסה חליפות את פניה נראה חיוכה הדק שהסגיר את הירקמותן של תוכניות. "צעד שלישי: זהו את מטרותיכם. מאפיינהּ החשוב ביותר של מטרה בת־השגה הוא הגדרתה הברורה. ערכו רשימת מטרות לטווח הקצר ולטווח הארוך, ולאחר מכן צרו רשימת תתי־משימות שיקדמו את כל אחת מהמטרות שציינתם. צעד רביעי: צאו מאזור הנוחות. ההתנסות בחוויות חדשות תעזור לכם לשנות את נקודת מבטכם על חייכם ותמלא אתכם תחושת מטרה. צעד חמישי: טִפחו לעצמכם על השכם. בקרוב תחוו רגעים שבהם כל התהליך המתואר כאן ייראה לכם כמו מאבק עקר ותו לא. לעיתים אפילו תחושו שאתם כלל לא מתקדמים, אך זה לא נכון. אתם כן מתקדמים, גם אם אתם לא מרגישים בכך. עקבו אחר התקדמותכם וחגגו כל צעד." הרמתי שוב את עיניי אל הצומת — בעברו השני של מעבר החצייה הצטברה כמות גדולה של הולכי רגל; כולנו חיכינו לאותו האות. "צעד שישי: צפו את האתגרים. נסחו לעצמכם את האתגרים שבהם נתקלתם בעבר וחִשבו מראש על פתרונות אפשריים עבורם, כך שכשתפגשו בהם שוב תהיו מוכנים. אך צַפּו גם לכישלונות." על המסך הופיע זוג שהתחבק בחוזקה על רציף של תחנת רכבת תחתית לא מזוהה; התחלתי לתהות מי יצר את הסרטון הזה. "זכרו שכישלונות הם חלק בלתי נפרד מחייו של כל אדם ושאסור לתת להם לעכב אתכם. צעד שביעי: בחנו את הערכים. בסרטון הקודם הראינו כיצד הערכים שבהם אנחנו מחזיקים מגדירים אותנו, אך גם ניתנים לשינוי בכל שלב בחיינו." מרחוק עלתה יללת אמבולנס ואני חשתי לפתע בעצמותיי את מדרונותיו הקרבים של סוף חודש אוקטובר, שבו יחול יום הולדתי השלושים ואחד: סתיו חמים יקנה חזקה על העיר, ואז, או לפחות כך נאמר לי, תחל ההידרדרות. "עליכם להשתמש ברגע הזה כהזדמנות לבחינת הערכים שלפיהם חייתם עד כה. בדקו אם הם פועלים לטובתכם, ואם תגלו שלא, אמצו ערכים חדשים. צעד שמיני: קבלו את ההחלטה. זה הזמן לקבל החלטות משנות־חיים בכל מישורי חייכם. צעד תשיעי: מצאו מנטור. ברגע כזה מותר לכם להודות שאתם זקוקים להנחיה," קולה של הקריינית הסגיר חיוך אוהד, "גם האנשים הדגולים ביותר הלכו פעם בעקבות צעדיו של אדם אחר. המנטור שתבחרו יכול להיות מישהו שהגיע להישגים דומים לאלו שאתם מבקשים לעצמכם עכשיו, או אדם שצלח משבר דומה לזה שאתם חווים כעת. זה גם לא מוכרח להיות מישהו שאתם מכירים באופן אישי, זה באמת יכול להיות כל אדם שתמצאו ראוי לתפקיד." ברקע החל להישמע קרשנדו של אקורדים מז'וריים שנוגנו בכלי מיתר, לקראת סיום הקריינית אימצה נימת דיבור רכה אפילו יותר: "חשוב שתעניקו לעצמכם את הזמן הדרוש כדי לעבור את זה. והכי חשוב -" החיוך עזב באחת את קולה, "שתמשיכו. פשוט תמשיכו," היא הפצירה, מודאגת; למשך כמה רגעים התנגנה רק המוזיקה לבדה. לאחר מכן הקריינית דיברה שוב, הפעם בקול עליז: "אם מצאתם ערך בסרטון הזה, שתפו אותו והי-" כיביתי את המסך באחת. הולכי הרגל שבצד השני החלו לצעוד לעברנו, אנחנו עשינו כמותם; כששני הנחילים החלו להתמזג זה בזה חלפו על פניי גבר חבוש כיפה, חיילת בהירת שיער במדי חיל האוויר, בחור שנסע על קורקינט שכור, בחורה ששני עגילי כסף זעירים ננעצו במרכז לחייה; בעל כורחי סקרתי את פניהם בחיפוש אחר כשירות לתפקיד שהוזכר בסוף הסרטון. כפי שקורה לאדם על סף רעב, דברים מפתיעים החלו להיראות לי אכילים.

חלק ראשון

חזרה

1

חזרתי לכאן בתחילת החגים. באחד הימים הראשונים שלי כאן נכנסתי לחנות מקס סטוק ברחוב יהודה הלוי וקניתי לעצמי מחברת חדשה במטרה להכניס מעט סדר במרכיבי חיי. רציתי לנסות להבהיר כמה דברים, ולו למען עצמי בלבד. בחרתי במחברת הראשונה שראיתי על המדף: מחברת חלקה ופשוטה בעלת כריכה רכה בצבע ירוק זרחני, שעל כריכתה נכתבה באותיות שחורות המילה Campus. כשיצאתי מהחנות הגדרתי אותה כראשיתם החומרית של חיי החדשים. מהר מאוד הגיעו הימים השבריריים של ראש השנה, אנשים נסעו. אשר לי, מקץ שלושה ימים שבהם ישנתי על הספה שבבית הוריי, עברתי לגור בסאבלט ומאז גרתי רק בסאבלטים. הנחתי שאסתדר כך עד שאצליח לייצר משהו אחר מחיי, לאחר שרוקנתי אותם כליל לקראת מעבר לאוסלו, שלא צלח ועוד אספר עליו, אבל בל נקדים את המאוחר.

בשבועות הראשונים כאן בעיקר הלכתי. אלו היו טיולים ארוכים שחוויתי כשילוב צורם בין היכרות עמוקה וכמעט מוחלטת עם כל מקום שהגעתי אליו ובין זרות מטאפיזית שכנראה נבעה מחוסר היכולת שלי להאמין שאכן חזרתי אל הרחובות האלו, והפעם לבדי. המקומות היחידים שהיו נטולי זיכרונות עבורי היו שטחיהן הפנימיים של דירות שטרם הזדמן לי לבקר בתוכן, והשהייה בסאבלטים סייעה לי בכך. כל התמקמות ארעית בדירתו של זר סיפקה לי הפוגה קצרה ונעימה של גילוי. הדבר הצליח להסיח את דעתי מעט וכעבור כמה שבועות נדמה היה שמצבי משתפר; חזרתי לדבר, לאכול. כעבור כמה חודשים כאלה אימי, שניסתה לעודד אותי, התקשרה אליי אחר הצהריים אחד באמצע דצמבר ושאלה אם ארצה לאכול איתה במסעדה שמול בית האופרה. התברר שהיא כבר הייתה שם ואפילו תפסה שולחן. הסכמתי, אף על פי שלא היה לי תיאבון. בינתיים, מתוך הסאבלט שבו גרתי אז ברחוב קלישר, כבר שמעו בעוצמה את הרעש גם כשהחלונות היו סגורים; עבודות הבנייה החלו מדי בוקר סביב השעה שבע ונפסקו רק עם רדת הערב. הרעש הגיע מכמה מוקדים שונים ברחבי העיר והתכנס לכדי צליל אחד מתמשך, מרובד והיחיד שהופיע בחייהם של כל תושבי האזור; מאות אלפי אנשים שחיי כל אחד מולאו במצבור שונה של צלילים: התראות, שירים, קולות אנושיים, המהומים, אנחות, יללות בעלי חיים, חריקות חפצים. בליל קולות הדחפורים והקידוח תפס את מקומם של צפצופי השעונים המעוררים ואת נעימות הפתיחה של מבזקי החדשות, שעד אז תחמו את תחילתם וסופם של הימים. לפני חמש שנים המכון הגיאולוגי לישראל התריע על רעידת אדמה שבקרוב תכה בשבר הסורי־אפריקאי לכל אורכו, אך לא נקבו בתאריך. מומחי המכון טענו שמדובר בעניין של זמן בלבד וקראו להיערכות של כל התשתיות, ומאז הבנייה לא נפסקה; הפועלים עבדו בחגים, לעיתים גם בגשם. מתוך גרגור הקידוח נשמעו מדי פעם צרימה חדה של משחזת או דפיקות פטיש, הד נפילתו של חפץ גדול במרחק. לעיתים נשמעו שיחות שנוהלו בצעקות ובשפה שלא הבנתי. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שהדבר הזה כבר לא ייעלם: זה קרה ברגע שבו הרעש נפסק בפתאומיות לכמה שניות ואני גיליתי שאוזני הפנימית משלימה אותו בעצמה. בכל אופן, ביום שבו פגשתי את אימי במסעדה שליד בית האופרה נאלצתי לחלוף על פני כמה מאתרי הבנייה; לא הייתה באמת דרך להימנע מהם. חלק מהבניינים נהרסו מהיסוד ונבנו מחדש ואילו אחרים רק עברו הגבהה ושיפוץ חיצוני. ליד כל אתר הוצבה מכולה ששרוולי דליים גלשו לתוכה מהקומות העליונות ועננת אבק עלתה והתאבכה בכל פעם שפסולת הושלכה לתוכה מגבוה. יריעות יוטה שחורות כיסו על הפיגומים ומבעד להן נראו מדי פעם הפועלים, חולפים כצללים. אני מודה שלא שמחתי לפגוש את אימי באותו יום. למעשה, לאורך כל התקופה ההיא מאז שחזרתי העדפתי לעשות כל דבר אחר: ימים שלמים תעיתי ברחובות בחוסר מעש, מדי פעם נכנסתי לשירותים של בית קפה מזדמן כדי לאונן בעמידה; ידעתי שאנשים במצבי בדרך כלל איבדו את היצר המיני לפחות לתקופה מסוימת, אך במקרה שלי האורגזמות החדות הושגו בקלות ובאמצעות הדמיון בלבד, יכולת שכיום נחשבה לנדירה וקיבלה מעמד של כישור. כך העברתי לפחות חודשיים. מדי פעם עצרתי לנוח בגנים הציבוריים, על ספסלים או על הדשא. לעיתים זרים פתחו איתי בשיחה, כמעט תמיד דרך התייחסות לקעקוע שלי. בגיל עשרים ושתיים קעקעתי על אמתי הימנית משפט ארוך בשפה זרה. מדי פעם אנשים שאלו אותי למשמעותו, היו כאלה שהגיבו על אורכו, או על הגופן. היום אני כבר כמעט לא מבחינה בו, אף על פי שהוא די בולט. בכל פעם שאנשים שאלו אותי לפירושו עניתי להם בהתלהבות כבושה; אהבתי שפנו אליי. בעיקר נהניתי כשאנשים העבירו עליו את כף ידם ללא רשות. לעיתים כשעניתי להם המצאתי לו פירוש אחר, לפי מצב רוחי. לשני בחורים שפנו אליי לפני שנים במנהרה שמתחת לאלנבי עניתי שזה תרגום של השורה האחרונה מתוך 'שירת האזינו', לגבר עם עיניים בולטות שהחל לצעוד לידי בקרליבך עניתי שזו שורה מתוך מכתב ההתאבדות שהשאירה אימי. בחודשים הראשונים לחזרתי לכאן, רוב התקשורת שלי עם הסביבה הסתכמה בשיחות הקטנות ההן על הקעקוע ואולי עוד כמה מבטים, בקשות. בתיבת הדוא"ל שלי הלכה והצטברה כמות מיילים שידעתי שלא אטרח לקרוא, חלקם נשלחו אליי מהבנק או מגופים ממשלתיים, מאנשים שעוד הייתה לי איזו התחייבות כלפיהם. התעלמתי מכל זה בעיקשות, וגם באמת לא היה לי אכפת. ובכל זאת, בדיעבד אני יכולה להעיד שרציתי להיחלץ ממצבי, אפילו מאוד. אך ככל שהימים חלפו גיליתי עוד ועוד דרכים שבהן יכולתי לממש את הרצון הזה; היו רגעים מרהיבים שבהם חשבתי שאנסה את כולן.