מספרת הסיפורים האחרונה

1

ליטָה, האבּוּאֵליטה שלי, זורקת אל המדורה עוד בול עץ של אורן מקסיקני. עשן מתוק מרחף מעלי ומעל סבתא אל השמים המלאים בכוכבים. הברכיים שלה חורקות כשהיא מתיישבת שוב על השמיכה לידי. הפעם אני לא שותה מכוס הקקאו החם עם הקינמון שהיא הכינה לי.

"יש משהו שאני רוצה שתיקחי איתך למסע שלך, פֶּטרָה." ליטה מכניסה יד אל הכיס שבסוודר שלה. "אני כבר לא אהיה כאן ביום הולדת שלוש־עשרה שלך…" היא מושיטה תליון כסוף בצורת שמש. במרכז התליון יש אבן שחורה שטוחה. "זאת אבן אוֹבְּסידיאן. אם תחזיקי את התליון מול השמש, האור שלה יזהר דרך האבן."

אני לוקחת ממנה את התליון ומרימה אותו, אבל אין שמש. יש רק ירח. לפעמים אני מנסה לדמיין שאני רואה דברים שאני לא באמת יכולה לראות, אבל אני בטוחה שזוהר חלש חודר דרך אמצע האבן. אני מקרבת את התליון אל פני ומרחיקה אותו. הוא נעלם לגמרי כשאני מרחיקה אותו יותר מדי ממרכז שדה הראייה שלי.

כשאני מחזירה את המבט אל ליטה, אני רואה שהיא מצביעה על תליון זהה שתלוי סביב צווארה. "את יודעת," היא אומרת, "תושבי יוּקָטָן מאמינים שאובסידיאן היא אבן קסומה. פֶּתח לחבֵּר שוב בין אנשים שאבדו זה לזה." היא מכווצת את השפתיים. העור החוּם שלה מתקמט לכיוון האף, כמו גזע סדוק של עץ.

"זה לא בסדר שמכריחים אותי לנסוע," אני אומרת.

"את חייבת, פטרה." ליטה מסיטה את המבט לזמן ממושך ואז מדברת שוב. "ילדים לא אמורים להיות רחוקים מההורים שלהם."

"אַת אמא של אבא. לפי מה שאת אומרת, הוא היה אמור להיות כאן איתך. כולנו אמורים להיות כאן איתך." גם בזמן שאני אומרת את הדברים אני יודעת שאני נשמעת כמו ילדה קטנה.

היא מצחקקת בשקט, בקול עמוק. "אני זקנה מדי לנסיעה ארוכה כל כך. אבל בשבילך… דִיוֹס מִיוֹ – אלוהים – כוכב לכת חדש לגמרי! זה כל כך מסעיר."

הסנטר שלי רועד ואני מצמידה את הראש אל צד גופה ומחבקת אותה חזק סביב המותניים.

"אני לא רוצה לעזוב אותך."

הבטן שלה שוקעת כשהיא פולטת אנחה כבדה. אי־שם, במדבר שמאחורי הבית של ליטה, זאב ערבות מיילל וקורא לחברים שלו. וכאילו בתשובה, תרנגולות מקרקרות ואחת העִזים שלה פועה.

"את צריכה קוּאֶנטוֹ," היא אומרת ומתכוונת לאחת ממעשיות העם שלה.

אנחנו נשכבות על השמיכה ומסתכלות על שמי הלילה. רוח המדבר החמימה נושבת מעלינו וליטה מושכת אותי אליה לחיבוק חזק־חזק. אני לא רוצה לצאת מהחיבוק הזה לעולם.

היא מצביעה על כוכב השביט הָאלי. מכאן הוא לא נראה מסוכן כל כך.

"הָבִּייה אוּנַה וֶס," היא מתחילה את סיפורה. "פעם, מזמן, היה נָוָואל בצורת נחש אש. אמא שלו היתה כדור הארץ, ואבא שלו היה השמש."

"נָוָואל בצורת נחש?" אני שואלת. "אבל איך כדור הארץ והשמש יכולים להיות הורים של יצור שהוא חצי אדם וחצי חיה?"

"ששש. זה הסיפור שלי." היא מכחכחת ואוחזת בכף ידי בין כפות הידיים שלה. "נחש האש כעס מאוד. אמא שלו האכילה אותו ודאגה לו, אבל אבא שלו, השמש, היה תמיד רחוק. אבא שלו הביא להם יבול, אבל גם הביא בצורת גדולה ומוות. ביום לוהט אחד, כשאבא־שמש עמד גבוה מעל הנָוָואל -״ ליטה מנופפת בזרועותיה מעלה לכיוון השמים – "הנוואל החליט להתעמת עם אבא שלו. אמא שלו התחננה לפניו שיישאר איתה לנצח, אבל נחש האש הצעיר מיהר לכיוון אבא־שמש."

ליטה שותקת לרגע. אני יודעת שהעיכוב מכוּון, שהיא רוצה לשמור אותי במתח. זה עובד.

"ומה קרה בהמשך?"

היא מחייכת וממשיכה בסיפור. "בקצה הזנב של נחש האש נדלקה להבה, והוא צבר מהירות עד שכבר לא הצליח להאט. אבל כשהתקרב אל אבא שלו, השמש, הוא הבין שעשה טעות. הלהבות של אבא־שמש היו עצומות וחזקות יותר מכל דבר אחר בכל היקום. הנוואל עקף את אבא שלו וניסה למהר ולחזור הביתה, אבל כבר היה מאוחר מדי. האש של אבא־שמש צרבה את עיניו והוא התעוור." ליטה מצקצקת בלשונה. "פּוֹבּרֶסיטוֹ, הוא לא ראה שום דבר, המסכן, והוא המשיך להתקדם מהר־מהר ולא הצליח להאט. לא הצליח למצוא את אמא שלו." היא נאנחת. עכשיו, כמו בכל הסיפורים שלה, מגיע הרגע שבו הקול שלה נהיה קליל יותר, כאילו היא מסבירה למישהו סתם ככה איפה נמצאת המאפייה הקרובה. "וככה, פעם בשבעים וחמש שנה, הוא יוצא למסע ומקווה למצוא שוב את אמא שלו." היא מצביעה עוד פעם על נחש האש. "הוא קרוב אליה וכבר יכול להרגיש אותה, אבל לא מצליח לחבק אותה."

"חוץ מעכשיו," אני אומרת ומרגישה שחוֹם מטפס בגב שלי.

"כן," היא עונה ומחבקת אותי חזק יותר. "בעוד כמה ימים נחש האש ימצא סוף־סוף את אמא שלו. אֶסטֶה קוּאֶנְטוֹ סֶה הָא אָקָבַּאדוֹ, וזה סוף הסיפור," היא אומרת.

אני מלטפת את כף ידה שוב ושוב ומשננת את הקמטים שעליה. "מי סיפר לך את הסיפור הזה? סבתא שלך?"

ליטה מושכת בכתפיים. "היא סיפרה לי כמה קטעים פה ושם. אבל את הרוב המצאתי לבד."

"אני פוחדת, ליטה," אני לוחשת.

היא טופחת על זרועי. "אבל לרגע אחד שכחת את הצרות שלך, נכון?"

אני מתביישת ולא עונה. הסיפור שלה באמת השכיח ממני הכול. השכיח ממני מה יקרה לה ולכולם.

"אל תפחדי," היא אומרת. "אני לא פוחדת. זה בסך הכול הנוואל שחוזר הביתה."

אני מרימה את עיני בדממה אל נחש האש. "אני אהיה בדיוק כמוך, ליטה. מספרת סיפורים."

היא מתיישבת בשיכול רגליים ופונה אלי. "את תהיי מספרת סיפורים דגולה, כן. זה בדם שלך." היא מתקרבת אלי. "אבל בדיוק כמוני? לא, מיחָה קטנה שלי. את צריכה לגלות מה אַת, וזה מה שתהיי."

"אבל מה יקרה אם אני אהרוס את הסיפורים שלך?" אני שואלת.

ליטה תופסת את הסנטר שלי בכף ידה הרכה והחומה. "אסור לך להרוס אותם. הסיפורים האלה נדדו מאות שנים ועברו בין עמים שונים עד שהגיעו אלייך. ועכשיו תורך להפוך אותם לסיפורים שלך."

אני חושבת על ליטה ועל אמא שלה, ועל אמא של אמא שלה. הן ידעו כל כך הרבה דברים. מי אני לעומתן?

אני סוגרת את כף ידי על התליון. "אני לא אאבד את הסיפורים שלך אף פעם, ליטה."

"את יודעת, גם בכוכב הלכת שאת נוסעת אליו תהיה שמש, ואולי שתיים." היא נוקשת בציפורן על התליון התלוי על צווארה. "תחפשי אותי כשתגיעי לשם?"

השפה התחתונה שלי רועדת ודמעות זולגות על פני. "אני לא מאמינה שאנחנו עוזבים אותך."

היא מנגבת דמעה מהלחי שלי. "לעולם לא תוכלי לעזוב אותי. אני חלק ממך. את לוקחת אותי ואת הסיפורים שלי לכוכב לכת חדש ולמאות שנים קדימה בעתיד. אני באמת בת מזל."

אני מנשקת אותה על הלחי. "אני מבטיחה שתהיי גאה בי."

אני לופתת את תליון האובסידיאן שלי ותוהה אם ליטה תסתכל על נחש האש דרך האבן העמומה בזמן שהוא יתאחד סוף־סוף עם אמא שלו.

2

הטיסה במעבורת מסנטה פֶה לאתר השיגור שביער הלאומי סן חוּאן, קרוב לדוּראנגוֹ, נמשכת פחות משעתיים. מתוכן, חצי שעה התמלאה בדיבורים של אבא, שהסביר לחאביֶיר ולי שאנחנו צריכים להפסיק לריב ושעלינו להתנהג יפה ולעבוד קשה.

נראה לי מוזר שהשלטונות בחרו דווקא ביער במדינת קולורדו ולא בבסיס צבאי. אבל כשאני רואה את הכבישים המבודדים ואת הקילומטרים של היער הצפוף, אני מבינה. כאן, במקום הזה, אפשר להסתיר אפילו שלוש חלליות בין־כוכביות ענקיות, שנועדו ליישב את אוכלוסיית כדור הארץ בכוכב לכת אחר.

תאגיד הפְּליאָדוֹת תִכנן שלוש חלליות יוקרה שייקחו אנשים עשירים לטיסה נוחה ברחבי הגלקסיה. ראיתי את הפרסומות שהתאגיד הקרין על מסכי ענק לאורך מסלולי הריחוף. רואים בהן את המלון שבתוך החללית – של חמישה כוכבים. נברשות בדולח בצבע הקבוע של תאגיד הפּליאדוֹת, סגול מלכותי, מאירות בהן פנים של שחקנים בבגדים מהודרים, שמחזיקים כוסיות מרטיני ומחייכים בזמן שהם שולחים מבט לעבר כאילו־ערפילית. איש עם קול של מישהו שמגרגר בכל בוקר שמן אבוקדו מדבר על רקע צלילי פסנתר מתכתיים: "תאגיד הפּליאדוֹת. דמיינו מחדש את כל מה שחשבתם על מסעות בין־כוכביים. חיי היוקרה בין הכוכבים מיועדים לאנשי הצמרת ההרפתקנים."

אני חושבת על החלליות כמו שהן עכשיו. האנשים ההם על מסכי הענק, עם החיוכים שחושפים שיניים צחורות, לא דומים לנו משום בחינה: מדענים, מהנדסי הַאֲרָצָה שתפקידם יהיה להתאים את התנאים בכוכב החדש לבני אדם ומנהיגים, שהשלטונות חשבו שמגיע להם לחיות יותר מאשר לאחרים. ואיך המשפחה שלי נכללה בחבורה הזאת? לפי מה הפוליטיקאים שבשלטון בחרו? ומה היה קורה אם אמא ואבא היו מבוגרים יותר? כמה מהפוליטיקאים האלה השיגו לעצמם אישור נסיעה?

אני מרגישה שלא בסדר מצדנו להתגנב ככה מכדור הארץ בזמן שאנשים רבים כל כך נאלצים להישאר בו. ההורים שלי אפילו לא ידעו לאן ניסע עד ליום שלפני הנסיעה עצמה. אבא אומר שתאגיד הפּליאדוֹת החביא את החלליות שלו במתקן תת־קרקעי ענקי בנמל התעופה הישן של דֶנוֶור – הן היו אמורות לצאת לטיסה הרשמית הראשונה אל מחוץ לכדור הארץ רק בעוד שנתיים. טיסות המבחן הראשונות ליעדים קרובים בחלל התקיימו בהצלחה לפני כמה חודשים, אבל עכשיו, בגלל הצורך למהר, זאת תהיה הטיסה הבין־כוכבית הראשונה שלהן.

אם לא היתה התפרצות סולארית בשבוע שעבר, היינו רואים את נחש האש חולף לו בשקט ליד כדור הארץ בעוד כמה ימים, כמו שהוא עשה מאז ומתמיד.

מתקן ההמראה שמעבר לשער, בתוך היער הלאומי, הוא לא יותר מתחנת יער ישנה שעברה שיפוץ. אני מנסה לא לחשוב על מה שראיתי בכניסה הקדמית. כשאנחנו מגיעים לתחנה, אומרים לנו להתקדם עם שאר הנוסעים על שביל שנכנס אל תוך היער. משפחות נוספות מתאספות ממש מאחורינו ומחכות לתורן לעלות על החללית. עצי הצפצפה והאורן מסננים את אור השמש כמו הציור של יונה הנביא והלווייתן שעל החלונות הצבעוניים בכנסייה. אני קופצת בבהלה כשציוצים של גוזלים פורצים מעלינו פתאום. אני מרימה את העיניים ורואה אמא סנונית מקפצת מהקֵן ומחפשת אוכל. הציוצים של הגוזלים משתתקים ברגע שהיא מתרחקת. אמא־ציפור לא יודעת שהיא מתאמצת לחינם. אני מצמצמת את העיניים ומכוונת את המבט אל הראשים הקטנטנים שמציצים מעבר לשוליים של הקן. בהתחלה אני מרחמת עליהם, הם כל כך קטנים וחסרי אונים. אבל אז אני מבינה איכשהו שדווקא הציפורים הן בנות המזל. הן לא יבינו מה קרה פתאום.

אנחנו ממשיכים לצעוד בַּשביל לכיוון החללית והוא נראה כמו שביל טיולים רגיל. ההורים שלי סיפרו לי שמעקב תוכן ברשתות הראה שהרבה מאוד קבוצות שוליים של אנשים שמאמינים בקונספירציות חושבים שקורה כאן משהו חשוד. מתברר שהאנשים האלה צודקים. אחי הקטן, חאבייר, מפסיק לדלג כשאנחנו יוצאים מתוך הצל של צמרות עצי האֶדֶר אל תוך שדה פתוח וירוק. לעינינו נגלית חללית עצומה בגודלה, דומה לגמל שלמה שעשוי מבדולח ומפלדת אל־חלד.

"פטרה…?" חאבייר תופס במפרק כף היד שלי.

מעבר לשדה יש עוד חללית שנראית בדיוק כמו זאת שלנו. היא רחוקה כל כך, שנדמה שהיא קטנה פי שניים מהחללית המפלצתית שנמצאת לידנו. אני רואה רק שתי חלליות ומבינה שחללית אחת כבר יצאה לדרך. אבא אומר שאבד הקשר איתה ברגע שנשמע הצליל שאישר שהיא הגיעה לאלפא קנטאורי.

"הכול בסדר." אני מושכת את חאבייר קדימה, אפילו שגם אני רוצה להסתובב ולרוץ בחזרה ליער.

אני חושבת על ליטה ועל המורים שלי ועל החברים שלי מהכיתה ותוהה מה הם עושים עכשיו. אני לא רוצה לדמיין אותם פוחדים עד כדי כך שהם ינסו להסתתר ממשהו שאי־אפשר להסתתר ממנו.

במקום זה אני מדמיינת את ליטה ואת דודה בֶּרטה מתכסות בשמיכה המשובצת באדום ושחור, שותות קפה עם "רוטב סודי" ורואות את הנוואל הנחש חוזר הביתה.

"ברטה! זה לא הזמן להתקמצן עכשיו." ליטה תטֶה את בקבוק הזכוכית החוּם ותמזוג לתוך ספל הקפה שלה נוזל עשיר, גם הוא חום.

"כן, את כנראה צודקת," תענה דודה ברטה. "לא יהיה עוד חג מולד, אז אין טעם לשמור אותו לשנה הבאה." ליטה תמזוג כמות גדולה אפילו יותר לתוך הספל של דודה ברטה. הן ישיקו את ספלי החרס, ילגמו לגימה ממושכת ויישענו יחד על עץ הפקאן של דודה ברטה, שהוא בן מאה שנה.

זה הסיפור שהמוח שלי יזכור מהן.

לפני שההורים שלי נבחרו לנסיעה, כבר היו הרבה אנשים שהתחילו לפרוץ לבתים ולשדוד דברים. שאלתי את אמא בשביל מה הם טורחים לעשות את זה, הרי כל הדברים ממילא ייעלמו בקרוב, והעיניים שלה התמלאו בדמעות.

"אנשים פוחדים. יש אנשים שבמצבים כאלה עושים דברים שהם אפילו לא היו חולמים שהם מסוגלים לעשות. אסור לנו לשפוט אף אחד."

אני עדיין לא מבינה איך זה שיש אנשים רגועים לגמרי ויש אנשים שיוצאים להשתולל ברחובות. אני אמורה לשמוח שההורים שלי נבחרו לנסוע לכוכב הלכת החדש, סֵייגְן. אבל אני מרגישה כאילו קיבלתי את כוס המים האחרונה על כדור הארץ ואני יושבת ושותה אותה בכיף בזמן שכולם מסתכלים.

אני מרימה את העיניים אל השביט ומתכווצת. אני שונאת אותך.

המשפחה שלי ואני, כמה מדענים ועוד משפחה אחת עם נער בלונדיני חוצים את שדה העשב כמו נמלים שצועדות בטור אל הקן שלהן. כשאנחנו מתקרבים, אני לא רואה כַּן שיגור מבטון כמו שרואים תמיד בטיסות חלל מסחריות, אלא רק עשב שמישהו כיסח לא מזמן.

אמא מדברת בשקט. "כשנהיה שם בפנים אפילו לא תדעו שהזמן עובר. אין שום סיבה לדאוג." אבל כשאני מסתכלת עליה, אני רואה שהיא מכווצת את העיניים חזק ומנענעת בראש כאילו זה יעזור איכשהו לסלק את כל זה. "וכשנגיע לסֵייגן," היא מוסיפה, "תהיה לנו התחלה חדשה, כמו כשבונים חווה חדשה. ויהיו שם עוד ילדים בגילך."

היא לא יכולה לשפר את המצב. אני לא רוצה להכיר חברים חדשים. אפילו את רָפּידוֹ הייתי צריכה לשחרר מאחורי הבית של ליטה. אולי הצב שלי יצליח איכשהו להיכנס עמוק לתוך בור ולשרוד גם אחרי הפגיעה של השביט, ואז הוא יוכל לחיות בלעדי.

"זה טיפשי," אני ממלמלת. "אולי אני צריכה פשוט לספר להם על העיניים שלי ואז לא יעלו אותנו על החללית."

אמא ואבא מחליפים מבט. אמא תופסת אותי במרפק ומושכת אותי הצדה. היא מחייכת אל המשפחה האחרת, שממשיכה להתקדם.

"פטרה, מה את עושה?"

אני מרגישה שאני עומדת לבכות. "מה עם ליטה? נראה לי שאפילו לא אכפת לכם ממנה."

אמא עוצמת את עיניה. "אין לך מושג כמה כל זה קשה לנו." היא נושפת בקול ומסתכלת עלי. "אני מצטערת שזה מכאיב לך כל כך, אבל זה לא זמן טוב לדבר על זה."

"מתי יהיה זמן טוב?" אני אומרת, בקול רם מדי. "בעוד מאות שנים, כשהיא כבר תמות מזמן?"

הנער הבלונדיני, שעכשיו מקדים אותנו, מסובב את הראש אחורה. אבא שלו נועץ בו מרפק והוא מסתובב בחזרה.

"פטרה, אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מה יקרה." אמא מגניבה מבט אל המשפחה השנייה. היא תופסת את הצמה שלה ומפתלת את הקצה באצבעותיה.

"אני חושבת שאת משקרת."

אמא מסתכלת על אבא ומניחה יד על הזרוע שלי. "ברגע זה, פטרה, העולם לא מסתובב סביבך. בכלל טרחת לעצור לרגע ולחשוב איך אנשים אחרים מרגישים?"

אני כמעט אומרת שבקרוב מאוד העולם לא יסתובב סביב שום דבר, אבל הזרוע שלי רוטטת. אני מסתכלת ורואה שהיד של אמא רועדת.

היא מצביעה לכיוון שממנו באנו. "שמת לב לאנשים שמחכים מחוץ לשער?"

אני מסיטה את המבט. אני לא רוצה לזכור את האישה שהורידה מהאצבע שלה טבעת נישואים ודחפה את התינוק שלה קדימה לכיוון השומר החמוּש. "בבקשה, בבקשה," היא מלמלה שוב ושוב בזמן שההסעה שלנו חצתה את השער. כמו שמעקב התוכן הראה, המשפחה הצעירה ההיא ועוד מאות אנשים אחרים הצליחו איכשהו להבין שהשלטונות מחביאים כאן משהו.

"הם היו נותנים הכול כדי לעלות איתנו לחללית." אמא מתכופפת ומביטה ישר בעיניים שלי. "את רוצה ללכת מפה?"

אני חושבת על האמא עם התינוק ומנסה לחשוב מה יקרה אם אני לעולם לא אראה שוב את אבא או את אמא או את חאבייר.

"לא," אני עונה.

אישה וילדה קטנה מתקרבות ומחזיקות ידיים. הילדה לובשת סווטשרט עם כובע, שאליו מחוברת קרן ספירלית כסופה. כשהן חולפות על פנינו, היא מסובבת את הראש בתנועה הפגנתית ונועצת בי מבט חשדני.

"סוּמָה, צצצצ," לוחשת אמא שלה, והילדה מסיטה את המבט.

אמא מסתכלת לכיוון שלהן, ואני יודעת שגם היא ראתה שהן מסתכלות עלינו. "אז את יכולה בבקשה לשמור בינתיים את הדעות שלך לעצמך?"

אמא צועדת קדימה ועוקפת את אבא ואת חאבייר. אבא מרים אלי גבה ומנענע בראש, וככה אני יודעת שאפילו לו כבר נמאס. חאבייר רץ אחורה אלי וכמעט מועד על אבן שמוטלת על השביל. הוא נופל עלי ואני מושכת אותו למעלה. הוא אוחז ביד שלי. "הכול בסדר," הוא אומר, בדיוק כמו שאני אמרתי לו רק לפני כמה רגעים. הפעם תורו לדרבן אותי להמשיך ללכת.

אני נושמת נשימה עמוקה כשאנחנו מתקרבים לגשרון האלכסוני שעולה אל הכניסה לחללית שנראית כמו גמל שלמה. הצד הקדמי שלה, שהוא בגודל של מגרש כדורגל, מתנשא מעלינו. בחלק הקדמי יש חלונות שבגללם נדמה כאילו הפה של הגמל שלמה פתוח וחושף שיניים ארוכות בין קצה הראש ללסת התחתונה. שתי רגליים שמונחות על השדה מעגנות אותו לקרקע.

במרחק, נקודות קטנות נכנסות לבטן של החללית דמוית החרק השנייה, שאמורה לצאת לדרך זמן קצר אחרינו.

חאבייר מצביע על שני תאים אליפטיים שנראים כמו כנפיים בחלק האחורי של החללית. "שם נהיה?" הוא שואל.

אבא מהנהן.

"זה גדול יותר מכל בית הספר שלי," חאבייר לוחש.

"כן." אמא מחייכת חיוך מזויף, כאילו היא מנסה לשכנע אותו שאנחנו נוסעים שוב לדיסנילנד. "יש מעט מאוד חלליות שיכולות להסיע כל כך הרבה אנשים למקומות רחוקים כל כך."

"ולאורך כל הנסיעה הזאת אנחנו נישן?" הוא שואל.

"זה יהיה כמו לנמנם קצת אחרי הצהריים," אמא אומרת.

"הנמנום" ומה שהוא ייתן לנו – זאת נקודת האור היחידה בכל הסיפור הזה. אבל בניגוד למנוחת הצהריים של חאבייר, שנמשכת חצי שעה, הנמנום שלנו יימשך שלוש מאות ושמונים שנה.