קרול היא מורה גרושה בעיירה קטנה באירלנד, שהזדמנות שנייה לאהבה מעניקה לה תחושת שייכות מחודשת. הקשר החדש מעורר בעיירה רכילויות: […]
הרציף האחורי בבַּליטוּר היה המקום שבו קרו דברים בעבר. המבנה האפור בפינת טוּמי'ז ליין היה בעבר תחנת המשטרה, זמן רב לפני שהועברה לתיבת הזכוכית והלבנים ליד בית החולים. חנות חומרי הבניין של קיאוֹ שכנה בעבר במבנה האבן הגדול עם החזית הכפולה. אפשר עדיין לקרוא את השם מעל החלונות הגדולים שמרוחים בסיוד חלבי מסתורי של חנויות נטושות. מעטים זכרו זאת, אבל המבנה הגבוה והדק עם הדלת הצרה היה חנות האופניים היחידה בעיר. כעת נדמה כאילו הוא ממתין לרגע קריסתו. המוסך של קלירי נשאר פתוח, סינר של שמן וגריז שהתפשט על הכביש, אבל בימים אלה רוב בעלי הרכבים פנו לאחד המוסכים החדשים יותר בדרך קורק.
מעל טלאי הגגות העלובים לאורך הרציף האחורי בצבצה שורת בתים מפוארת להפליא. היא נראתה לא שייכת, כמו אורח שהתלבש לאירוע בהידור מופרז. הרשמיות של סטייבל רואו ייחדה אותו מכל רחוב אחר בעיר והוא השתרע בין טומי'ז ליין ובַּרַאק היל. שבעה בתים בלבד ובחזית כל אחד מהם גינה קטנה שסומנה במעקה מתכת אלגנטי ללא עיטורים מצועצעים. רוב הבתים היו מתוחזקים היטב. האנשים שהתמזל מזלם לגור בהם התגאו במעונם מתוך מודעות לכך ששפר עליהם גורלם. שכן צר עין היה עשוי לתאר אותם כמתנשאים. הדלתות היו מבריקות, החלונות נקיים מרבב, המרזבים נקיים מעשבים. במקור הבתים נבנו עבור הקצינים הבריטים שהגיעו לעיר כחלק ממחנה צבאי קטן, והאווירה בשורת הבתים הקצרים אכן הקרינה אופי אנגלי בעיקר ופחות אירי.
בשעת בוקר כזאת, שרר ברחוב שקט מוחלט. גברת בַּטימֵר, האלמנה מבית מספר אחת, נסעה לביקור אצל אחותה בדבלין. כרזה דהויה ורטובה על חתול נעדר הייתה תלויה על שער בית מספר שתיים והבהירה שאבדה כל תקווה. צעצוע טרקטור זוהר מפלסטיק חנה בצורה מסודרת על השביל המוביל לדלת הכניסה של בית מספר שלוש. הילדים הוסעו לבית הספר כמה שעות קודם לכן. אור הבוקר נצנץ באבני הקריסטל הקטנות שהיו תלויות בחלונות של בית מספר ארבע. איש לא היה מגדיר את ג'ני וארתור בימיש בתור הִיפִּים — הוא היה רואה חשבון בגמלאות — אבל הם אימצו סממנים של בוהמיינים מהמעמד הבינוני. הם תלו כמה פעמוני רוח ליד דלת הכניסה שלהם, עד שגברת בטימר התלוננה שאינה מצליחה להירדם. בבית מספר חמש, הרווקה המקשישה קרונין ישבה בלתי נראית במטבח עם שמיכה על ברכיה והאזינה לרדיו מנגן מוזיקה קלאסית שלא נהנתה ממנה. אחת המטפלות תחזור בהמשך היום להגיש לה ארוחת צהריים. בית מספר שש נמכר זה מכבר. אף אחד לא האמין למחיר ששולם בעדו. טירוף הדעת. זוג צעיר, כנראה. הבעל עבד במפעל הכימיקלים ליד קרינור. בבית מספר שבע השכן, עמדה אישה ליד אחד מחלונות הקומה הראשונה. במבט ראשון, עובר אורח היה עשוי לתאר אותה כצעירה, בזכות מבנה גופה הצנום וחולצת הג'ינס הרפויה שלה. שערה היה אסוף על ראשה בתסרוקת מרושלת, ושני עטים מפלסטיק הגיחו ממנו. מבט קרוב יותר היה מגלה את פניה הרפויות, את העיגולים הכהים מתחת לעיניה ואת השיבה שזרקה בשערה. זו הייתה קרול קרוטי, כמעט בת חמישים. מבטה לא הופנה אל מחוץ לחלון לעבר הנהר, או אל מאחורי גגות הרציפים לצד השני של העיר. במקום זאת, היא רכנה מעל תיקייה, בעודה לועסת את הקצה של עט שלישי. קרול גרה בבית מספר שבע פחות מעשר שנים, ולא הייתה מוכנה לעזוב.
מגורים בבית ישן היו חידוש עבורה. היא החלה את חייה בשיכון מודרני ומסודר בפרבר של קורק סיטי. הוריה קראו לה קרול. "נולדת בחג המולד?" אנשים שאלו בנימוס מתוך מחשבה שנקראה על שם מזמור חג. "לא," נהגה להשיב, מודעת במעורפל שעליה לספק הסבר נוסף, הסבר חלופי, אבל מעולם לא היה כזה. כשהייתה בת עשר, בריאן ולינדה, אחיה ואחותה הגדולים, הוכנסו יחד איתה למושב האחורי של המכונית ונסעו מהעיר. ביתם החדש היה קוטג' מודרני וחדיש על החוף, מערבית לבליטור. זה היה שכרם. "עבודה קשה, ילדים," אביהם קרן אליהם ממושב הנהג. "ככה נראית עבודה קשה." הוא מתח את גופו כדי לתת לאשתו נשיקה מסורבלת. היא הסמיקה ועיניה רפרפו לילדים מאחור. קרול ידעה, במגבלותיה של ילדה, שהעסק של אביה מצליח. אמה הזכירה לילדים בקביעות כמה אבא עסוק, וכמה היה רוצה להיות עם כולם בבית אבל נאלץ לעבוד. רשת בתי הקפה הקטנה בבעלותו בקורק התרחבה לתחנות רכבת, ואז לדבלין ולבסוף לשדות התעופה. "קרוטי'ס קפה" נעשה מוּכּר ונקרא בחיבה "גרוטי'ס". קרול כונתה לאורך שנותיה בבית הספר בשם "גרוטי קרוטי", אפילו על ידי חבריה.
לימים, כסטודנטית, ביתה היה דירה קטנה ומודרנית בדבלין. אביה קנה אותה כהשקעה. אביה הזכיר זאת פעמים רבות, במיוחד בנוכחות לינדה ובריאן, כדי שלא תדמה לחשוב שהדירה שייכת לה. "אני יודעת, אבא," נאנחה פעם אחר פעם. "כולנו יודעים. אנחנו מבינים."
"רק שיהיה ברור," נהג אביה למלמל.
מה שלא נאמר היה שקרול הייתה אכן הבת המועדפת עליו. לא לינדה ולא בריאן למדו באוניברסיטה, והעובדה שבת הזקונים שלו עשתה זאת הפכה אותה לכוכבת בעיניו. אבל הוא לא קנה לה דירה. היה לו חשוב מאוד להקפיד שהכול יהיה הוגן בענייני כספים. בצוואתו הכול יחולק לשלושה חלקים. היא קיבלה את חלק הארי רק באהבתו.
כשקרול החלה ללמד ספרות בתיכון, היא חלקה דירה עם שתי אחיות. הדירה, בצד הצפוני של העיר, נשאה את חדשנותה כאות כבוד. מסדרונות מוארים היטב, אריחי שטיח בצבע חום. בדלת היציאה לרחוב הותקנו זמזם אבטחה ומצלמה קטנה. אביה של קרול אהב את זה. שתי האחיות חלקו חדר שינה אחד בזמן שקרול קיבלה את החדר השני. שלושתן הסתדרו לא רע, עד שגילו שהיא הבת של קרוטי שבבעלותו כל ה"גרוטי'ס". אחר כך שום דבר לא חזר לקדמותו.
קרול התאהבה. אלכס לימד גיאוגרפיה ואימן קבוצות ספורט שונות. הוא לבש חליפות ספורט על המגרש ומחוצה לו וטיפח זקן כהה ומסודר. הוא לא היה הטיפוס שקרול הייתה מצפה שיזמין אשת ספר כמוה לדייט. זה לא אומר שהיא לא נמשכה אליו. להפך, עיניה נדדו אליו לעיתים קרובות בחדר המורים של בית הספר. מאחורי ערימה של שיעורי בית שטרם נבדקו היא צפתה בו מפלרטט וצוחק עם המורה הבלונדינית להיסטוריה. קרול ראתה את התלמידות הבוגרות מתאספות ליד דלת הכיתה שלו, מנסות לחשוב על שאלות לשאול אותו על אגמים או קרחונים בתקווה שישים לב אליהן. ואז ערב אחד בחניית בית הספר, הוא הזמין אותה בנונשלנטיות לצאת איתו לדייט. הנימה הייתה קלילה ולא מאולצת, כאילו לא מדובר בדייט הראשון שלהם. קרול הרגישה כאילו היא צופה בסדרה בטלוויזיה ומבינה שכנראה פספסה פרק, כי הסיפור התקדם בדרכים חסרות פשר. הוא יצא עם קרול לארוחת ערב, הזמין יין ללא מבוכה ואמר לה שהיא נראית יפה. הוריה אהבו אותו. מה עוד הייתה יכולה לבקש? היא התחתנה איתו.
הם קנו בית על הנייר כשהתארסו. השלטים הגדולים מסביב לאזור הבנייה הכריזו בגאווה שהבתים "מעוצבים על ידי אדריכל", כאילו רוב המבנים פשוט נבנו על ידי בנאים שהשתמשו במזל ובפלס. "אל תספרי לאחיך ולאחותך," הזהיר אביה כשמסר לה את הצ'ק לטובת המקדמה.
הם היו מאושרים. באמת מאושרים. כל הרהיטים נבחרו ונקנו ללא ויכוחים. לעיתים קרובות כשקרול ניקתה או הביאה מצרכים, היא הייתה עוצרת ומעריכה את מעשה ידיהם. זה היה בית אמיתי. הם צחקו, החליפו סיפורים על תלמידים או לעגו לתוכניות הטלוויזיה שצפו בהן בעודם מתכרבלים על הספה שהם מצאו יחד. "מושלמת," אמרו כמעט בו־זמנית כשהם ראו אותה בחנות קייסי'ס בקורק. קרול נכנסה להיריון. הם בחרו עריסה. עיצבו את החדר האחורי הקטן. נולד להם בן, קרייג. הוא היה בן שש כשאלכס עזב. לא לטובת המורה הבלונדינית להיסטוריה אלא המורה הבלונדינית החדשה לצרפתית. קרול לא הייתה שבורת לב כמו שציפתה שיקרה כשעזב. היא אפילו חשה מעט הקלה — הדבר שהיא חששה ממנו וספק ציפתה לו שנים רבות, סוף־סוף קרה. ירדו דמעות כמובן, והתעוררו רגעים של זעם פראי שבהם רצתה לאתר אותו ולגרום לו כאב פיזי נורא ומחריד, אבל היה לה עדיין את קרייג. קרייג החמוד והאדיש והבית העירוני החדש והמתוחכם. אביה של קרול קנה את חלקו של אלכס בבית. היא שאבה מעט נחמה מהידיעה שהמורה לצרפתית זרקה את אלכס אחרי פחות משנה, והוא חי עכשיו עם פיזיותרפיסטית בדרימוליג.
החיים כאם חד הורית לא היו גרועים כמו שחשבו אחרים, לרבות הוריה. היא גילתה שהיא מעדיפה להיות עם קרייג בבית הקטן שלהם בלי אלכס. ואז לפני קצת יותר מעשר שנים, אחרי שהתינוק שלה עזב את הבית כדי לעבוד כמתווך נדל"ן בלונדון, היא פגשה את האהבה השנייה בחייה, דקלן. היא הרגישה שהאושר החדש כמעט ארב לה. לכן היא עברה לבית הישן הזה, עם קירות שמתנפחים ורצפות עקומות. 1811 הייתה השנה המוטבעת בראש צינור הניקוז הארוך ממתכת שהוצמד לחזית הלבנים של בית מספר שבע בסטייבל רואו. הבתים המדורגים לא היו גדולים אבל היו להם שאיפות נשגבות. שלוש קומות גבוהות, עם שני חדרים קטנים בכל קומה. המבנה לא היה באמת גדול יותר מקוטג', אבל בזכות התקרות הגבוהות, עיטורי הגבס העדינים ותנורי האח המרשימים, נראה שהבית משוכנע בייחוסו האצילי. בקומה העליונה שכנו חדר השינה של קרול ודקלן והאמבטיה. חדר המגורים בקומה הראשונה היה חדר השינה הראשי אבל קרול התעקשה, ודקלן אחרי שכנוע רב הסכים לבסוף שיעברו לקומה העליונה. היא לא רצתה לשכב עם דקלן במקום שבו ישן עם אשתו. קרול גם שינתה את הסלון הקטן בקומת הקרקע לחדר אוכל, כדי שלא יאכלו יותר במטבח. היא ידעה ששינויים אלה הטרידו את דקלן, אבל קרול הרגישה שזה חשוב שהיא תטביע את חותמה על הבית. הוא היה עכשיו שלהם.
חדר השינה לשעבר של דקלן הפך לחדר האהוב עליה. הוא היה ממוקם בקדמת הבית. שני חלונות גדולים מהרצפה עד התקרה, מחולקים, צפו על העיר, כשכל אחד מהם מוביל למרפסת קטנה ממתכת פשוטה. קרול נהנתה לשבת בחדר האוורירי הזה כששמש אחר הצהריים הזיזה את צל מסגרת החלון על פני הקרשים השחוקים של רצפת האלון. היא אהבה לדמיין שאחרים ישבו כאן לפניה, צופים במסעו האיטי של האור אל מדפי הספרים בקיר המרוחק. לפעמים, כשהתכוננה לקראת שנת לימודים חדשה, עיינה ברומן של ג'יין אוסטן, או אולי דיקנס, היא תהתה אם מישהו קרא את הסיפורים האלה בחדרים האלה בעבר. זה לא הפחיד או הטריד אותה. המחשבה על כל החיים שדרו בין הקירות האלה העניקה לה תחושת נוחות. לא משנה כמה עסוקה או טרודה הייתה בחייה, זה היה חסר משמעות. השמש הטילה את צלליה, התריסים הכבדים חסמו אותה, המדרגות חרקו בלי לשים לב מי מפעיל עליהן מאמץ. הבית הישן הזה היה הרבה יותר מסך החיים שהכיל במהלך השנים. אף אחד לא היה יכול באמת להיות בעליו. ודאי שלא קרול. עכשיו זה כבר הובהר מעל לכל ספק.
ארגזים בגדלים שונים נערמו בכל חדר. כתב ידה של קרול התנוסס על רובם: חדר אוכל #2 כלי זכוכית. ספרים. סירים. שונות. היא החזיקה תיקייה שבה לכל ארגז הוקדש דף תואם המפרט את התכולה המדויקת. הילדים שלו לא יאשימו אותה שגנבה משהו. לא בפעם הראשונה, היא שאלה את עצמה איך היא מסוגלת לאהוב את דקלן כל־כך ובכל זאת לחוש סלידה כה עזה וקמאית כלפי ילדיו. היא הציצה בטלפון שלה. 10:45. הם יגיעו לכאן בקרוב. היא לא תופתע אם יגיעו מוקדם, בתקווה לתפוס אותה לא מוכנה. מה הם חשבו שהיא מתכוונת לעשות? לצאת מהבית בטריקת דלת, כשקופסת כלי כסף תפורה לתוך בטנת המעיל שלה?
סלון הבית שבו עמדה כעת היה ריק, אך כשסקרה את כתמי הטפט הכהים יותר שעליהם היו תלויים ציורים, קרול עדיין ראתה אותם. את הסימנים על הרצפה במקום שבו ניצבו שתי הספות הקטנות זו מול זו. היא ראתה גם אותו. רגליו משוכלות, האייריש טיימס מורם ומכסה את רוב גופו. נחירה קלה כשהציעה לו תה. איך ייתכן שהוא כבר לא כאן? הריח הכימי המוזר של השמפו נגד קשקשים שלו עדיין עמד באוויר. איך ייתכן שדקלן, השור החזק שלה, איננו, והריח נותר? היא הרגישה את עיניה מוצפות דמעות, אך ניגבה אותן בידה. הילדים לא ימצאו אותה ככה.
היא שמעה טריקת דלת מכונית. כשהציצה מהחלון אל הרחוב, ראתה שזה קיליאן. הוא הרים את מבטו. קרול הסתובבה במהירות, אך ידעה שהוא כנראה ראה אותה. כמה אופייני לו למצוא מקום חניה ממש בחוץ, כשברוב הערבים אחרי העבודה היא נאלצה להקיף את הרחוב בחיפוש עקר. היא העזה להציץ שוב מהחלון. קיליאן הסתכל עכשיו לכיוון השני אל המשך הרחוב. מעילו הגדול התנופף בראוותנות ברוח, אך שערו המעוצב בקפידה נותר ללא תזוזה. בעיני קרול, בנו הבכור של דקלן, שכעת היה בשנות השלושים לחייו, עדיין נראה כמו ילד שמשחק איש עסקים בהצגה בבית הספר. הוא הרים את ידו לנופף למישהו. סאלי, אחותו הצעירה, נכנסה לשדה הראייה. היא נשאה שקית ניילון בצבע צעקני שממנה בלטו תרסיסים וסמרטוטים. האם התכוונה לנקות את הבית? האם חשבה שקרול לא הייתה מסוגלת לעמוד במשימה? היא מעולם לא ראתה את פנים ביתה של סאלי, אך אם היה עליה לשפוט לפי שערה העכברי המוזנח וממצב ה — האם זה היה קרדיגן ארוך או מעיל סרוג? — היא הטילה ספק רב במחויבותה לניקיון. קרול צפתה באחים מתחבקים בקצרה. הם ניהלו שיחה מהוססת, כנראה עליה, ואז התחילו לחצות את הכביש. קרול מיהרה לרדת במדרגות, וצעדיה הדהדו בבית חסר השטיחים. היא תפתח להם את דלת הכניסה לפני שיספיקו להשתמש במפתח שלהם.
דקלן היה דמות יוצאת דופן בבית הספר. האב היחיד שגידל ילדים לבדו, בדרך כלל התייחסו אליו כאל "מר בארי המסכן". קרול הכירה אותו מרחוק. הוא היה גבוה ורחב כתפיים, עם רעמת שיער כסופה ארוכה מעט משל שאר האבות, ועמד במבוכה בשולי אירועי בית הספר כמו ימי ספורט או ערבי הורים. הוא היה הטיפוס שנראה כאילו הוא עלול למחוץ את הספל והצלוחית שלו בלי להתכוון. היא ידעה שהוא מנהל את בית המרקחת בעל החזית הצהובה בין הדואר ובין פאב החתול והכינור, אבל זה לא היה בית המרקחת שבו קרול קנתה.
הפעם הראשונה שדיברו הייתה ברחוב. היא עמדה מחוץ לחנות הנעליים של גלאגר וניסתה להבין אילו נעליים בתצוגה כלולות במבצע שפורסם בכל העיר, כשצל הוטל על חלון הראווה. היא הסתובבה וגילתה את מר בארי המסכן. הוא החזיק עיתון מגולגל. לימים היא תגלה שזה היה הרגל קבוע שלו, לקנות את האייריש טיימס אצל קסידי בדרכו למכונית, לאחר שהשאיר את מרגרט או אורלה לנעול את החנות בסוף היום.
הוא הוריד את ראשו מעט ושאל, "גברת לולור?"
"גברת קרוטי," תיקנה אותו קרול.
"אה." דקלן נראה מבולבל ולא ידע איך להמשיך.
"חזרתי לשם הנעורים שלי. הייתי גברת לולור." היא חייכה כדי להראות שלא נעלבה, ואז הוסיפה, "לעת עתה בכל אופן." היא צחקקה קלות.
"אני דקלן בארי, אבא של סאלי." הוא הושיט את ידו והיא לחצה אותה.
"קרול. נעים להכיר."
המפגש לא היה יוצא דופן. הורים של תלמידים עצרו אותה לעיתים קרובות כדי לשאול שאלה או סתם כדי לומר שלום. קרול לימדה גם את קיליאן וגם את סאלי, אם כי למען האמת אף אחד מהם לא הותיר עליה רושם מיוחד.
"סליחה שאני מפריע לך," דקלן הציץ בתצוגת החלון בבוז כמעט גלוי, "אבל רציתי לשאול אותך משהו."
"בבקשה. שאל."
"לגבי סאלי. היא אומרת שהיא לא רוצה להיבחן בבגרות בספרות ברמה מוגברת. פשוט רציתי לדעת מה דעתך? אני לא רוצה ללחוץ עליה אם את לא חושבת שהיא מסוגלת."
קרול לא הייתה בטוחה מה לומר. סאלי ישבה ליד החלון בערך באמצע הכיתה. היה לה שיער עבה שנדמה כאילו מעולם לא סופר או נחפף כראוי, אבל חוץ מזה היא הייתה פשוט אחת מאותם תלמידים חסרי ייחוד. קרול התקשתה להיזכר בתרומה כלשהי לשיעור או בכתיבה יוצאת דופן בחיבור. אולי היא מעולם לא לחצה עליה כיוון שאין לה אמא.
"תראה, מר בארי, אני תמיד חושבת שאין טעם להכריח, אבל היא לא צריכה להחליט עכשיו. יש לה זמן עד סוף הקיץ. אגיד לך מה אני הייתי עושה. תקנה לה עותק של אנקת גבהים. הספר הוא חלק מתוכנית הלימודים לשנה הבאה. אם היא תקרא אותו במהלך הקיץ ותיהנה ממנו, אז הייתי אומרת שלא תהיה לה בעיה עם הרמה המוגברת."
דקלן נופף בעיתון שלו. "תוכנית מצוינת. אני בעד. תודה רבה, גברת, סליחה, גברת —"
אין עדיין תגובות