״אבל אהבתי והייתי אהובה באופן עמוק ומושלם , לא פעם אחת, אלא פעמיים בחיי.״ קָאזִי וג'ייס שרדו, חזקים ומאוהבים מתמיד, […]
פרק ראשון
קָאזִימֶרָה מבְּרַייטְמִיסְט
קרן אור מאובקת הזדחלה דרך האבן, ורכנתי לעברה בתקווה לגנוב קצת חום. אני גנבת. זה אמור להיות קל, אבל החום חמק ממני. כמה זמן אני כאן? חמישה ימים? חודש? אחת־עשרה שנים? קראתי לאימא שלי, ואז נזכרתי. זה היה בחיים קודמים. היא איננה.
הקרן הצרה הגיעה רק אחרי פרקי זמן ממושכים של חשכה, אולי פעם אחת ביום? לא הייתי בטוחה, וגם אז היא לא נשארה הרבה, רק התגנבה כמו משקיפה סקרנית. מה יש לנו כאן? היא הצביעה על הבטן שלי, על חולצתי הנוקשה מדם קרוש. וואו, זה לא נראה טוב. לא כדאי שתעשי משהו? האם מה ששמעתי כשהקרן נמוגה היה צחוק? או שזה היה שר רובע שלעג לי?
עדיין לא הייתי מתה, ולכן ידעתי שהסכין שנתקעה בבטני לא פגעה באיבר חיוני. אבל מהפצע דלף נוזל צהוב, ומצחי קדח מחום. טינופת התא חלחלה לתוכי.
החלומות חלחלו החוצה.
עכברושים רשרשו בפינה אפלה, רחוק מהעין. סינובה לא הזכירה אותם. זכרתי שהיא סיפרה לי על החלום שלה. ראיתי אותך כבולה בתא כלא… היית מכוסה בדם. זכרתי את עיניה המודאגות. זכרתי שזלזלתי בפחדיה. לפעמים חלומות הם רק חלומות.
ולפעמים חלומות הם הרבה יותר.
איפה גֵ'ייס?
שמעתי קרקוש והרמתי מבט. מישהו בא לבקר אותי. הוא עמד בפינה ובחן אותי.
״אתה,״ אמרתי בקול שהיה זר לאוזניי, חלוש ושברירי. ״באת לקחת אותי. ציפיתי לך.״
הוא נד בראשו. עדיין לא. לא היום. צר לי.
ואז הוא נעלם.
נשכבתי על הרצפה, והשלשלאות צלצלו על אבני הריצוף. התכרבלתי לכדור קטן בניסיון לשכך את הכאב בבטן.
צר לי.
התנצלות מפי המוות?
עכשיו ידעתי. הגורל שמחכה לי יהיה מר ממוות.
פרק שני
קָאזִי
שבועיים קודם לכן
ג'ייס נכנס מבעד לפתח, עירום כתפוז מקולף.
התפעלתי מהנוף כשהוא חצה את החדר והרים את מכנסיו מהרצפה. הוא התחיל ללבוש אותם, שם לב שאני מביטה בו ונעצר. ״אני יכול לחכות אם את מעדיפה לנצל אותי בנקודת החולשה הזאת.״
הרמתי גבה בוחנת. ״אני חושבת שניצלתי אותך מספיק הבוקר. תתלבש, פַּטְרֶיי. יש לפנינו הרבה קילומטרים היום.״
על פניו עלתה ארשת מדוכדכת. ״לפקודתך.״
ידעתי שגם הוא מוכן לצאת לדרך. התקדמנו בקצב טוב, אבל בגלל המסע למַרַבֶּלָה והדרך חזרה עכשיו, נעדרנו ממאחז תור כמעט חודשיים. הוא משך עליו את החולצה, עורו עדיין העלה אדים באוויר הקריר. הכנף המקועקעת על חזהו הבהיקה באובך רך. במקום הלינה הזה זכינו במעיין חם. שטפנו מעלינו קילומטרים של מסע בדרכים אתמול בערב, ושוב הבוקר. אף אחד מאיתנו לא שמח לעזוב את הפינוק הזה.
בזמן שג'ייס סיים להתלבש, ניגשתי לחלון. בית האחוזה היה הרוס ברובו, אבל מבעד לחורבות עוד זרחו שרידים לפאר הקודם שלו, רצפות שיש מעוטרות בעורקים כחולים עדיין הבהיקו מעט בפינות, עמודים נישאים ותקרה שפעם הייתה מצוירת, חלקי ענן, עין של סוס ויד בקווים יפהפיים, מנותקת מגוף, שהקנתה חן לגבס השבור. זה היה בית של אחד השליטים הקדמונים? אולי של אָרוֹן בלנג'ר בכבודו ובעצמו? הפאר לחש כמו ברבור גוסס.
בשטחים שמסביב היו מפוזרים עוד בניינים מתפוררים, בטווח של קילומטרים מכאן. הם לא שרדו את פגעי הזמן ונפילת הכוכבים, והיערות משכו אותם עכשיו בחזרה לבטן האדמה באצבעות עדינות בצבע האזמרגד. אפילו בית האחוזה, ששכן על צוק סלע גבוה, היה מעוטר בכתר של עצים וענפים. אבל בזמנו, לפני שנים רבות, הוא ודאי היה יפה ומלכותי להפליא. האנשים ששוטטו אז בחדרים הגדולים האלה ודאי חשבו שהוא יהיה מושלם לעד.
לפני שיצאנו ממרבלה צייר לנו עוזרו של המלך, סְוֶון, מפת דרך צפונית מקבילה לאִינְפֶרְנַטֶר. המפה כללה כמה וכמה מקומות מחסה ואפילו כמה מעיינות חמים. הדרך הייתה ארוכה קצת יותר, אבל לדבריו היא תהיה מושפעת פחות מפגעי מזג האוויר. עונת הסערות התקרבה, והאינפרנטר פלט חום קבוע. התקדמנו רחוק ומהר בשלושה שבועות, ואם נשמור על הקצב הזה נגיע אל מאחז תוֹר בעוד כמה ימים. ככל שהתקרבנו הביתה שמעתי את ההתרגשות גוברת בקולו של ג'ייס. הוא התלהב מהשינויים שנעשה.
הייתה לנו תוכנית. דברים שהוא יעשה. דברים שאני אעשה. דברים שנוכל לעשות ביחד. אף על פי שהיו לי חששות מחזרתנו, גם אני הייתי נלהבת רוב הזמן. סוף־סוף יכולתי להודות שאני אוהבת את פה הגיהינום. המקום זרם בדמי מהיום הראשון שהגעתי אליו ברכיבה. אבל הפעם לא אהיה פולשת המחפשת צרות. הצרות ירכבו לצידי, ואני אהיה חלק מהמכלול, אעזור למאחז תור להפוך למשהו גדול יותר.
זה היה הדבר היחיד שדיברנו עליו בשבוע הראשון שלנו בדרכים — קביעת הגבולות של הממלכה הקטנטנה החדשה ושינוי חוקי המסחר. כל התקוות שעוד קיננו בליבם של גורמים אחרים להשתלט על הזירה ועל פה הגיהינום יתבדו — בעיקר אחרי שישמעו שהריבונות על מאחז תור צפויה לזכות בהכרה רשמית של ברית הממלכות. היא תהיה לממלכה השלוש־עשרה. או הראשונה. חייכתי כשחשבתי על תעוזתו של ג'ייס מול נדיבותה של המלכה, להתעקש על כך שממלכתו תיקרא הראשונה.
מינויי לאשת קשר לא היה רק תפקיד של כבוד. עדיין הייתי רַהְטָנִית, וחשוב מכול, עדיין עבדתי בשירותה של המלכה. היא הגדירה את החובות שעליי למלא כדי להבטיח שהעברת הכוח תתבצע ללא בעיות. היא גם חשבה שנוכחותי, כנציגה של ממלכה חשובה, יכולה להשפיע ולהוסיף יציבות במהלך השינויים והזהירה אותי שהתנגדות תגיע ממקומות לא צפויים.
היא נתנה לי משימה נוספת, שתהיה בראש סדר העדיפויות שלי כשאגיע לשם. סיפרתי לה על המילים האחרונות ורוויות האשמה מפיו של המלומד הצעיר: אני מצטער. תשמידו אותם. אף על פי שכולנו חשבנו שהמסמכים נשרפו, אם יש אפילו שמץ של ספק, יש הר של סכנה.
השיגי את המסמכים האלה, קאזימרה, ואם לא תוכלי לשלוח אותם אליי בבטחה, השמידי אותם. אין לנו מושג איזה ידע לקחו איתם המלומדים שברחו אחרי נפילת הקוֹמִיזָאר, או מה הם פיתחו מאז. אסור שהמסמכים האלה ייפלו לידיים הלא נכונות, אם יש אפילו סיכוי קלוש להישנות הטבח — או משהו חמור יותר.
חמור יותר?
רק דבר אחד היה חמור יותר מהקרב הגדול. החורבן.
אז נותר רק קומץ של שורדים, והעולם עדיין נושא את הצלקות.
הבטחתי שזה יהיה העניין הראשון שאעסוק בו.
היא גם ביקשה ממני לשלוח אליה ספר היסטוריה או שניים אם אוכל. הייתי רוצה ללמוד עוד על הארץ הזאת. גרייסון בלנג'ר היה מנהיג אמיץ. צעיר כל כך, אבל נחוש בדעתו להגן על הנתונים לחסותו מפני הבוזזים. לא תמיד נדרש צבא כדי להציל את העולם. לפעמים מספיק אדם אחד שלא יניח לרֶשע לנצח. גיבורים כמו גרייסון ועשרים ושניים הילדים ההם מעוררים בי השראה.
השראה, במלכה. נראה שהיא לא תופסת שהיא עצמה מעוררת השראה ברוב היבשת. היא עוררה בי השראה. היא גרמה לי לראות את עצמי אחרת. היא ראתה בי מישהי שיש טעם להציל, למרות הסמרטוטים שלבשתי והילדות הקשה. היא עוררה בי השראה להיות יותר ממה שאחרים ציפו שאהיה. העזתי לקוות שאני יכולה להשפיע, כי המלכה האמינה בי לפניי. אפילו כשהכנסתי את כל הצוות שלי לכלא, היא לא התייאשה ממני.
ועכשיו ידעתי בגאווה קלה שהיא סומכת עליי.
תיארתי לעצמי שעד עכשיו גוּנֶר כבר מצא את המסמכים המסתוריים והוא מנסה לפענח את סודותיהם. אבל יהיה תוכנם אשר יהיה, גונר יהיה מחויב למסור אותם לידי, ולא משנה כמה ימחה. אם בני בלנג'ר לא יצייתו, מאחז תור יוותר על ההכרה מטעם ברית הממלכות. בכל מקרה, היו לי אמצעים משלי לגרום לו למסור אותם. שום דבר לא יעמוד בדרכי במילוי ההבטחה למלכה, או בדרכו של מאחז תור להפוך לממלכה מוכרת. זה לא היה רק החלום של ג'ייס, אלא גם שלי. ויכול להיות שעד עכשיו המסמכים כבר נזנחו, וגונר עסוק כולו בעניינים אחרים, כמו הכנות לשובו של ג'ייס.
ג'ייס שלח לגונר הודעה שאמרה שהוא בדרך הביתה ויש לו חדשות טובות למשפחה. זה כל מה שהיה מוכן לספר לו. אף על פי שהוא התמלא אנרגיה מהמחשבה על כך שמאחז תור יהפוך סוף־סוף לממלכה מוכרת, הוא רצה להסביר הכול באופן אישי ולוודא שגונר לא יכריז בפזיזות בפני כול דברים שג'ייס והמלכה עוד לא היו מוכנים לחשוף בפומבי. הוא גם לא ציין שאני אבוא איתו. גם לכך יידרשו הסברים באופן אישי, יותר הסברים מכפי שאפשר להעביר בפתק קצר. אבל לפחות לעת עתה משפחתו של ג'ייס יודעת שהוא בריא ושלם, ובדרך הביתה.
ההודעה שנשלחה בדואר שְלַכִים תגיע למשפחת בלנג'ר באותה דרך עוקפת של השוק השחור שבו מגיעות אליהם כל ההודעות — ראשית אל מגדל השלכים במשרד המִמסר של פָּרְסוּס, שם היה לשושלת בלנג'ר מישהו ששירת אותם בחשאי. המלכה הרימה גבות לשמע הגילוי הזה, וג'ייס הבטיח שגם העבירה הקלה הזאת תתוקן. כמובן, כממלכה חדשה שתקבל בקרוב שָלָךְ מאומן משל עצמה, כבר לא יהיה צורך לסחוב את הציפורים ממקורות אחרים. המלך אמר שמאמן נושא שלך צפוי לצאת לדרך אחרינו בתוך כמה חודשים.
שמעתי קול חיכוך צעדים על רצפת השיש המלוכלכת מאחוריי, ואז הרגשתי את חום גופו של ג'ייס בגבי. הוא עדיין הפיץ את חום המעיינות, וכשהתקרב הוא הניח את ידיו על כתפיי.
״על מה את מסתכלת?״ הוא שאל.
״היופי המושלם. דברים שאבדו. אנחנו.״
״אנחנו?״
״השבועות האחרונים היו…״
לא ידעתי איך לסיים את המשפט, אבל ידעתי שהיה בימים האלה ביחד משהו שאני לא רוצה לאבד, משהו טהור, כמעט קדוש. בימים האלה לא היו שום השפעות חיצוניות שהפרידו בינינו. חששתי שזה עלול להשתנות.
״אני יודע, קאזי. אף אחד לא יודע את זה יותר טוב ממני.״ הוא הסיט את שערי ונשק לצווארי. ״אבל זה לא סוף. זאת רק ההתחלה. אני מבטיח. אחרי כל מה שעברנו, שום דבר לא יכול להפריד בינינו. לצערי, את תקועה איתי עכשיו.״
עצמתי עיניים ונשמתי את מגעו, את ריחו, וכל מילה שאמר. אני מבטיח.
המצב בינינו השתנה באופן שלא חשבתי שיהיה אפשרי.
רק עכשיו הבנתי איזה עול הטיל עליי משקלם הבלתי נסבל של הסודות. לא הבנתי עד כמה הם כבדים באמת עד שהם נעלמו. בשבועות האחרונים נסחפנו בקלילות כמעט משכרת של אמת.
חלקנו בינינו הכול בחופשיות, כבר לא גמגמנו. ואף על פי שחשבתי שאני כבר יודעת הרבה על ג'ייס, למדתי הרבה יותר — כל הפרטים היומיומיים שהפכו אותו למי שהוא, מהסתמי ועד למייסר. גיליתי יותר על נקודות התורפה שלו, על החששות שלו כשאביו שכב על ערש דווי ועל תחומי האחריות החדשים שנפלו לחיקו לפני זמן לא רב. הוא חשב שיעברו עוד שנים לפני שיצטרך לשאת על כתפיו את עול תפקידו של פטריי, אבל כשמלאו לו תשע־עשרה, כל ההחלטות היו פתאום תלויות בו.
הוא סיפר לי סוד שאף פעם לא סיפר לאף אחד אחר — על אחותו סִילְבִי ובקשתה האחרונה ממנו, על האשמה שחש כי לא העניק לה את מבוקשה, כשסירב להאמין במה שהיא עצמה כבר ידעה — שהיא גססה. הפצע הזה היה פתוח אפילו אחרי ארבע שנים, וקולו נסדק כשסיפר לי עליו. הסיפור עזר לי להבין את עצמי טוב יותר. את ההחלטות הבלתי אפשריות שנדרשתי לקבל בתוך רגע, את החרטות שקברתי עמוק בתוכי, את הדברים שהייתי עושה אחרת אילו רק הייתה לי הזדמנות נוספת, אילו רק יכולתי לגלול את הרגע לאחור, כאילו פרמתי חוט צמר, ולטוות ממנו משהו אחר. רוצי, קאזי, רוצי למקל. תקעי לו אותו במפשעה, תני לו מכה באף, תמחצי את קנה הנשימה שלו. למה לא עשיתי את זה? בחירה שונה אחת יכלה לשנות הכול. אבל גם קולה של אימא שלי היה חזק. לא לזוז. לא לדבר.
לג'ייס קרה ההפך — הוא לא הקשיב, והמבט האחרון בעיניה הרטובות של סילבי לפני שעצמה אותן לעד המשיך לרדוף אותו. הוא היסס לפני שגילה לי את מה שאולי היה סודו האפל מכול, העובדה שגנב את גופתה מבית הקברות וטמן אותה בבסיס דמעות ברדה בהרי מורו. המעשה הזה נחשב לחילול קודש. בפה הגיהינום ובעצם בכל איסלנדיה, חילול קבר הוא פשע שדינו מוות. אפילו בני משפחתו לא ידעו מה עשה. ניסיתי לדמיין את הייסורים שוודאי עברו עליו כשנדד לבדו עם גופתה העטופה נישאת על האוכף שלו בנתיב הררי חשוך.
היו אמיתות אחרות, שהיה קשה יותר לשתף — הן עלו וצפו בשכבות, וחלקן היו קבורות עמוק כל כך עד שהפכו רק לכאב עמום שלמדנו להתעלם ממנו. עזרנו זה לזה למצוא גם את האמיתות האלה. איך שרדת, קאזי? לבד? הוא לא התכוון לשאול רק איך מצאתי אוכל או בגדים. כבר סיפרתי לו על זה. הוא התכוון לבדידות היומיומית, כשאין למי לפנות. היה קשה לו לדמיין בכלל מצב כזה. לא הייתה לי תשובה, כי אני בעצמי לא הייתי בטוחה לחלוטין. בימים מסוימים הרגשתי כאילו נשאר ממני רק צל רעב, משהו שעשוי להיעלם בלי שאיש יבחין בכך. אולי האמונה בכך היא שעזרה לי להתגנב בקלות כזאת.
אף על פי שהאמת בינינו הייתה שיקוי משכר שרציתי ממנו עוד ועוד, ככל שהתקרבנו למאחז תור כך הרגשתי יותר את כובד משקלם של הסודות החדשים שחלחלו פנימה. היו לי חששות לגבי משפחתו של ג'ייס, ולא רציתי לחשוף אותם בפניו כי ידעתי שהוא יבטל אותם. הרי הוא ראש המשפחה, הפטריי. הוא היה בטוח שהם יקשיבו לו. באמת? אפשר למחוק שנאה בפקודה? והמשפחה שלו שנאה אותי שנאה יצרית, עמוקה, שנבעה מהקרביים ואיכלה אותם.
אני אוציא לך את העיניים, אחת־אחת, ואתן אותן לכלבים.
זאת ״המשפחה״ שהייתי בדרך חזרה אליה. לא רק האיומים של פְּרִייה הדאיגו אותי, אלא תהום האמון שהופר בינינו, תהום שלא הייתי בטוחה שאפשר לגשר עליה, אפילו לא למענו של ג'ייס. ראיתי את פניה השבורות של וֶיירְלִין כשלקחתי את בנה באיומי סכין. אני תמיד אהיה הצעירה שפלשה לביתם, הצעירה ששיקרה להם וגנבה מהם.
אפילו התמימות המתוקה של לידְיָה ונָאש כנראה כבר הזדהמה. אי אפשר היה להסתיר מפניהם את פרטי היעלמותו של ג'ייס. ואין לשכוח גם את גונר ועלבונותיו האכזריים, אף על פי שידע מה זֵאין עשה למשפחה שלי. לא משנה שהוא אחיו של ג'ייס. שנאתי כלפיו לא פחתה בשבועות שחלפו. גם אני, כמוהם, לא יכולתי להעמיד פנים שהלילה ההוא נשכח.
״אני יודעת כמה המשפחה שלך חשובה לך, ג'ייס. אני לא רוצה שתיתקע באמצע או שתיאלץ לבחור בין הצדדים.״
״קאזי, את המשפחה שלי עכשיו. אין בחירה. את תקועה איתי לנצח. את מבינה? וגם הם. ככה זה משפחות. תאמיני לי, הם ישתכנעו. הם כבר אהבו אותך. הם יאהבו אותך שוב. חשוב יותר, הם יהיו אסירי תודה. שושלת בלנג'ר נתפסה עם המכנסיים למטה. אין לי ספק שבלי ההתערבות שלך, כולנו היינו מתים.״
הוא כבר הרגיע אותי, סיפר פרטים על מקרי טבח ידועים לשמצה מן העבר שקרו למשפחת בלנג'ר, ובנושא הזה גם לי לא היה ספק. ג'ייס היה אמור להיות הקורבן הראשון. מתנקשים תמיד הורגים את החזקים ביותר, ואז ממשיכים לשאר. איך זה היה קורה? סכין בגב כשהיה נעצר לבדוק את ההתקדמות של בוּפוֹרְט? ההתנקשות הייתה קרובה, הייתי בטוחה בכך. בופורט ציפה שהתוכנית שלו תישא פרי תוך שבוע בלבד לפני שאני התערבתי. הם כבר הזמינו אספקה נוספת בכוונה להתחיל בייצור בקנה מידה מלא, חיפשו נפּחים נוספים שיעזרו לסֶרְבָה להרכיב עוד שני תריסרי משגרים. אבל בני משפחתו של ג'ייס ידעו רק את מה שהם ראו, לא את מה שהיה יכול לקרות, והם היו עדים לבגידה שלי, לא של בופורט. מבחינתם, הטענה שלי שלפיה הוא תכנן להשתלט על הממלכות הייתה שקרית ומנוגדת להבטחות המפוארות שהוא הבטיח להם. ידעתי שג'ייס יגבה אותי, ואולי באמת יהיה בכך די, אבל לא הייתי בטוחה בזה. לא הבנתי את כל הרגשות והמורכבויות בחיי משפחה וחששתי שאולי כבר מאוחר מדי ולעולם לא אצליח ללמוד אותם.
״אף פעם לא הייתה לי משפחה, ג'ייס. אולי אני לא אצליח…״
״את עם רֵן וסִינוֹבֶה. הן כמו משפחה.״
הרגשתי צביטה חדה בתוכי כשהוא הזכיר אותן. כבר התגעגעתי אליהן, הרבה יותר מכפי שחשבתי שאתגעגע. היינו רגילות להיפרד זו מזו לתקופות קצרות כשיצאנו למשימות שונות, אבל המיטות שלנו תמיד חיכו לשובנו, ניצבות באולם השינה בשורה מסודרת. הפעם אני לא אחזור. בשבועות שעברו תהיתי לעיתים קרובות איפה הן ואיך הן מסתדרות. אפשר לומר שרן וסינובה היו הדבר הקרוב ביותר למשפחה שיש לי. הן היו מוכנות להקריב את חייהן למעני, ואני למענן. הפכנו להיות אחיות במובן אמיתי מאוד, אף על פי שמעולם לא אמרנו את המילה הזאת. משפחה הייתה סיכון שאנשים עלולים לא להתאושש ממנו, ואנחנו בחרנו בחיי סכנה. הצדק בער בנו, כמו סימן שנטבע בעורנו בברזל מלובן כאשר המשפחות שלנו נלקחו מאיתנו. המילים שלא נאמרו בינינו היו רשת הביטחון שלנו. משפחתו של ג'ייס הייתה יחידה אחת מוצקה, כולם שווים, תמיד ביחד. לא הייתי בטוחה שאוכל להיות חלק ממשפחה כזאת.
״והייתה לך אימא,״ הוא הוסיף. ״היא הייתה המשפחה שלך, גם אם הייתן ביחד רק שנים מעטות.״
כבר דיברנו על אימא שלי. לא הסתרנו זה מזה אפילו את הסודות הישנים והמכאיבים ביותר. הקמטים סביב עיניו העמיקו כשסיפרתי לו עליה, ותהיתי אם ההאזנה מכאיבה לו כפי שהדיבור על כך מכאיב לי. החרטות שלו הצטברו לצד אלה שלי, והוא הצטער על כך שמשפחתו נתנה מחסה לפְּרֶבִיזִים, העסיקה אותם.
״הכול יסתדר,״ הוא הבטיח ונשק לתנוך האוזן שלי. ״וזה לא חייב לקרות בִּן לילה. יש לנו זמן. נעשה את כל השינויים בהדרגה.״
זאת אומרת שהוא ידע שצפויים לנו קשיים. ״את מוכנה לצאת?״ הוא שאל.
הסתובבתי אליו, בחנתי אותו היטב מכף רגל ועד ראש ונאנחתי. ״סוף־סוף התלבשת, מה? אחרי שאשתלב בתפקיד השריף אצטרך לרסן אותך, פטריי.״
״אז היום זה שריף? אתמול היית השגרירה ברייטמיסט.״
״המלכה השאירה את בחירת התפקיד לשיקול דעתי, תלוי בהתנהגות שלך.״
״את מתכננת לעצור אותי?״ הוא שאל, ונשמע קצת להוט מדי.
צמצמתי עיניים. ״אם לא תתנהג יפה.״
״אם לא היית קצרת רוח כל כך, לא היית תקועה איתי עכשיו.״
צחקתי. ״אני קצרת הרוח? אני דווקא זוכרת שאתה משכת את החוט שקשר את החבילה של סינובה.״
ג'ייס משך כתפיים ופער עיניים בתמימות. ״החוט הזה נפתח ממש בעצמו. חוץ מזה, לא ידעתי מה יש בפנים או למה יכול להוביל סרט אדום פשוט.״
עברנו פחות מיום אחד בדרכים לפני שהוא רצה לפתוח את מתנת הפרֵדה שסינובה העניקה לנו.
״אסור לסמוך על רהטניות שמביאות מתנות,״ הזהרתי. ״מה שאתה לא יודע יכול לסבך אותך בצרות, פטריי.״
״אבל צרות הן הדבר שאנחנו הכי טובים בו.״ הוא אסף אותי אל בין זרועותיו ועיניו ריקדו באור, אבל אז פניו הרצינו. ״את מצטערת?״
הרגשתי שאני נופלת עמוק יותר לתוך העולם שהוא כולו ג'ייס בלנג'ר. ״לעולם לא. גם אחרי אלף ימי מחר לא אוכל להצטער על זה. הצרות איתך משמחות אותי. אני אוהב אותך בכל נשימה שאנשום. אני אוהבת אותך, ג'ייס.״
״יותר מתפוז?״ הוא שאל בין הנשיקות.
״בוא לא ניסחף, פטריי.״
המילים שבעבר סירבתי אפילו לחשוב עלו עכשיו בפי בקלות מפתיעה. אמרתי אותן לעיתים קרובות ובמאה דרכים. בכל פעם ששפתינו נפגשו, בכל פעם שאצבעותיי עברו בשערו. אני אוהבת אותך. אולי חלק מהעניין היה פחד, פחד מאלים קנאים והזדמנויות שהוחמצו. ידעתי עכשיו יותר מתמיד שהזדמנויות יכולות להיעלם בִּן רגע, כולל הזדמנויות למילים אחרונות, ואם יהיו מילים אחרונות ביני לבין ג'ייס, רציתי שאלה יהיו המילים.
המילים האחרונות שאמרה לי אימא שלי היו מלאות ייאוש ופחד. ששש… קאזי, אל תאמרי מילה. זה מה ששמעתי בראשי בכל פעם שחשבתי עליה, הפחד.
ירדנו למקום שבחרנו להשתמש בו כאורווה והשארנו בו את מִיגֶ'ה וטִיגוֹנֶה, בחלל שפעם אולי היה חדר אוכל ארוך ופתוח. למען האמת הוא עדיין היה כזה. הרצפה הייתה מכוסה שכבה עבה של תלתן ששני הסוסים כיסחו ביעילות. היינו בדרך למישורים סחופי רוחות שבהם יהיה קשה יותר למצוא מקומות מרעה, לכן שמחתי שהם אכלו לשובע.
איכפנו את הסוסים ויצאנו, וכשהתחלנו לרכוב אפף אותי שוב הקסם שהרגשתי מדי יום והייתי נחושה בדעתי לא להניח לשבוּעות הללו להישכח. עקבתי בראשי אחרי המקומות שהגענו מהם ואחרי אלה שהגענו אליהם, כדי ששום פנייה לא צפויה לא תדחוף אותנו שוב לדרך לא נודעת. ולאורך כל הקילומטרים שיננתי כל מילה שנאמרה בינינו כדי שהן לא יישכחו שוב לעולם.
״מה איתנו, ג'ייס? מישהו יכתוב את הסיפור שלנו?״
״מה זאת אומרת?״
״כמו מאות הסיפורים שכתובים על קירות המעוֹז, ואלה שעל מדפי הספרים שלך.״
חיוך משועשע עלה על פניו כאילו המחשבה הזאת לא עלתה על דעתו, והיא מסקרנת אותו. ״אנחנו, קאזי. את ואני. אנחנו נכתוב את הסיפור שלנו. והוא ימלא אלף ספרים. יש לנו חיים שלמים לפנינו.״
״זה ידרוש הרבה עצים.״
הוא משך בכתפיים. ״יש לנו הר מלא בעצים, זוכרת?״
אנחנו. עכשיו, הכול היה אנחנו.
ארגנו את חלומותינו יחד כמו שריון. דבר לא היה יכול לעצור אותנו.
אין עדיין תגובות