אם הייתה מספרת את סיפור חייה, היכן הייתה מתחילה? האם ביום שבו נולדה? והאם היה זה באותה העיר, באותה מדינה, […]
פתח דבר
אם הייתה מספרת את סיפור חייה, היכן הייתה מתחילה? האם ביום שבו נולדה? והאם היה זה באותה העיר, באותה מדינה, לאותה משפחה, לאותם הורים? ואולי עליה לפתוח את סיפורה ביום הראשון בגן הילדים, מבוהלת עד מוות, מוקפת לראשונה בחייה בזרים, אוחזת בשולי שמלתה של אימהּ, נצמדת אל ירכה, אבל אימה מרחיקה אותה מעליה ומשאירה אותה בוכייה בחברת ילדים בוכיים ומפוחדים כמוה והולכת לענייניה.
אולי סיפורה מתחיל כששבו אימה ואביה מבית החולים, עוטפים בזרועותיהם שתי תינוקות ולא אחת כפי שהבטיחו לה, והיא אחזה בחוזקה בידה של סבתה ששמרה עליה, כדי שלא תעזוב אותה גם היא ותלך עם התינוקות כמו הוריה והיא תישאר מאחור, ילדה מיותרת.
ואולי הייתה מתחילה את סיפור חייה מהיום שבו נעזבה על ידי אלוף נעוריה, ששילח אותה מביתה ומליבו והיא כאילו הייתה זרה ונוכרייה בחייה שלה? ואולי קודם לכן ביום חתונתם, והיא אהבה אותו עד כלות, אם כי עמוק בליבה ידעה, עוד לפני שהושיטה את ידה כדי שישחיל טבעת על אצבעה, עוד לפני שדרך ברגלו על הכוס וניפצהּ לאלף רסיסים, כי הגבר הזה ששבר את הכוס עוד ישבור את ליבה.
ואולי נכון להתחיל את סיפורה מהיום שבו נולד בנה יחידה, היום המאושר בחייה; כשהניחו את ילדהּ על חזה והיא ראתה את ריסיו הארוכים ואת פלומת שערו הזהוב, וידיו הקטנות אחזו באצבעה וליבה כמו חישב להתפוצץ מאושר, והיא ידעה שהילד הזה, המופלא והמרהיב, ימלא את חייה באהבה גדולה אבל גם בדאגה ובכאב, ואפילו שלראשונה בחייה היא חשה אהבת חינם, אהבה ללא תנאי, היא ידעה כי הילד הזה שיונק ברעבתנות משדה ימשיך לינוק ממנה כל חייה. היא הביטה בעורו הבהיר של הילד, בעיניו הכחולות ובפיו הנאחז בפטמתה כבאוויר לנשימה, וידעה כי הילד הזה קושר אותה אליו לנצח. אבל שלא כמו את אביו, את הילד הזה היא לא תעזוב לעולם, גם אם יעזוב אותה.
תל אביב
האהבה שלנו נרדמה ואני לא הצלחתי להעיר אותה.
נגעתי בה בעדינות, מרפרפת עליה בשפתיי, והיא סירבה להיענות לי, להפנות אליי את פניה, לפקוח עין. ניסיתי בדרך אחרת: טלטלתי אותה בגסות, נענעתי אותה. תתעוררי! שאגתי, בוכה ומתחננת, אבל האהבה שלנו הפנתה לי עורף והתחפרה בתוך ביצורים שלא ידעתי להבקיע. "אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" קראתי אליו, "תגיד לי אתה, מה לעשות?"
עמדתי והבטתי במיכאל, האיש הזה שהיה החיים שלי כולם, וראיתי על פניו עלבון ותדהמה. הזעם חלחל אל איבריו, מכפות ידיו המאוגרפות עד לפניו שהאדימו מדם, והוא דיבר אליי בקול שלא הכרתי, "האהבה שלנו נרדמה? האהבה שלך נרדמה. שלי חיה ובועטת." ציפורניו ננעצו עד זוב דם בכפות ידיו המאוגרפות ופתאום הכה בשולחן הזכוכית ושבר אותו לרסיסים. הרסיסים התפזרו סביב שנינו ואני הבטתי רק במיכאל שלי, אהוב ליבי, וראיתי אותו על כל פניו השונים: ראיתי אותו כמו גבר וראיתי אותו כמו אישה, כמו קלגס אכזר וכמו אחות רחמנייה, ראיתי אותו כמו לוחם ויקינגי עתיק וכמו טירון מובס. ראיתי אותו כפי שראיתי אותו בפעם הראשונה, במסיבה ברחוב מצדה אצל רותי על הגג. בתום המלחמה, כשהחיילים חזרו הביתה, כשהיה יפה בלורית ותואר במדי הצבא שלא הספיק לפשוט, וראיתי אותו עכשיו כמי שנפצע במלחמה על חיינו, והכול בגלל אדווה שהפכה לנחשול שחולל את מחול השדים הזה שרקדנו. הכול בגלל גבר שבלבל את עולמי, גבר שאינו הוא. רגע בודד שהתארך לשבועות, מעידה קלה, סיפור קצר בסך הכול, אבל כזה שהעיר בי את מה שחשבתי שנרדם. את כל זה אמרתי לו אחרי שנתפסתי בקלקלתי אבל מיכאל, שלא היה יום בחיי שלא התפלאתי על כך שמכל הנשים בעולם בחר דווקא בי, אמר לי בשקט מקפיא: "איך בעשרים וחמישה ימים הרסת את עשרים וחמש שנות חיינו?" וידעתי שאין עלבון גדול מזה. השפלתי את עיניי ושתקתי. לא אמרתי שהוא בעצמו, בהתנהגותו ובשקריו, גרם לי להימשך אל גבר אחר. שהוא זה שגרם לי לאבד את הראש עם גבר שאני לא יודעת עליו שום דבר חוץ מזה שהיה בנוי לתלפיות ושחיין מצוין. עמדתי בשתיקתי. "למה?" שאל, "למה דווקא הוא?" זה היה יכול להיות כל אחד, חשבתי, זה לא בגללו. "ואל תגידי לי: זה לא אתה, זה אני," מיכאל קרא את מחשבותיי. הוא הכיר אותי טוב ממני ותמיד אמר את מה שרציתי להגיד עוד לפני שהמילים עברו אצלי מהראש אל הפה. "אני יודע שזה לא אני," עיניו ננעצו בי, "זה משבר גיל הארבעים המתמשך שלך. אז מי זה החרא הזה שהעיר את הליבידו שלך?" שאג, וכבר היה קרוב אליי, קרוב מדי, פיו כמעט נגע בפי, אגרופיו עדיין קפוצים, פניו אדומים מזעם כבוש ועיניו מתרוצצות בחוריהן. כי הפעם לא עמדנו לעבור לסדר היום על עוד מעידה חד־פעמית. כי הפעם זאת אני שמעדתי ואני, שלא כמוהו, לא יכולתי לרכוס את רוכסן מכנסיי ולעבור הלאה. אם אני מעדתי, זה רציני. אם אני מעדתי כבר אי אפשר להמשיך ללכת.
האהבה שלנו נרדמה, המחשבה המשיכה להכות בי, ואולי לא רציתי להעיר אותה? כי למה לי לנסות וללבות את האש שדעכה כשאש חדשה בערה בעצמותיי? אולי בסתר ליבי ביקשתי למוטט את היסודות שעליהם בנויים חיינו? ואולי לא רציתי להזדקן עם גבר שהצמיח לי קרניים ושסקס עם אשתו הפך עבורו לעונש? פעם סקס היה המנוע שהניע את חיינו, פעם הוא רצה סקס יותר משרציתי אני, ועכשיו כשרציתי סקס הוא ראה בזה הטרדה מינית.
ופתאום הכה בי העצב. עצב שלא הכרתי קודם, על כל השנים, הנסיעות, החוויות והדברים הקטנים והגדולים שהפכו את חיינו המשותפים למשהו ייחודי. עצב על מה שהיה פעם שלנו ונמוג כמו אבק ברוח, עצב על מי שהיינו ואנחנו כבר לא.
הלכתי כעיוורת בדירתנו שהכרתי בה כל מרצפת, ופניתי אל חדר השינה שלנו, שמחלונותיו הגדולים נשקפו המגדלים החדשים ששינו את פניה של תל אביב והסתירו את הים, חדר השינה היפה שלנו שתכנַנו כל כך בקפידה ובו שני חלונות ענק שפנו האחד למזרח, כדי שהשמש העולה עם בוקר תעיר אותנו בקרניה, והאחר למערב, כדי לצפות ממיטתנו בשמש הצובעת את השמיים בגוונים של אדום וזהוב לפני שהיא שוקעת בים.
מבטי נפל על תמונה מיום חתונתנו, שעמדה על השידה ממוסגרת במסגרת של כסף, ואז כמו מרחוק שמעתי את קולו של מיכאל קשה, זר ומנוכר: "לכי! צאי מהחדר הזה, נטע, צאי מהבית הזה, צאי מהחיים שלנו ולכי לחייך החדשים ולאהוב החדש שלך. אל תנסי להעיר את האהבה שלנו כי היא לא נרדמה, היא מתה. לכי! הבית הזה שחיינו בו חיים שלמים הוא כבר לא הבית שלך, לכי ואל תחזרי!"
הוא בא ונעמד מאחוריי ואני פניתי אליו מבולבלת, איך מנמייה תבוסתנית הוא הפך בבת אחת לחיה רעה. זעתי באי נוחות במקומי וגופי היטלטל כאילו אין לי שליטה עליו, ומיכאל אחז בגסות בזרועי, הודף אותי מחדר השינה שלנו, טורק בפניי את הדלת.
לא בכיתי ולא צעקתי אלא התהלכתי בצעדים איטיים בבית היפה שלנו, מביטה במרפסת הרחבה, שלמרות תנופת הבנייה המטורפת של המגדלים עדיין ראו ממנה קצה של ים. כל דבר בבית הזה סיפר את הסיפור שלנו: המטבח הפתוח לחדר האורחים, שולחן העץ הגדול שסביבו אכלנו ואירחנו, הרהיטים של מעצבי פנים שבחרנו בקפידה בחנות של 'קסטיאל'. על הקיר שמעל הספה נתלה ציור של אורי ליפשיץ שהוא קנה לי במחיר של משכורת חודשית כשהתאהבנו. כאב לי כל כך. ומה עם המעידות שלו, חשבתי, האם שכח הכול? כי אני תמיד סלחתי לו. בטח שסלחתי. גליה וסיגל, אחיותיי התאומות, מעולם לא הבינו איך ולמה חזרתי וסלחתי, אך כך היה תמיד. הוא התחנן לחזור הביתה, ובמקום לשלוח אותו לעזאזל בלעתי את גאוותי והנחתי לו לחזור. ועכשיו בגלל מעידה אחת שלי הוא זורק אותי מביתי? כאב עז אחז בשיפולי בטני והתמוטטתי בבכי מר על הספה בסלון, מנסה בכל כוחי להחניק את יבבותיי, אוחזת בחזי בשתי ידיי כאילו אחזתי את ליבי הפועם שלא יתפוצץ. כאב שכמותו לא הכרתי השתלט עליי, ולא ידעתי כי כאב גדול בהרבה מהכאב שייסר אותי כבר ארב לי מעבר לפינה.
פריז
פריז התעוררה באיטיות, ממש כמוני. שמונה בבוקר, ובחוץ חושך מצרים. הסטתי את הווילאות והצצתי מהחלון. לא היה כלב ברחוב. עוד שעתיים פריז תפקח עין עצלה, תביט בשעון ותקפוץ מהמיטה. כמוה, גם אני אהבתי להקיץ לאיטי ולהישאר במיטה, והפעם עשיתי זאת כדי לדפדף בספר הטלפונים שלי שהכיל כל כך הרבה חיים מאחורי השמות והמספרים. לחלקם לא טלפנתי כבר שנים, עם אחרים הייתי בקשר יומיומי, חלקם כבר לא היו בחיים ואני לא טרחתי למחוק אותם מרשימת הטלפונים, כאילו אם אמחק את שמם אמחק גם חלק ממני. רק את שמו של מיכאל מחקתי.
ציפור סקרנית נחתה על אדן חלוני, נוקשת במקורה בזגוגית החלון. זיכיתי אותה במבט חטוף והמשכתי לעיין בשמות בספר הטלפונים. נזכרתי איך לפני שנים אחדות קראתי בעיתון בהתרגשות כי בקרוב תתאפשר שיחה בינלאומית ממדינה למדינה באמצעות הטלפון הסלולרי, שהפך לסמל סטטוס שרק מעטים יכלו להרשות לעצמם. עם אותם נבחרים נמנה כמובן מיכאל קמה, בעלִי כוכב הטלוויזיה. "אתה מבין," אמרתי למיכאל בעודי המומה מפלאי הטכנולוגיה, "שכשיולי יצא לטיול אחרי צבא נוכל לדבר איתו בכל יום ולדעת איפה הוא נמצא בכל רגע כמעט? לא תהיה אפשרות שלא נדע איפה הילד. גם כשהוא יהיה בסוף העולם – נהיה בקשר איתו. החיים שלנו," אמרתי בהתלהבות, "החיים שלנו עומדים להשתנות." הנבואה ניתנה לשוטים, כי החיים שלנו אכן השתנו אבל רק לרעה. אנחה כבדה פרצה מחזי והרגשתי בת מאה, מנסה לעכל את המצב החדש שאני נתונה בו: בלי בעל, בלי עבודה, ועם ילד שרוב הזמן לא ידעתי איפה הוא. בקושי קמתי מהמיטה והזדחלתי בעצלתיים לחדר האמבט.
חדר האמבט היה יפה, נשי ומטופח. משטחי שיש רחבים, מראות ששיקפו את דמותי משלל זוויות, תאורה חמימה ומחמיאה, והררי תמרוקים לצד בשמים בחתימתם של מעצבי־על, בכמות שיכלה למלא אגף בסופר־פארם. במרכז החלל עמד אמבט על ארבע רגלי נחושת שעוצבו ככפות רגליו של אריה, וקולה של ננה מושקורי התנגן ברגע שלחצתי על מתג התאורה. אביזרי נוי מעודנים קישטו את החדר, פרחי משי, נרות גבוהים, שטיח רך על הרצפה, מגבות מלטפות וחלוק אמבט מהסוג שמחלקים בסוויטות הנשיאותיות בבתי מלון יוקרתיים. ז'אן באטיסט אהב את החיים הטובים. הדירה שלו מוקמה באחד הרבעים המבוקשים בפריז ועוצבה לעילא, כאילו נלקחה מעמודיו של מגזין עיצוב. הכול קוֹם איל פוֹ, כמו ז'אן באטיסט עצמו. על רצפת הפרקט נפרשו שטיחים פרסיים נדירים ביופיים, ובמרכז החלל ספה עצומה ושתי כורסאות תואמות. כל הפריטים נבחרו ביד אמן והפכו את הדירה הזו לאחד הבתים היפים ביותר ששהיתי בהם בימי חיי. אני ישנתי בחדר השינה, במיטתו הרחבה של ז'אן באטיסט, מכורבלת במצעים מכותנה מצרית. הייתי האישה היחידה שישנה אי פעם במיטתו של ז'אן באטיסט. חוץ מאשר אותי, ז'אן באטיסט לא אהב נשים.
איזה מזל שיש לי מקום לברוח אליו, חשבתי בפעם המי־יודע־כמה. איזה מזל שבכל פעם שקשה או קל, כשרע או טוב, ישנה הדירה של ז'אן באטיסט בפריז. כמה חופשות נפלאות בילינו מיכאל ואני בדירה הזו, כמה פעמים נסענו עם יולי ולימדנו אותו כבר מינקות את מנעמי החיים הצרפתיים. הילד אכל קרואסון עם חלב אימו וישב על ברכיי בקפה פלור. יולי למד לקשקש ב"צפרתתית", כמו ששיבש את המילה צרפתית, כמעט בו בזמן שלמד לדבר עברית, וכל זה בזכותו של ז'אן באטיסט, שהתעקש לדבר איתו בצרפתית גם כשהילד לא הבין מילה. בזכותו ידע לתאר כבר בגיל ארבע מה רואים מהקומה האחרונה של מגדל אייפל. "באטו מוש!" היה צוהל כשהיינו נוחתים בעיר האורות, והתכוון לסירות המשייטות לאורכו של הסן. וכשהסברנו לו שבעברית באטו מוש זאת סירת זבוב, לא היה מאושר ממנו. מאז היה אומר שהחיה האהובה עליו בכל העולם היא זבוב. כאב לי הלב כשנזכרתי בכל אותן הפעמים שבהן בילינו יחד בפריז האהובה שלנו. זה כאב לב שהפך לאורח קבוע בחיי מאז שמיכאל גירש אותי מחייו ובעיקר מאז שיולי נעלם מחיי.
איך קרה שרחקנו כל כך, יולי הילד שלי ואני? איך קרה שעניינתי אותו כקליפת השום וכל ניסיונותיי לשוב ולהיות קרובה אליו עלו בתוהו?
הסתכלתי על תמונתו היפה של יולי, שניצבה על השידה האדומה בדירה רחבת הידיים של ז'אן באטיסט, לצד שאר תמונות האנשים שהוא הכי אוהב בעולם. מהתמונה מחייך אליי ילד יפהפה, יולי בן החמש רכוב על סוס פוני. נזכרתי כמה מאושר היה ביום ההוא שבו צעדנו את המרחק הקצר מדירתו של ז'אן באטיסט לגני לוקסמבורג והושבנו אותו על גב הפוני. מאז הפעם ההיא חזרנו לגנים שוב ושוב לאותו סוס פוני, שכמו התוכי בבר, האוגר יוסי והכלב שלנו דובי, הפך גם הוא לחבר משפחה וזכה לשם בוני. הוא כל כך אהב בעלי חיים בילדותו, כמה חמלה הייתה בו. היינו הולכים ביחד ל'צער בעלי חיים' ומוציאים כלבים לטיול, והוא כעס כשביקרנו בגני החיות שמחזיקים חיות בכלובים והיה מאושר כשנסענו לספארי בקניה ושם ראה בעלי חיים חופשיים בסוואנה. הוא היה בן עשר והוא אמר שכשיהיה גדול יגור באפריקה יחד עם החיות.
אבל במקום לחיות עם בעלי חיים באפריקה, יולי הפך לצעיר תל אביבי ריק מתוכן שרק כסף עניין אותו, ובמקום להיות רחום וחנון ולשאת על כתפיו את צער העולם כבילדותו, הפך לאיש ציני המרוכז רק בעצמו, ולי לא נותר אלא לראות את הילד האהוב שלי שהלך והתרחק, לא רק ממני אלא גם מכל מי שהיה בעבר. רק על כתפו של ז'אן באטיסט יכולתי לבכות, כי כשבכיתי באוזני מיכאל הוא אמר שאני אימא היסטרית ובכלל לא מכירה את הילד שלי. אם הייתי מתאמצת קצת יותר – טען בקור – הייתי מבינה שהילד שלנו הוא לתפארת מדינת ישראל לעומת הילדים של החברים שלנו. אבל אני מעולם לא השוויתי את הילד שלי לילדים של החברים שלי. אני תמיד השוויתי את האיש שהפך להיות לילד שהיה. והיחיד שהבין אותי היה ז'אן באטיסט. אח־ליבי, נשמתי התאומה.
ז'אן באטיסט אהב את האביב בפריז, את הסתיו בניו יורק, את הקיץ בסן טרופה, ואת החורף על מדרונות הסקי בקוּרשֶבֶל. תמיד הוזמנתי לכל מקום שבו הוא נמצא, במיוחד באותן פעמים שבהן זיהה בצליל קולי שאני זקוקה לו, כמו בפעם הראשונה שבה מיכאל שבר את ליבי וכל העיר חוץ ממני ידעה על הרומן שהוא מנהל עם המפיקה מהטלוויזיה, אחרי שראו אותם במסעדה האופנתית של שאול אברון בסוזן דלאל, זו שנסעה איתו לשטחים כדי להכין את הקרקע לכתבה שעשה על האינתיפאדה הקרבה ונשארה איתו לילה בירושלים. המפיקה שהוא המציא אלף ואחד תירוצים למה הוא מבלה איתה יותר זמן מאשר איתי, ואני כמו מטומטמת האמנתי לו שהם רק עובדים ביחד. כשהאחיות שלי שאלו אם הכול בסדר אצלי, הדפתי אותן. רק אחרי שאודי, עורך מדור הרכילות במגזין, אמר לי באגביות ליד פינת הקפה במערכת, "היי, מה קורה לחיים שלך? הם מתפרקים ואת לא מספרת לי?" נפל לי האסימון. באתי הביתה וצרחתי על מיכאל כמו שלא צרחתי על איש בחיי. היה יום חם והחלונות היו פתוחים ולא אכפת היה לי שהשכנים ישמעו ולא אכפת היה לי שהילד שחזר מבית הספר ושיחק עם חבר בחדר שלו ישמע ולא אכפת היה לי שאלוהים ישמע. ולא הקשבתי כשאמר שזאת הייתה טעות, שזה קרה בגלל שהוא כל הזמן נמצא איתה בעבודה והתחנן לסליחה, ולא ראיתי את הדמעות שנקוו בעיניו והתחמקתי מזרועותיו שביקשו לחבק אותי, כורע על ברכיו, מנשק את קרסוליי ואומר שההיא מהטלוויזיה לא מגיעה אליהם. אני העפתי אותו מחדר השינה והכרחתי אותו לישון על הספה בסלון, זורקת בהפגנתיות סדין ושמיכה וכרית על כריות הספה, למרות שידעתי שכמוני גם הוא לא יעצום עין כל הלילה. בבוקר מצאתי אותו ישן מכורבל עם הילד במיטתו הצרה והרמתי טלפון לז'אן באטיסט. הוא רק שמע אותי אומרת שני משפטים בטלפון ומייד אמר, "ששש… שקט, לא לבכות עכשיו, תבכי אחר כך כשאני אתן לך את הכתף שלי לבכות עליה, תבכי כשתגיעי לפריז." ועוד באותו יום הוא שלח לי כרטיס טיסה וגם שלח את הנהג שלו עזריה שיאסוף אותי משדה התעופה וחיכה לי בדירה היפה שלו ואסף אותי בזרועותיו וליבו חשב להישבר, כי איתי הוא מרשה לעצמו להתקלף מהתחפושת המתנשאת שהוא עוטה על עצמו ולהיות כמו שהוא, טוב ונדיב ורגיש. והוא חיבק אותי ובכה ביחד איתי וקילל את מיכאל ואת האימ־אימא של מיכאל ואני שאלתי אותו מתוך דמעותיי שהתערבבו בשלו, "מה אתה בוכה לי עכשיו, כאילו שמיכאל בגד בך ולא בי?" והוא אמר, "כשהוא בוגד בך זה כאילו שהוא בוגד בי, הכלב המושלם," ומבעד לדמעות התחלנו לצחוק ולא יכולנו לעצור עד שצנחנו שנינו על הספה שבחדר האורחים ובפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שעות, שבהן הכאב עמד לעקור את ליבי מחזי, נָשַמתי. וז'אן באטיסט הכין לי קיר רויאל ואחר כך חלץ את נעליי ועיסה את כפות רגליי ומילא לי אמבט בקצף ריחני וישב על אדן האמבט כשאני טבלתי בתוכו ואמר: "תנוחי עכשיו, שֶרי. עצמי עיניים ותתענגי על המים החמים, אחר כך תקומי ותלבשי את החלוק הנהדר הזה שאני מניח פה בשבילך. הוא יעטוף אותך ויעשה לך נעים כמו שמיכאל האידיוט מזמן לא הנעים לך. ואז אנחנו נתלבש יפה ואני אקח אותך למסעדה הכי טובה בפריז, ואנחנו נאכל צדפות שהגיעו הרגע במשלוח מיוחד משוניות האלמוגים באוקיינוס ההודי ונשתה שמפניה משובחת מחבל שמפאן, ואת תדברי ותדברי ותדברי ותוציאי את כל החרא מתוכך עד שתרגישי נקייה כמו אחרי חוקן, ואז נחזור הביתה ואני אשכיב אותך במיטה שלי ואחבק אותך ואת תהיי רגועה ותירדמי כמו תינוקת ותיהני מהתענוג שבחברתי, כי מחר בבוקר יש לי טיסה לניו יורק שדחיתי בשביל להיות איתך הלילה." וכשניסיתי להגיד לו שלא טסתי כל הדרך מתל אביב בשביל לבלות איתו כמה שעות, הוא השתיק אותי כדרכו: "ששש… שרי, לא לעשות לי כאב ראש. את צריכה כמה שעות להיות עם עצמך ולהחליט מה את עושה, נשארת עם מיכאל או נותנת לו בעיטה בתחת ושולחת אותו לזונה מהטלוויזיה. תישארי בדירה, תרגישי בבית, רק אל תעשי בלגן." הוא אומר את המילה בלגן בעברית, ואני חייכתי, "ואל תקלקלי לי את החשמל," הזהיר. "מה שאת לא יודעת תשאלי את מאדאם רושיליו מקומה שש שבאה כל יום לנקות את הבית גם כשאני לא נמצא, ותשאירי לה מאה פרנק טיפ במעטפה על השידה האדומה, כי אפילו שאני משלם לה היא תעריך שאת אומרת לה בדרך הזו תודה."
אין עדיין תגובות