התערבות על הקרח

הקדמה

אשר 

נשימה ארוכה וממושכת עלתה ממעמקי הבטן שלי וחמקה בשקט במרווח ביני ובין השולחן המבולגן של המאמן. ניירות היו מפוזרים בכל מקום, ועל הלוח הלבן, שניצב מאחורי גבו, היו כתובים בכתב יד מרושל הערות מהאימון של אתמול. ככל שהתבוננתי יותר בשרבוטים הכאוטיים האלה, כך תהיתי אם המוח שלי מבפנים נראה ככה, כשאני שותה שבע בירות אחרי ניצחון במשחק.

"אשר!"

המאמן נכנס דרך דלת המשרד שלו, ומייד הזדקפתי. ראיתי בזווית העין את חבריי לקבוצה וצחקתי כששמעתי את הצחוק הרועש שלהם. צחנת ציוד ההוקי המכוסה זיעה התגנבה דרך הפתח, וראיתי את תיאו — הקפטן וחברי הטוב — מרים גבה לעברי. אם הוא תוהה למה המאמן לנון רוצה לדבר איתי, אין לי תשובה בשבילו. הייתי מצוין באימונים, ולא עשיתי שום טעויות.

הדלת נטרקה, וחדר ההלבשה נעלם מאחוריי. כשראיתי את הלחיים העגולות של המאמן מאדימות יותר ויותר, הבנתי בדיוק למה נקראתי אליו.

אלוהים ישמור.

"המאמן," ניסיתי לפתוח את השיחה ברוגע, תוך הסתרת חוסר השקט שלי. "בסך הכול אמרתי לבת שלך שלום. לא יותר."

"זה בדיוק העניין."

הייתי צריך להתאמץ ממש כדי לשמור על קור רוח, וזה אומר הרבה, כי מחוץ לקרח אני בדרך כלל יחסית רגוע. שים אותי בחדר מלא שפנפנות הוקי שמנסות להשיג את תשומת ליבי, ואהיה רגוע כמו מורה ליוגה. לא רק זה: גם אם תכניס אותי לחדר עם שפנפנות הוקי ועם האימהות שלהן, עדיין אחייך את החיוך השחצני הטבעי שלי.

"המאמן." שוב ניסיתי לפנות אליו בכבוד. שחררתי את הכתפיים והפגנתי טון אחיד. אשקר אם אגיד שלא רתחתי קצת מבפנים על ההצקה הבלתי פוסקת הזאת. "אני נשבע לך, לא ניסיתי להתחיל עם הבת שלך."

המבטים שלנו הצטלבו, וראיתי מאחורי המבט הכועס שלו את עיניו מזדגגות. האם הוא מדמיין אותי איתה? הזזתי את עיניי לעבר האוזניים שלו, שהאדימו מרגע לרגע. אוי, שיט. כבר התחלתי לכתוב לעצמי הספד בדמיון ולהשלים עם גזר הדין.

"אני יודע שלא ניסית, לכל הרוחות!"

נאנחתי. המצח שלי היה לח מזיעה, ולא בגלל שרק סיימנו אימון. הייתי מוכן כבר להסביר את הלוגיקה שבגללה לא באמת ניסיתי להתחיל עם הבת שלו, אבל המאמן לנון היה קשה לפענוח. האם הוא ישמח לשמוע שהבת שלו, שנראית לחוצה ושקטה, בכלל לא לטעמי, או שייעלב?

אף פעם אי אפשר לדעת איתו, ואני לא רוצה להסתכן.

המאמן שלח את ידו קדימה וסובב תמונה במסגרת זהב שעל השולחן. העפתי מבט לעבר התמונה של הבחורה שאמרתי לה שלום לפני שנה, במשחק שלנו נגד שאדו ואלי.

צל קל חלף על פניי לפני שהסטתי את המבט מאותה נערה שהביטה אליי מתוך התמונה. ריילי לנון שהכרתי לפני שנה לא נראתה בכלל כמו אותה בחורה שבתמונה הממוסגרת שזה עתה ראיתי. השיער הכהה והארוך והעיניים הקפואות היו זהות, אבל החיוך העדין שעלה על שפתיה היה חדש. כשהכרתי אותה, היא הייתה מתוחה כמו השרוכים במחליקיים שלי. היא אפילו לא זרקה לעברי מבט.

"אני מכיר את הסיפור, אשר. לא ידעת שהיא הבת שלי."

בכל זאת, לא ניסיתי לשכב איתה.

התיישרתי על הכיסא הנוקשה. "אני גם לא שוכב עם כל בחורה שאני אומר לה שלום, לא משנה מה אומרים בקמפוס. עמדתי לידה אז אמרתי שלום, כי במקום שממנו אני בא, זה חוצפה לא לומר."

המאמן גיחך. הידקתי את החיוך שלי כי, למען האמת, יש לי מוניטין מסוים. אבל גם לכל ספורטאי באוניברסיטת בקסלי יש מוניטין דומה. אני באופן אישי לא בקטע של ביוש מיני. מה הבעיה בשני מבוגרים שמסכימים לעשות סקס? אני תמיד כן עם הפרטנריות שלי — הן יודעות שמדובר בלילה חד־פעמי.

"אתה בונה על ההופס, נכון?"

זו הייתה סטייה חדה מהנושא, אבל במקום לציין את זה, הנהנתי לאט. "כן, בטח. העונה רק התחילה. הם לא שולחים סקאוטרים עדיין, נכון?"

ההוֹפּס הם קבוצת הוקי מובילה בליגה הלאומית כבר כמה שנים, והם גם ידועים בעובדה שהם מחכים עד הרגע האחרון כדי לחתום על חוזים.

המאמן נשען אחורה בכיסא המסתובב החורקני שלו והצמיד את אצבעותיו. השפתיים שלו התכווצו כאילו הוא מהרהר, והלב שלי התחיל להלום מהר יותר. כשנעץ בי מבט והעלה חיוך יהיר, הבנתי שהוא האדם הכי שחצן בחדר כרגע.

"אני רוצה שתדע שזה לא שוחד. שוחד לא מקובל בקבוצה שלי."

לא אמרתי מילה. רק הרמתי את הסנטר כדי להבהיר שהבנתי. לא שוחד. ברור.

"זו הבטחה."

אה?

"צפיתי בך, אשר."

נהייתי חסר מנוחה. "ומה ראית?" (מקווה שראית שחקן הוקי מוכשר.)

"ראיתי אותך על הקרח, דואג לחברים שלך לקבוצה. וראיתי אותך עושה את זה גם מחוץ לקרח."

החושים שלי התחדדו. הייתי שנייה מלברוח מכל משימה שהמאמן יטיל עליי. "אני פשוט חבר טוב לקבוצה. כולנו דואגים זה לזה. זה חלק ממה שהופך אותנו לכאלה טובים העונה." לא שחייבים לאהוב את כולם בקבוצה, אבל לא צריך לחבב מישהו כדי לעבוד ביחד ולהצליח. המטרה היא לנצח.

המאמן הנהן, וחשתי זרמים בעמוד השדרה ששידרו לי לחתוך ולברוח מהמשרד שלו.

"ריילי עוברת לגור בדירה מולך."

וכך חזרנו לריילי. שוב העפתי מבט לעבר התמונה הממוסגרת של הבת שלו לפני שהחזרתי את העיניים אליו.

"אה?" לא התכוונתי שזה יצא בנימת שאלה, אבל ככה זה יצא.

"כן, אה."

עצרתי. מצמצתי. ואז חשבתי על מה שהוא אמר, לפני שניסיתי להתאושש. "הבת שלך, שאסורה למגע, עוברת לגור במתחם דירות שמלא בספורטאים…" כחכחתי בגרוני ודילגתי על המילה 'חרמנים', "של אוניברסיטת בקסלי?" כולם בקבוצה יודעים שכשבת של מאמן נמצאת בסביבה, אנחנו מסתכלים לכיוון השני. הבת של המאמן תמיד מחוץ לתחום. לא משנה איזה מאמן או איזו בת — היא תמיד מחוץ לתחום.

"מה אתה, תוכי? זה מה שאמרתי, לא?"

לא הצלחתי לעצור את הצחוק. "למה שתעשה דבר כזה?"

"זה לא משנה למה." בקולו ניכרה נימה תקיפה ששמעתי לא מעט פעמים על הקרח, ולמדתי לזהות שהוא בעצם מתכוון לומר 'תסתום'. "אני צריך שתשגיח עליה."

"מה זאת אומרת?" עכשיו הייתי לגמרי במצב של 'ספר לי עוד'. מה הדרמה ביניהם?

"הכוונה היא שתשגיח עליה. תתייחס אליה כאילו הייתה אחותך, אם היית רואה אותה במסיבה עם מלא בחורים טיפשים ולא בוגרים, שכל מה שהם רוצים זה דבר אחד."

אין לי אחות.

"אז…" לפתי את זרועות הכיסא. "אתה רוצה שאני אעקוב אחריה?" השאלה שלי הייתה קצת צינית, ושמעתי לפי המתח בלסת שלו שהוא לא אהב את זה.

חריקת השיניים שלו גרמה לי להישען לאחור. "לא! כלומר, כן! אבל בלי לעשות מזה עניין! אל תגיד לה שאתה משגיח עליה. אני חייב לתת לריילי קצת חופש, ובנסיבות…" המבט הנוקשה שלו נשמט, והיה ברור שיש כאן מורכבות גדולה יותר. "אני פשוט צריך מישהו שאפשר לסמוך עליו שיוודא שהיא בחברה טובה, בוחרת נכון, ובטוחה."

כלומר, שלא תשכב עם שחקני ההוקי שלו? או שאם כן, שאזרוק לה קונדום?

"ואתה רוצה שזה יהיה אני?" הרמתי גבה. "הרי הצקת לי כל השנה על זה שאמרתי לה שלום. עכשיו אתה רוצה שאהפוך לחבר שלה?"

"מה שצריך כדי לוודא שהיא מקבלת החלטות נכונות. תקשיב, אם היא תופיע באחת המסיבות שלכם, תוודא שהיא תחזור הביתה בשלום, ותזכיר לחברים שלך לקבוצה שישמרו את הידיים שלהם לעצמם." הוא עצר לפני שנשען שוב לאחור. "אותו כלל חל גם עליך. אל תעבור את הגבול, אשר."

כיווצתי את הגבות. ברור שאני לא יודע כל מה שקורה בין המאמן לבת שלו, אבל זה לא באמת ענייני, ובפעם האחרונה שהתערבתי בעניינים משפחתיים של מישהו אחר, זה נגמר רע.

"אתה יכול לעשות את זה? כי אני מבטיח לך שאני יכול להרוס לך את החלומות ללבוש חולצה של ההופס בהינף אצבע."

נאחזתי חזק יותר בידיות הכיסא.

המאמן הרים יד. "אני לא אעשה את זה אלא אם תפר את האמון שלי. אני צריך מישהו עם ערכים טובים, ומישהו שכל כך ממוקד במשחק, שלא יחשוב בכלל לחצות את הגבול איתה. בהתחשב בכך שתיאו גר במעונות, ויש לו את כל העניין עם השותפה שלו…"

ראיתי סדק בשריון שלו, והתקווה שנצצה מאחורי המבט שלו הספיקה כדי שאהנהן. היה בזה גם עוקץ — אני לא אוהב איומים או בריונות. אבל אני עומד בצומת דרכים, והמאמן מחזיק את כל הקלפים. נכון, יש עוד קבוצות ליגה לאומית שיחתימו אותי, אבל אם אני רוצה להגיע רחוק ולקבל את העתיד שכמעט נלקח ממני, אין לי ממש ברירה.

"כן, בטח. אם היא תגיע לאחת המסיבות שלנו, אוודא שהיא תחזור הביתה בשלום." ואוודא שהחברים שלי לא יניחו עליה את הטלפיים המטונפים שלהם.

"אני יכול לסמוך עליך?" הוא שאל, נשען עם המרפקים על השולחן. "ואני יכול לסמוך עליך שתשאיר את הזין שלך במכנסיים, נכון?"

צחקתי בכוונה והסטתי את המבט מהפרצוף הבובתי שבצילום. "המאמן" — קמתי וצעדתי לכיוון דלת המשרד — "הבת שלך היא לא הטיפוס שלי. שלא לדבר על זה, שכרגע איימת לחרב לי את הסיכויים בהופס. אז כן, אתה יכול לסמוך עליי." תהיתי אם הוא יודע על המהמורה שהייתה לי בדרך לפני שהגעתי לאוניברסיטת בקסלי, אבל סירבתי לחזור לשם. "אף אחד לא ייגע בה." כולל אני.

הוא הנהן ואז נפנף בידו. "אל תספר לאף אחד על זה. עכשיו צא. אני צריך לעבוד על תוכניות משחק."

"כן, המפקד," אמרתי ופתחתי את הדלת לעבר החברים שלי לקבוצה, שידרשו בוודאי לדעת מה המאמן רצה ממני. כבר הייתה לי תוכנית: אספר להם שהוא ליטף לי את האגו כי אני השחקן הכי טוב שהיה לו אי־פעם — זה ייצור מספיק בלגן וצחוקים, ויסיט את השיחה לכיוון אחר לחלוטין.

1

ריילי

החיים שלי מתנהלים בעולם שהוא לא כל כך מציאותי ואולי קצת לא בריא — לפחות לדעת הקרובים אליי. אין לי שום בעיה לבלות את הערבים שלי עם דמויות בדיוניות בעולם בדיוני, ואני עדיין חושבת ככה, כשאני מנסה לאזן תריסר ספרים בערימה, בעודי עולה במדרגות לקומה השלישית לדירה החדשה שלי.

ברור שהמעלית מקולקלת.

הסמסטר כבר התחיל באוניברסיטת בקסלי. עלי הסתיו הצבעוניים כבר לא מרשרשים תחת הנעליים שלי בדרך לשיעור — הם מתפוררים, ככל שהימים הולכים ומתקררים לקראת החורף המושלג והקשה של ניו אינגלנד. לא שאני נגד חורף. גדלתי על הקרח. פעם הוא היה כל עולמי. בחטיבת הביניים אפילו פשטה שמועה בזירת ההחלקה המקומית שהעיניים שלי בצבע של קרח, בגלל הזמן הרב שביליתי על הקרח. הכינוי שלי היה "מלכת הקרח", וזה היה גם מחמיא וגם קצת מעציב, כי לא כינו אותי ככה רק בזכות הכישרון שלי על הזירה, אלא גם בזכות האישיות המאופקת שלי.

לא נגישה.

מרוחקת.

קרה.

שתלטנית.

אלה התכונות שבזכותן העניקו לי את הכינוי.

נאנחתי כשהגעתי לדלת דירה 3ב' וניסיתי לאזן את ערימת הספרים על הירך שלי. תחבתי יד אחת לכיס האחורי והשענתי את הסנטר על ספר הכרוך בכריכה רכה, כדי לשלוף את המפתחות. שקשוק המפתחות נבלע בצחוק הגס שנשמע מאחוריי.

"תפסיקו לבזבז זמן. אנחנו נאחר."

צמרמורת קלה חלפה בגבי כששמעתי את הקול העמוק והאסרטיבי מהצד השני של המסדרון. מיהרתי לדחוף את המפתח לחור המנעול, סובבתי את הידית, ואז ניסיתי להחזיר את הרגל למקומה כדי שלא אפיל את הספרים.

"זהירות!"

אם הייתי מצליחה להיכנס לדירה שנייה אחת קודם, לא הייתי חווה את שלוש השניות המשפילות ביותר בחיי בפני חבורת בחורים לוהטים (כך הנחתי, בהתאם לקולות הגבריים ששמעתי).

נפלתי לא פעם בחיי, וכבר חטפתי לא מעט חבלות ונפילות בזירה. בדרך כלל אעדיף להימנע מליפול, אבל באותו רגע רציתי להתנגש ברצפת העץ של הדירה החדשה, במקום להרגיש שתי ידיים יציבות על המותניים שלי ולבהות בשנים־עשר הספרים שלי מתפזרים מולי.

"אלוהים, ברקלי! תיזהר!"

התרוממתי מהר כל כך עד שהשיער הכהה שלי חלף בצד פניי ונדבק לגלוס שעל השפה העליונה שלי.

זוג עיניים ירוקות בוהקות, מוצלות בקו גבה חזק ומכווץ, נעצו בי מבט, וכך באחת, ההרפתקה החדשה והמרגשת שלי — להיות עצמאית לראשונה זה שנה — התעופפה דרך החלון, יחד עם האמון השברירי מאוד ששרר ביני לבין ההורים שלי.

"שחקני הוקי," מלמלתי, תוך שאני מקלפת קווצת שיער שנדבקה לשפתיי. כפות רגליי חזרו לקרקע יציבה, אבל הרגשתי כאילו אני מרחפת, כשאשר מתיוז — אחד השחקנים המצטיינים של אבא שלי — הידק את ידיו על מותניי. עמוד השדרה שלי התקשה כפלדה לנוכח תשומת ליבו הדבוקה אליי. בלעתי רוק סמיך והתרחקתי ממנו בבת אחת, הרחק מהנוכחות השתלטנית שלו. איכס.

הלוואי שיכולתי לומר שאני לא מכירה אף אחד משחקני ההוקי של אוניברסיטת בקסלי, אבל קשה היה שלא להכיר אותם, כשאבא שלי מבלה איתם יותר זמן מאשר איתי. לא מתלוננת, וגם לא מקנאה. פשוט מציינת עובדות.

אשר מתיוז והחבורה שלו המשיכו לעמוד מולי בלי להוציא הגה. שניים מהם חייכו חיוכים זדוניים ודחפו זה את זה במרפק כאילו יש להם סוד. לחיי בערו כמו הלפיד שהתכוונתי לזרוק לעבר ראשו של אבא שלי ברגע שאכנס למשרד שלו. קודם המעלית לא עובדת, ועכשיו זה?

ככל שעמדתי שם יותר זמן והבטתי בשחקנים של אבא שלי, שכנראה הפכו להיות השכנים החדשים שלי, כך גבר החשד שלי. עכשיו הבנתי למה אבא דחק בי לעבור לדירה הזאת ולא לשאר הדירות שבדקנו.

סביר להניח שאני הבחורה היחידה באוניברסיטת בקסלי שרואה במצב הזה עונש. איזו סטודנטית נורמלית לא הייתה מתלהבת לגור מול כמה משחקני ההוקי הכי טובים בליגה, עם החיוכים השובבים והגוף השרירי שלהם? אבל לצערם, אני לא בחורה ממוצעת. הייתי עצבנית.

"הממ… כנראה הצלחנו להמם את דה דאסטר," אמר ברקלי.

ברקלי היה נשרף לאפר ממבטי הזועם, אילו היו לו יותר משני תאי מוח והיה שם לב שאני מסתכלת עליו. דה דאסטר? באמת? "הכול בסדר?" שאל אשר והעביר את מבטו בין עיניי. שתקתי על אף שידעתי שהוא מחכה לתשובה.

אפריין צעד קדימה והתכופף להרים צרור מפתחות שהיה על הרצפה כדי לחצוץ בין אשר וביני. "אנחנו נאחר." קרקוש המפתחות נשמע בכף ידו הגדולה בזמן שהחל לצעוד לאורך המסדרון. לא ברקלי ולא אשר הלכו אחריו, והרגשתי איך העצבים שלי נוסקים.

"למי אכפת בכלל שנאחר? אני חושב שהמאמן לא יעשה עניין מאיחור שקרה כי דאגנו לבת שלו שכמעט נמרחה על הרצפה." ברקלי חייך אליי, אבל מניסיוני ידעתי שכאשר שחקן הוקי מחייך ככה, תמיד יש לו כוונה סמויה.

"אני בסדר," אמרתי בתקיפות. אשר הרים גבה לשמע נימת הקול שלי.

קול צופר חלש קטע את תשומת ליבנו, ולא חלף זמן רב עד שזיהיתי את המנגינה של We Will Rock You — השיר המסורתי שהקבוצה מתאמנת לצליליו לפני כל משחק.

"זה האות שלנו," קרץ ברקלי לכיווני לפני שירד בקלילות במדרגות.

אשר נשאר על ברכיו מתחתיי ואסף את הספרים שנפלו כאילו היה איזה ג'נטלמן. הטיתי את האגן ושילבתי ידיים, נחושה לא לסמוך עליו. השקט בינינו היה מתוח ולא התפוגג, גם אחרי שסידר את הספרים זה על גבי זה ועזב.

"חכה," צעדתי קדימה באותה מהירות שבה יצאה המילה מפי.

אשר עצר בראש המדרגות והציץ מעבר לכתפו. כובע הקפוצ'ון של אוניברסיטת בקסלי זז מעט לאחור וחשף חלק משערו החום המבולגן שנפל קלות על מצחו. "כן?"

"למה אתה לא נראה מופתע לראות אותי?" שאלתי, אף על פי שכבר ידעתי את התשובה.

התגובה היחידה שקיבלתי הייתה מצמוץ ארוך אחד.

הלב שלי הלם כמו תוף. "ידעת שאני עוברת לגור מולכם, נכון?"

המסדרון כאילו נעטף באוויר קפוא. גיחוך פרץ מפי לפני שנשכתי את הלשון מרוב לחץ וחום עלה בלחיי. הפניתי לו את הגב כאילו מדובר בעונש, אבל הקול החלקלק והיהיר שלו חדר דרך ניסיון הענישה שלי. "לא היה לי מושג שאת עוברת לגור מולנו."

"והנה אבדה טיפת הכבוד האחרונה שהייתה לי כלפיך," אמרתי.

גם ככה התבשלה בתוכי רוח נקמנית כלפי שחקני הוקי, ואשר רק חרץ סופית את דינו להצטרף לרשימה.

"סליחה?"

סובבנו את הגוף כמעט באותו רגע ועמדנו זה מול זה באותה הבעה זועפת.

משכתי בכתפיי. "אין לי חיבה לשקרנים."

הזעף שחרש את מצחו התפוגג במהירות. הוא התאושש מייד. "יש לך חיבה לבחורים בכלל?" אשר צמצם את המרווח בינינו באותה הליכה זחוחה שאופיינית לשחקני הוקי. הוא התכופף לצידי, ליד רגליי הקפואות, והרים את הספר האחרון שנפל. כשהזדקף לגובהו המרשים, עצרתי את הנשימה. "הנה, דאסטר."

פתחתי את פי כדי לענות לו בחזרה, אבל ההפתעה חנקה את המילים על קצה לשוני כשהצמיד את הספר לחזה שלי.

אחרי כמה שניות הצלחתי להתאושש, ונשפתי בבוז לפני שעניתי לשאלה המעצבנת שלו. "איזו מין שאלה זו? ולמה זה אמור לעניין אותך?"

אשר לפת בחוזקה את מפרק כף ידי והצמיד אותה לספר שדחף אל חזי. הוא התרחק ממני, ומשום מה השאיר אותי בלי אוויר.

"קיוויתי שתאמרי שלא," הוא אמר כשגבו מופנה אליי, אבל שמעתי אותו טוב.

"למה?"

"כי אבא שלך אוסר על כל השחקנים שלו לגעת בך, וזה מפתה את רובם."

"אני אוהבת גברים," אמרתי. "אבל לא שחקני הוקי."