עם לב שבור מפרידה וראש גדוש שאלות, דניאל – מוזיקאי תל אביבי בן 30 – מחליט לברוח רחוק. כמה שיותר […]
1
הופעה אחרונה בארץ – פרולוג
22:03. מועדון השקמה. דרום תל אביב.
מאחורי הקלעים. יושבים על הספה המעוכה ומחכים שדימה יגיע. ריח של אלכוהול וסיגריות עולה מהכריות. המקום הקטן הזה מלא. יש ברחבה בערך מאה אנשים. חצי חברים וחצי מעריצים. אנחנו באיחור של שעה וחצי. העיקר שעל ההזמנה כתוב "נא להגיע בזמן". אני מתרגש. קם. יושב. מציץ לקהל. חוזר. לוקח שלוק מהבירה. שאכטה. עוד צ'ייסר של ויסקי. סוף סוף דימה מגיע. "טוב שהגעת, כמעט עשינו את ההופעה הראשונה בהיסטוריה בלי סאונדמן," ליפשיץ, המתופף, זורק לו מאחורה. דימה מסמן לנו עם היד "הכול מוכן". הם עולים לבמה.
אני נשאר קצת מאחור לפני שאצא.
הקהל שואג. או ככה לפחות זה נשמע לי. שלוש גרופיות בשורה הראשונה מצלמות הכול. הימנית עם מצלמת פולארויד. מצלמת וזורקת לבמה תמונה ועט. מאחורה מישהו שפך בירה על הבחור שלידו. הם מתווכחים. לא שומעים כלום. רק ידיים באוויר. "תודה לכולם שהגיעו לכאן. ההופעה הזו בזכותכם ובשבילכם. אם לא התמיכה שלכם מההתחלה, לא היינו פה היום. שנה וחצי של עבודה קשה והתגברות על הרבה מכשולים. לכל אורך הדרך אמרו לנו 'לא' בכל מקום שהלכנו. אף אחד לא רצה את האלבום הזה. 'זה נראה כאילו אתה לא מבין במוזיקה,' אמר לי אמרגן טמבל שלא אגיד את שמו (אני מכחכח בגרון)… אלי."
צחוקים. מחיאות כפיים. הקהל מתחבר. אלי מביט בי והעיניים החומות שלו מכווצות, אבל לא ממש אכפת לי מהחמדן הזה. סוגרים דלתות.
המאחרים כבר מצאו מקום. כמעט אין מתלחששים. אני ממשיך. "בהתחלה לא האמנו בעצמנו, ורק בהרבה מזל והתמדה בסוף מצאנו את הדרך. אז תודה לכולם, תודה לך, אימא, תודה לך, אבא, לך, ליפשיץ, המתופף הנפלא שהיה איתי מהיום הראשון, אני עדיין זוכר את הפגישה שלנו בבית הקפה. ואין על מיקי, אסף, דימה, ותודה לגרופית מהשורה הראשונה שזרקה לי תמונת פולארויד." אני חותם על התמונה וזורק אותה חזרה לכיוונה. חברות שלה עושות עם העיניים "אני בהלם… לא מאמינה לך".
עכשיו אני סורק את הקהל. הלב דופק מהר. הרגליים זזות באיטיות. שמים לב שאני לא "קול". ממשיך לסרוק. שורות ראשונות. שורות אמצעיות. שורה אחרונה, איפה שתמיד הייתה יושבת. היא לא הגיעה בסוף. היא לא נמצאת. לא משנה מה עברנו, היא הייתה מגיעה להופעות שלי. גם אם זה היה בפאב מעפן עם שלושה אנשים בקהל, היא הייתה הרביעית. ועכשיו, כשסוף סוף אני מעלה הופעה אמיתית, היא לא הגיעה. "תמיד תמיד, לא משנה מה, אהיה בקהל כשאתה מופיע," היא נשבעה לי במיטה לפני ההופעה הראשונה שלי אי פעם. עכשיו היא לא פה. חסר לי הניצוץ הזה שלה, הדלק שלי להופעה.
האורות כבים. אני מוודא שהמיקרופון סגור. הגיע הזמן לעבור הלאה. לשחרר. למצוא את אהבת חיי ולהפוך את ההיא שלא הגיעה להופעה ל"אהבה ראשונה", התואר "אהבת חיי" יעבור למישהי אחרת. מישהי שראויה לזה. הפעם אוודא שלא מדובר בחיקוי זול, אלא במקור. עוצם עיניים וצועק את שמה הכי חזק שיש. "**** לכי להזדיין." זהו, בחיים לא אומר את השם שלה יותר. נשבע.
2
עף על עצמי
לילה. מעברי המטוס חשוכים. הכיסא לידי ריק. מוזיקה ברזילאית בוקעת מאוזניות שמחוברות למשענת שחוצצת בין הכיסאות. האישה מאחוריי נוחרת. לנחירות שלה יש קצב מסוים, 1..2…1, 1..2..1, כזה שמונע מהאנשים סביבה לישון, וכשאני אומר האנשים סביבה, אני מתכוון אליי. המטוס כולו מנמנם. מדי פעם נדלק אור באחד המושבים. סימן שהשקט הזה מלא חיים, חלומות, ציפיות, געגועים, פחדים והתרגשות. מטוס מכיל בתוכו מאות נוסעים, טונות של כבודה ואין־סוף חלומות. זה הדלק האמיתי של הטיסה, הציפייה של כל נוסע מהמקום החדש. גם בעידן של אינטרנט ורשתות חברתיות, המקום הפיזי משפיע עלינו המון. גלובליזציה, דיגיטליזציה, עדיין לא המציאו משהו חזק יותר מהחוויהליזציה.
הדיילת עוברת ומחלקת בוטנים או בייגל קטן. המדים שלה ישרים ומסודרים. אנשים לידי עדיין מחפשים סרט טוב לטיסה ברשימת הסרטים.
הנוסע שיושב לידי מגיע עם פנים של "מצטער אבל הייתי חייב לשירותים". הוא לובש חולצה לבנה מכופתרת וז'קט שחור. אני תמיד מעדיף לטוס עם טרנינג וקפוצ'ון מחמם ונעים, בייחוד בטיסות ארוכות. אבל הוא מהמקפידים. אני מזיז את הרגליים, נותן לו לעבור לכיסא שלו. עד הרגע הזה כנראה עיכלתי את ההופעה מאתמול, כי רק עכשיו אני שם לב אליו. חיוך שמח על הפנים. זקן דליל שמראה שהוא עדיין צעיר ברוחו, ומין אור אופטימי בעיניים, כמו האור שמגיע מהאופק שרואים מחלון המטוס. בן אדם עם נשמה שקטה. בדיוק ההפך מהנשמה שלי, שצריכה לטוס לצד השני של העולם בשביל קצת שקט. עברו שלושה מונדיאלים, שאלו שתים עשרה שנים ארוכות, מאז שעליתי על מטוס לדרום אמריקה לטיול אחרי הצבא. היום אני עדיין בכושר כמו אז, אותו גלח על הראש, זיפי גילוח של פעם־פעמיים בחודש עוטפים את פניי והעיניים הכחולות שלי, שפותחות לי הרבה דלתות, אבל עם מבט טיפה פחות נאיבי. הבחור לידי נראה קצת יותר מבוגר ממני, מקסימום בן ארבעים, רק בלי דאגות.
עוברות כמה שעות ואני מרגיש מספיק רחוק מהשגרה כדי להוציא את המחברת החדשה שקניתי לפני מספר שעות בדיוטי. אני מחפש בתחתית התיק את העט הטוב שהמוכרת בחנות הבטיחה לי שיעזור לכתיבה שלי. איך קניתי את השטויות שלה? אני יודע בדיוק איך קניתי את זה, מפני שהיא צחקה מהבדיחות שלי והייתה אווירה טובה ואני בתקופה שבה אני כל כך צמא לאהבה ולתשומת לב, שהרגשתי שכל צחוק שלה שווה עבורי כמו ששווה טיפת מים לאדם שהלך לאיבוד במדבר. רציתי להישאר איתה ולא היה לי נעים סתם להיתקע בחנות, אז קניתי את העט הזה. והיא הבטיחה שאם אקנה את העט היא תביא לי את הכתובת שלה והיא כל בוקר תקום עם ציפייה לקבל מעטפה מברזיל ובה שיר חדש שכתבתי עם העט החדש. "טוב, בואי ננסה," אמרתי לה במין השלמה שאני יוצא רומנטי במקרה הטוב או פראייר בצד השני של הסקאלה. המחברת הזו נקנתה כי שירים כותבים במחברת ולא במחשב. גם בעידן האייפון, עדיף שתהיה מחברת. פה אני אמור לכתוב רגשות שיהפכו למילים שיהפכו לשירים ויחזרו לרגשות. בהתחלה אני רק מקשקש בדף הראשון. תולש אותו. מתחיל מחדש וחוזר על הטקס בין עשר לחמש עשרה פעמים, מי סופר כבר. אחרי שקלטתי מבטים מוזרים מהבחור לידי עם החולצה הלבנה, אני מדמיין בכוח בוקר שבו המוכרת פותחת את הדלת עם הגופייה השחורה הצמודה מתחת למכופתרת הלבנה בדרך למשמרת, ורואה מעטפה בתיבה ליד הדלת ובתוכה מכתב על נייר מקומט מהטיסה עם דיו מעט שהיא מכרה.
המדריך להרפתקן המתחיל
נחיתה במדינה אחרת טומנת
בתוכה כל כך הרבה הפתעות.
טס עם קפוצ'ון וגופייה, כשאנחת
אנחש את המעלות.
בכל מדינה אני ניגש לפקיד ההגירה
ומוסר לו את הדרכון ששכב במגירה
אני בדרך כלל מדבר איתם אנגלית שבורה
ככה הם יעבירו אותי מהר, לכאורה
למרות שהטקסט דומה בכל מדינה
הטקס שונה עם פקידי הגירה.
ברוסיה בדקו לי את הפספורט עם זכוכית מגדלת
בארה"ב כמעט החזירו אותי לארץ בגלל טעות במקלדת
ביוון הפקידה בכלל לא הסתכלה עליי
בתאילנד לא זוכר, אולי הייתי עייף מדי
פשוט צריך להשלים עם זה שאין ברירה
חייבים להיות נחמדים לפקיד ההגירה
אני מקווה שאזכור איפה כתבתי את הכתובת שלה. אין לי כוח לשום סוג של מחויבות כרגע, והדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה שאיזו מוכרת עם חיוך יפה וציצי גדול תחשוב שאני פנוי רגשית להתחיל איתה קשר בגלל שזכרתי איפה כתבתי את הכתובת שלה וזכרתי לכתוב לה וזכרתי לשלוח לה. אם השכל שלה גדול כמו שאר האיברים בגוף שלה, היא תבין שאני חייב להוכיח לעצמי שלא קניתי את העט הזה סתם. הופך עמוד.
אחרי האימיגריישן
הגיע שלב הסטנטינג אוביישן
הגיעו המזוודות
מזל שאני מנשק מזוזות
ההמתנה המותחת מול המסוע
זה חלק מהכיף שיש בלנסוע
כל אחד סומך על הזר שלידו
שייקח רק את המזוודה שלו
זה מזכיר קצת נסיעה במונית שירות
כל אחד מעביר את הכסף במסירות
הנוסע מלפניי מוריד את הכיסא כל הדרך לאחור. המחברת נופלת לי ואני מייד מרים אותה, כמו כיפה שעפה ברוח ביציאה מבית הכנסת.
כשהייתי ילד הייתי מדמיין את המטוס לקראת נחיתה
ואת הקפטן אומר במערכת הכריזה
הקהל מתבקש להדק חגורות
ולהתבונן באורות
השלב הבא נמצא מעבר לרכס
הנוסעים ממשיכים לפקיד המכס
עם המבט הזה שמנסה לשדר
אין לי על מה להצהיר או לספר
אני יושב במעבר. ככה יש לי מקום למתוח את הרגליים. שאריות ארוחת ערב של מטוס מונחות במגש לפניי. כמעט לא נגעתי בדג. הסנדוויץ' מהשדה עדיין משביע אותי. הדיילת עוברת לקחת את הצלחת. קצת חיוכים. קשקושים. בעיר קוראים לזה "התחרקשות" שזה כמו לפלרטט רק בלי כוונה שזה יוביל למשהו, אלא סתם דרך להעביר את הזמן מהר יותר.
"אני יכולה לקחת את זה?"
"בטח. לא אכלתי את הדג, הוא ביקש שאזרוק אותו חזרה לים באמצע הטיסה, הוא מתגעגע למשפחה."
"אני אמסור לקפטן," היא אומרת ומנסה לעצור את הצחוק שלה, "מה אתה כותב?"
"רשמית אני אומר לעצמי שהגעתי לכאן כדי לכתוב שירים וליהנות מכדורגל במונדיאל."
"ולא רשמית?"
"איזו דיילת סקרנית, על זה עוד לא שמעתי. אפשר לשאול איך קוראים לך?"
עכשיו אפשר לראות שהיא מסמיקה מעט מבעד לאיפור הדיילות שלה ואז אומרת "זו מדיניות חברת התעופה. 'תאמרי את שמך ותמיד תהיי סקרנית עם נוסעים שדואגים לדגים וכותבים בשפה בכתב מוזר.' אני שרה."
"נעים מאוד, אני דניאל." הנוסע לידי מרים מבט כשהוא שומע את השם ומהר מסיט את מבטו בחזרה לכיוון החלון.
"אקסיוז מי, את יכולה להתקדם ולקחת את הצלחת?" מבקשת איזו בהמה חסרת נימוסין בסיסיים מאחורה וקוטעת רגע יפה בין שני סקרנים. שרה ממשיכה בדרכה. בלי מבט. בלי ניפגש אחר כך. אני שוב לבד במטוס. העיניים נסגרות. ערבוב של התרגשות מהטיסה וקצת געגועים הביתה. אני מעביר בין הערוצים, מחפש סרט שישתיק קצת את הרעשים בראש. לפי המפה אנחנו עדיין באמצע הדרך, וגם לפי הלב אני עדיין לא הגעתי ליעד שלי.
אין עדיין תגובות