"יֵשׁ לִי רַעְיוֹן," קָרָא צָהֹבִי.
"רַעְיוֹן?" תָּמַהּ אוֹרָן.
"אַתָּה תַּעֲצֹם עֵינַיִם,
וְאִמָּא תִּתֵּן לְךָ כַּפִּית תְּרוּפָה,
וְאַחַר כָּךְ, אֲנִי מַבְטִיחַ,
תִּהְיֶה לְךָ יֹפִי שֶׁל הַפְתָּעָה."
"כַּפִּית הַפְתָּעָה?!" צָחַק אוֹרָן…
צָהֹבִי הַפַּרְפַּר פּוֹגֵשׁ אֶת דֶּבִּי הַדְּבוֹרָה. הִיא מְאֻשֶּׁרֶת, כִּי הַדְּבַשׁ שֶׁלָּהּ מְשַׂמֵּחַ יַלְדָּה קְטַנָּה, וְצָהבִֹי מַבִּיעַ מִשְׁאָלָה לִמְצֹא יַלְדּוֹן חֲמוּדוֹן לְשַׂמֵּחַ. עָף, מְחַפֵּשׂ וּמְחַפֵּשׂ וְלֹא מִיָּד מוֹצֵא. לְלֹא יֵאוּשׁ – צָהֹבִי מְאוֹד נָחוּשׁ.
כְּשֶׁצָּהֹבִי שׁוֹמֵעַ קוֹל בֶּכִי שֶׁל יֶלֶד קָטןֹ, שֶׁמְּסָרֵב לְהֵעָנוֹת לְאִמּוֹ וְלִבְלֹעַ כַּפִּית שֶׁל תְּרוּפָה, שֶׁבְּצֶדֶק אוֹתוֹ מַגְעִילָה, עוֹלֶה בּוֹ רַעְיוֹן לְהַפְתִּיעַ אֶת הַיַּלְדּוֹן אוֹרָן – כַּפִּית הַפְתָּעָה…
דּוֹרִית וֵנֶצְיָה לֵב אוֹר, יְלִידַת יְרוּשָׁלַיִם, דּוֹר שִׁשִּׁי, שֶׁמַּאֲמִינָה בְּעָצְמָתָהּ שֶׁל הַשָּׂפָה הָעִבְרִית וּבְכוֹחוֹ שֶׁל סִפּוּר לָתֵת מַעֲנֶה לְצרֶֹךְ אֲמִתִּי, יָלְדָה אֶת סִפְרָהּ עַל צָהבִֹי הַפַּרְפַּר – כַּפִּית הַפְתָּעָה, כְּשֶׁבְּנָהּ סֵרֵב לִבְלֹעַ כַּפִּית שֶׁל תְּרוּפָה. זֶה 27 שָׁנִים מְנַהֶלֶת הִשְׁתַּלְּמוּיוֹת לְאַנְשֵׁי חִנּוּךְ וּמְאַמֶּנֶת אִישִׁית. בְּסִפְרָהּ נִרְקְמוּ הָעֲרָכִים:
יְצִירָתִיּוּת, נְתִינָה, עֶזְרָה לְאַחֵר, הִתְמוֹדְדוּת, הַתְמָדָה, נְחִישׁוּת, חֲבֵרוּת, אַהֲבָה וְשִׂמְחָה.
הַיֶּלֶד לֹא רוֹצֶה לִבְלֹעַ כַּפִּית תְּרוּפָה? הַיַּלְדָּה מְסָרֶבֶת לִשְׁתּוֹת כַּף מָרָק?
צָהֹבִי, בְּחֵן וּבְנֹעַם, יָבִיא הַפְתָּעָה…
אין עדיין תגובות