וולו אקווס

סיפור זה מתרחש עשרים וחמש שנים אחרי עלילת 'רדוף' וממשיך בתיאורה של משפחה אמריקנית מבוססת אשר אופי התנהלותה דומה לאופי התנהלותם של מאות אלפי המשפחות בעיירות דומות ברחבי ארצות הברית.

השמחות, החגיגות וגם האובדנים, הכאב, ההתמודדות, ההשלמה.

החיים.

מקט: voloequus

סיפור זה מתרחש עשרים וחמש שנים אחרי עלילת 'רדוף' וממשיך בתיאורה של משפחה אמריקנית מבוססת אשר אופי התנהלותה דומה לאופי […]

---

1

"שיט" פלט ג'סי לאפרכסת הטלפון, "עוד טיסה מחורבנת".

"אני מאוד מצטערת" שמע את קולה של המזכירה עימה שוחח.

"אין לכם סניף בשיקגו?"

"החברה ממוקמת במדיסון ואין לנו סניפים ברחבי ארצות הברית…"

"טוב, שיהיה, אז מה התאריך?" והמזכירה הציעה כמה תאריכים למפגש.

ג'סי בדק ביומנו ולאחר רגעים מספר קבע עימה את התאריך ואת השעה.

"תרצה שרכב חברה יאסוף אותך מהשדה?"

"לא תודה" פלט "אבל תדאגו שתהיה לי חנייה, אני לא מתכוון לבזבז את זמני בחיפושים".

"כן אדוני, אדאג לכך" שמע את הרעד בקולה.

"טוב, אז אגיע, שלום" אמר וניתק את השיחה.

מזה זמן מה אותה חברת פרסום רודפת אחריו ומנסה להחתים אותו על הסכם. הוא כבר כמעט וסגר עם חברה בשיקגו אבל בוב המליץ עליהם, אז הוא לפחות ישמע מה שיש להם להציע. לא שהוא סמך על בוב יותר מידיי, אבל בוב היה שכן לא יותר מידי נורא, אז למען יחסי השכנות שביניהם, החליט להמתין עם החלטתו.

העסקים היו טובים אבל ג'סי היה בשלב בחייו בו רצה להתפתח וחברת פרסום נראתה לו פתרון מתאים. לא שחסרה לו עבודה, מיומנותו כיועץ מערכות אבטחה לחברות פרטיות וגופים ממשלתיים שנרכשה במהלך שירותו הצבאי הארוך הן בעיראק והן באפגניסטן הבטיחה לו תזרים מזומנים שוטף אמנם, אבל הפרויקטים החלו לחזור על עצמם והוא חיפש אתגרים יותר מענייניים ומורכבים.

בתאריך, בשעה היעודה התייצב במשרד הפרסום במדיסון ולאחר כבוד הופנה לחדר הישיבות שם המתינו לו ריצ'י מנכ"ל החברה, מנהל השיווק וכמה ארט דירקטורים. לאחר הכרות קצרה הם החלו בפרזנטציה המשמימה כמוה ראה אין ספור פעמים ובעודו מנסה לא להירדם נכנסה לחדר הישיבות בחורה חמודה למראה.

"מה תשתה?" שאל אותו ריצ'י, מנכ"ל החברה.

"קפה שחור" ענה, מתענג על ההפסקה בשעמום.

"סוכר? חלב?"

"לא" אמר, "רק שחור".

ריצ'י הורה לבחורה להביא את הקפה והזמין לעצמו וליתר הנוכחים ובעוד הבחורה יצאה מהחדר החל ג'סי לדבר על העסק שלו, על מתי מעט מהלקוחות שאת שמם יכול היה לחשוף, על טיב הפעילות המעורבת בסוג עבודתו. ובעודו מדבר תוך הדגמה בידיו על אחד מהמאפיינים בעבודתו, פגעה ידו במגש הקפה שהוכנס על ידי הבחורה, שלא שם לב שחזרה לחדר הישיבות.

הבחורה איבדה את שיווי משקלה, המגש נשמט מידה וקפה חם ניתז על חולצתו הלבנה של ג'סי.

"מטומטמת" סינן ריצ'י, נועץ בבחורה מבט רושף, "מטומטמת".

"לא קרה דבר" אמר ג'סי, "זה באשמתי, אני מצטער, לפעמים אני מתלהב יותר מידי" הוא קם ממקומו וניגש אל הבחורה שהייתה על סף בכי, "את בסדר? נכווית?" והיא נושכת בשפתיה, מנידה את ראשה לשלילה.

"יש לכם פינת קפה כאן?" שאל בעודו פונה אל ריצ'י.

"כן, בוודאי" ענה בעוד ידו מתקמצת לאגרוף.

"אני מציע שניגש לשם להכין לנו שתייה ו… מה שמך?" שאל בעודו פונה לבחורה.

"סוזי" ענתה בהשפלת ראש.

"תוכלי לעשות לי טובה, סוזי?" אמר בעודו שולף את ארנקו ומתוכו מוציא שטר של 100 דולר, "תוכלי לקפוץ לחנות פה בסביבה ולקנות לי חולצה?"

"לא, לא, זה עלינו" הזדרז ריצ'י לענות.

"עזוב שטויות" ענה ג'סי, "דברים כאלה קורים וזו לא אשמתו של איש, בסדר סוזי?" והיא הנהנה לחיוב, מושיטה את ידה, לוקחת את השטר ונעלמת מחדר הישיבות כשהבעת הקלה נסוכה על פניה.

הם יצאו מחדר הישיבות לכיוון פינת הקפה ובעודו מכין לעצמו כוס קפה נעלם ריצ'י ולאחר מספר דקות חזר.

"אני מצטער על התקרית" אמר, "בדרך כלל אנחנו מקפידים על כוח האדם שאנחנו מגייסים".

"עזוב שטויות, קורה, נחזור לחדר הישיבות?"

הישיבה המשיכה ולאחר כרבע שעה נשמעה דפיקה על הדלת, וראשה של הבחורה מדלפק הקבלה הציץ.

"כן ברברה?" אמר ריצ'י.

"הבאתי את החולצה למר גר".

"אה, תודה" אמר ג'סי, "אבל איפה סוזי?"

"חזרה לעבודתה" ענתה ברברה בעודה מסמיקה קלות.

ג'סי לקח את החולצה, פנה לשירותים הצמודים לחדר הישיבות, החליף את חולצתו וחזר לחדר הישיבות. הפגישה נמשכה עוד כמחצית השעה ובסופה סוכם על פגישה נוספת בה יציגו ריצ'י וצוותו את הצעותיהם. ג'סי נפרד מהנוכחים ופנה למעלית, ירד לחניון התת קרקעי, ניגש לרכבו השכור, הניעו ויצא מהבניין.

הוא החל בנסיעה איטית בשדרות האוניברסיטה, נהנה להכיר מקום חדש מבחינתו כשלפתע קלט מזווית העין פנים מוכרות. ראשה היה מורכן והיא משכה אחריה טרולי גדל מידות. ג'סי עצר את הרכב ליד שפת המדרכה ופנה לעברה.

"סוזי?"

היא הרימה את ראשה ועיניה הדומעות הביטו בו מבלי לזהות אותו.

" ג'סי?" והיא עדיין הביטה בו כבאדם זר.

"חדר הישיבות? הקפה?" והוא אמר את שם חברת הפרסום.

"הם פיטרו אותי בגלל זה" פלטה ובכייה התחדש.

"את רצינית?" והיא ללא קול הנהנה לחיוב.

"בואי" אמר, "את לא יכולה להסתובב ככה ברחוב" הוא אחז בטרולי ביד אחת ובקיבורת זרועה בידו השנייה ופנה לעבר המכונית. את הטרולי הניף כאילו היה חסר משקל והניחו בתא המטען ופתח בפני סוזי את הדלת.

"יש מקום שקט שאת מכירה כאן בסביבה?" שאל בעודו מניע את הרכב.

"כן" פלטה תוך בכי, "פאב קריבו".

"תוכלי לכוון אותי?" והיא הנהנה לחיוב. תוך כעשר דקות הם הגיעו למקום והתיישבו בשולחן צדדי. ג'סי הזמין כוס בירה וסוזי לא הזמינה דבר.

"את לא רעבה?"

"לא במיוחד" ניסתה לחייך.

"זה עניין של כסף?" שאל בשקט ושוב הציפו הדמעות את עיניה.

"תזמיני מה שאת רוצה" אמר. "התעריפים במקום הזה לא ירוששו אותי" חייך אליה.

"אני אחזיר לך כול סנט".

"טוב, נדאג לזה אחר כך, קודם תאכלי משהו". היא הזמינה סלט וקולה והוא הוסיף להזמנתה המבורגר נוסף. היא הודתה לו במבט חם והוא לא הפריע לה בעודו גומע לאיטו מהבירה הצוננת.

לכשסיימה הביטה בו במבט שואל.

"אז מה הסיפור שלהם איתך?" שאל.

"למדתי אומנות באוניברסיטת מדיסון וכשסיימתי את לימודיי התקבלתי למשרד הפרסום כארט דירקטורית. מאחר ולא הייתה להם הרבה עבודה, הם העסיקו אותי בכול מיני עבודות שלא קשורות ללימודים שלי. בסוף נוצר מצב שהם התרגלו לזה שאני עושה כול מיני עבודות וגם כשהיו כבר תקנים, הם דילגו עלי ונתקעתי כאן".

"למה לא עזבת? ללא ספק יש עוד משרדי פרסום במדיסון".

"אבל לא צברתי ניסיון ועדיין קיוויתי שאולי אצליח להשתחל לעבודה שלשמה התקבלתי".

"מה הקטע עם הטרולי? גרת שם?"

"כשהם קיבלו אותי הם נתנו לי חדרון שהיה אמור להיות של איש התחזוקה שבסופו של דבר הם לא גייסו ושם גרתי אז כשפיטרו אותי, נאלצתי לעזוב גם שם…"

"ומה את הולכת לעשות עם עצמך?"

"אני ממש לא יודעת" ושוב הציפו דמעות את עיניה.

"מה עם הורייך?"

"אני לא כול כך בקשר איתם".

"אבל יש מצבים שאין ברירה, לא?"

"עם אימי אני ממש בסדר היא גם מידי פעם שולחת לי כסף אבל אבי… מאז שהחלטתי שאחרי הלימודים אני לא חוזרת הביתה, הוא לא מדבר איתי".

"ומה מצבם הכספי?"

"ממש טוב".

"אז למה את לא חוזרת לשם?"

"כי זה חור… זה לא מקום שאני אוכל להתפתח בו".

"ובמדיסון כן?"

"זה גם נכון" ענתה בעגמומיות.

"מאיפה את במקור?"

"מרוג'רס סיטי".

"רוג'רס סיטי?"

"כן, אתה מכיר?"

"אני אמור להכיר שם מישהו…".

"מאיפה?"

"שרתנו באותה יחידה בצבא".

"אבי שירת בצבא אבל הוא הרבה יותר מבוגר ממך".

"באיזו יחידה את אולי יודעת?"

"ממש אין לי מושג… הוא לא מדבר בכלל על השרות הצבאי שלו".

"בטח בוויאטנאם".

"אני חושבת שכן אבל אני לא יודעת. כול פעם שהנושא עולה הוא נכנס למצב רוח רע אז אנחנו היינו משתדלים לא לדבר על זה".

"אז מה את מתכוונת לעשות עם עצמך?"

"אני לא יודעת, אני אחפש חדר זול ואתחיל לחפש עבודה".

"איך את במחשבים?"

"מאיזו בחינה?"

"תוכנות גראפיות? אדריכליות? תלת מימד? המרות למיניהן?"

"תלוי איזה… יש כאלה שאני ממש שולטת בהן ויש כאלה שהשליטה שלי בהן היא בסיסית, למה?"

"תראי, אני לא יודע אם את יודעת לשם מה התקיימה הפגישה במשרד הפרסום שעבדת בו".

"אני יודעת שאתה יועץ למערכות אבטחה אבל זה לא אומר לי הרבה".

"פונים אלי גופים שדרושה להם מערכת אבטחה היקפית ופנימית, כלומר הגנה פיזית על המבנה או המתחם. לא מדובר במערכת אבטחה מחשבית כמו הגנה מפני האקרים או וירוסים אלא אבטחה פיזית עם מצלמות מעקב, שמירה פסיבית ואקטיבית, הגנה מפני איומים פיזיים של תקיפה או פריצה או ניסיונות פיגוע מסוג זה או אחר".

"אני מבינה ואתה זקוק להדמיות מחשב של המבנים עצמם?"

"מדויק ולצערי אני נאלץ להשתמש בשירותי חברות שמספקות לי את ההדמיות ויש כאן שלוש בעיות, הראשונה הינה התלות שלי בלוחות הזמנים ובעומס בפרויקטים שלהם, השנייה הינה עלויות והשלישית היא הסודיות עליה אני מחויב בפני הלקוח שלי ואני נאלץ להכניס כאן גורם חיצוני נוסף שאין לי שליטה עליו".

"אתה רוצה להעסיק אותי?" תלתה בו זוג עיניים נדהמות.

"גם בפן המקצועי וגם כעוזרת אישית מבחינת ניהול המשרד, מה דעתך?"

"א…א… אני לא יודעת מה להגיד…"

"אני אסביר לך בכללי איך אני עובד. ראשית, בנוסף לעבודתי עצמה אני מנהל שני צוותים, צוות הקמה האחראי על הקמת המערך עצמו באתר וצוות טקטי שבוחן את המערך הלכה למעשה ועל פי התוצאות אני בונה מקצה שיפורים ויש כאן עבודת תאום שתהיה באחריותך. אני מתגורר בשיקגו באזור הצפוני, יש לי דירה בת ארבעה חדרי שינה ואני עובד מהבית. שני חדרי שינה הוסבו לחדרי העבודה שלי, חדר שינה נוסף הוא חדר השינה שלי וחדר השינה הנותר הוא מעין יחידה עצמאית עם שירותים צמודים ומטבחון נוסף. מה שאני יכול להציע לך זה עבודה ומגורים. לגבי עבודה, במידה ותרצי, היא שלך. לגבי מגורים, תוכלי בהתחלה לגור אצלי בחדר הנוסף ואם לא יראה לך, תוכלי במקביל לחפש מקום אחר בסביבה. בנוסף, יש לי כלב מסוג ניופאונלנד בשם רוג וקרוואן שממוקם בעיירה בשם בנטון הרבור על גדות אגם מישיגן, לשם אני 'בורח' לסופי שבוע, או כששיקגו מתחילה לעלות לי על העצבים, אז מה את אומרת?"

"זה שינוי ממש דרמטי".

"זו יכולה גם להיות התחלה חדשה".

"אני צריכה לחשוב על זה".

"תחשבי, הטיסה שלי חזרה היא בעוד כשעה וחצי, אני אמתין".

"אני חייבת לצאת החוצה לחשוב, זה בסדר?"

"אין בעיה, אזמין לי עוד בירה" וסוזי יצאה אל מחוץ לפאב. היא חצתה שני רחובות צדדיים ופסעה לאיטה לכיוון גדת אגם מנדוטה, התיישבה על שפת האגם, הסירה את נעליה וטבלה את כפות רגליה במים הקרירים, שוקעת במחשבות…

"תיארתי לעצמי שאמצא אותך כאן" שמעה את קולו של ג'סי, "אני מצטער אבל הטיסה לא תחכה לי".

"כמה זמן עבר?" שאלה, נרעדת.

"כמעט שעה".

"או, אני ממש מצטערת".

"אין בעיה, הגעת להחלטה?"

"כן, זה נראה לי".

"יפה" אמר ג'סי, "אדבר עם עורך הדין שלי והוא יכין הסכם עבודה והסכם שכירות משנה, או. קיי?"

"או. קיי" חייכה אליו.

"טוב, בואי, אנחנו צריכים להגיע לשדה התעופה".

"אבל…".

"ראי זאת בתור אחת ההטבות של העבודה החדשה שלך".

"תודה".

"עזבי, רק שתדעי, אני דורש עבודה, אני לא ותרן בנושא הזה".

"אני לא אאכזב אותך" ענתה בשקט.

"אני יודע".

היא אכן לא אכזבה וג'סי היה שבע רצון הן מעבודתה המקצועית והן בניהול המשרד ובתיאומים בין הגופים השונים והצוותים ולא פעם אחת יצאה לבדה לפגישות עם לקוחות. הקרבה הפיזית ביניהם מטבע אופי עבודתם המשותף קירב את השניים ולאחר מספר חודשים הם היו לזוג.