ספר זה נכתב בהשראת סיפור אמתי שאירע בתחילת שנות השמונים, והתפרש על פני ארצות שונות – איטליה, סקוטלנד, אנגליה וישראל. […]
פירנצה; יוני 1945
שיירת ג'יפים ירוקים של כוחות הברית האמריקאיים — כוכב לבן מוטבע על יריעות הברזנט — שעטו על הכביש הרחב לעבר הכיכר הקרובה, "פיאצה דה לה-רפובליקה". הכיכר משופעת במסלולים רבים והתנועה הערה הקשתה על הנהגים המעוניינים לפנות לאחד הרחובות הצדדיים. אם יעשו כך, מסתכנים הם במפגש ברזל עם ברזל והתוצאה ידועה. השיירה של ארבעת הג'יפים החלה להאט. נהג הג'יפ המוביל סימן בידו ואותת ימינה בפנייה לרחוב צר, שמתעקל בזווית חדה מהכיכר ונוטה כלפי מעלה. הוא סובב את הג'יפ בחריקת גלגלים, ואחריו שמה השיירה כולה את פעמיה למקום המפגש.
מימין חלפו הנוסעים על פני מגרש ספורט ריק מאדם ששיחים טפיליים כיסו את דשא המגרש הענק והמוזנח מסביב, וחבורת כלבים משוטטת על המגרש נבחה לעברם. כמה דקות אחר כך, החלה השיירה להאט ונעצרה ליד חומת אבן שבחלקה העליון שלט קטן מברונזה, עליו חקוק המספר 35. מתחתיו, שער ברזל שידית מתכתית מגולפת בצורת יד אדם מוברגת על ציר במרכזו. שני סמלים חמושים ברובים ירדו במהירות מאחד הג'יפים ונעמדו משני צדי השער. מהג'יפים האחרים החלו לרדת חיילים נוספים שהתפרסו מסביב. מהג'יפ הראשון ירד גם קצין בדרגת סרן ובידו תיק עור קטן. הוא ניגש לשער הברזל, הקיש בידית שלוש פעמים נמרצות והמתין. לאחר המתנה קצרה, משלא נענה, הרים את ידו והורה לפרוץ את השער. שני חיילים הצמידו מטען נפץ זעיר לכל אחד מצירי השער ונסוגו לאחור, תוך השמעת אזהרה לעבר החיילים האחרים שנשכבו מיד על הקרקע.
בהישמע הפיצוץ, עלה עשן כחלחל בסלסול גאומטרי עד שנמוג. שער הברזל צנח ארצה ברעש מתכתי כבד. החיילים פרצו פנימה, הקצין בראשם, ורצו לעבר הבית הגדול שעמד באמצע הגבעה, מוקף עצי פרי ושיחי נוי. בדרכם חלפו על פני בית נוסף, קטן יותר, מטופח אף הוא. הם לא עצרו לבחון אותו אלא פנו היישר לבית הגדול. בהגיעם, התפרסו החיילים סביב הבית בשרשרת אנושית. הקצין ואחד החיילים ניגשו לדלת הכניסה.
הסרן נקש על הזכוכית מעוטרת הפרחים שהוטבעה על דלת העץ. הדלת נפתחה. החיילים הדרוכים הופתעו לראות את האישה שעמדה בפתח — אישה בגיל העמידה, שנראה כי הזמן פסח עליה (כמעט). היא הייתה יפהפייה אמתית. שערה זהוב ורך, גולש על כתפיה; עצמות לחייה גבוהות. עיניה התכולות-סגלגלות שוטטו בקרירות מקפיאה על פניהם של החיילים שבהו בה וסקרו אותה מכף רגל ועד ראש.
לבסוף, ננעצו עיניה בפניו של הסרן, שכחכח בגרונו וביקש בנימוס להיכנס. בתנועת יד רכה סימנה להם להיכנס. כשנכנסו, סקרו החיילים במבטיהם את שפע יצירות האמנות שהיו מפוזרות סביב, את התמונות שעל הקירות ואת הפסלים שהיו מוצבים בכל פינה. הסרן התעשת במהירות, פנה לעברה ושאל:
"גברת ברונית מרגרט פון שווינלופט, אני מקווה?"
הגברת הנידה ראשה לאות הן.
הסרן הוריד את עיניו לרגע והעיף מבט בניירותיו, פנה לעברה ושאל שנית:
"ברון שווינלופט, ארנסט פון שווינלופט, בעלך, נמצא בבית? אפשר לקרוא לו?"
הברונית הישירה מבטה, משכה בכתפיה, פשטה ידיה לצדדים כאומרת אין לי מושג היכן הוא, והתיישבה על הכורסה הסמוכה, שולחת מבט לחדר הסמוך, שם ישבה בתה תפוחת הבטן רועדת מפחד ומצפה לבאות.
הסרן הישיר מבטו לעברה. הוא קלט שהיא משקרת והודיע לה ביובש שאם תוך 15 דקות לא יתייצב הברון, הוא יורה לחייליו לערוך חיפוש בבית, וזה לא יהיה מראה מלבב, בלשון המעטה. הברונית שלחה לעברו חיוך מאולץ, ורטט קל כמעט לא מורגש שחלף על שפתיה, העיד על פחד הולך ומתגבר. למרות זאת, היא הניפה את ידה הימנית לכיוון פנים הבית, מזמינה את החיפוש.
הסרן אותת לחיילים, והללו התפזרו בחדרים השונים. הוא עצמו פנה לכיוון המטבח. בהיכנסו, קלט בזווית עינו השמאלית צללית אדם חומקת מבעד לדלת המטבח ופונה לחצר. הוא הרים את אקדחו וקרא לאיש לעצור. משלא נענה, דלק בעקבותיו במהירות, והספיק לראותו חומק מבעד לדלת עץ כבדה שמאחוריה גרם מדרגות לכיוון מרתף הבית. הוא דלק אחר הדמות, ירד במדרגות, תפס בידה בעמדה על המדרגה האחרונה, הסמוכה למדפים עמוסים בבקבוקי היין שהיו פרוסים לאורך המרתף, ופלט בכעס עצור:
"טיפשי מאוד מצדך, ברון. עוד כמה צעדים והייתי יורה בגבך. איך זה נשמע באוזניך: גנרל פון שווינלופט נורה בגבו ככלב שוטה בניסיון בריחה מביתו?"
הסרן דחף את הברון החיוור במעלה המדרגות אל החצר שטופת השמש. הקצין האמריקאי סקר אותו ממושכות. מולו עמד נציג בכיר של משטר הרייך בפירנצה, גבר גבה קומה בעל תווים אריים מובהקים. שערו השחור סורק בקפידה לצד הראש, ושפם קטן עיטר את שפתו העליונה. נאצי מושלם, נצר למשפחת אצילים בגרמניה. את תפקידו במנהלת העיר פירנצה קיבל ישירות ממטה הפיהרר שהכיר את הוריו ובזכות קשרי משפחתו עם מוסוליני, הרודן האיטלקי. מראה פניו ושערו המסורק לצדדים, הזכירו במקצת את הפיהרר. למען האמת, היה זה ניסיון נלעג לחקות את דמותו של הפיהרר כמנהג האופנה בימים שלפני כניעת גרמניה לכוחות הברית. בשנים 1943–1944 שלט הברון במחוז שכלל את פירנצה, וביצע את תפקידו על פי נוהלי המשטר הנאצי ביד רמה. הוא צבר אויבים רבים, אך לא חסרו לו גם אוהדים רבים בין תושבי העיר והמחוז. אלה נהנו מחסותו, מקשריו הטובים ומטובות ההנאה שחילק ביד רחבה.
הברון הוצא מחוץ לאחוזתו, הועלה לג'יפ השני בשיירה, והופקדו עליו שני שומרים אישיים. השיירה החלה במסעה חזרה לכיוון מרכז העיר אל מפקדת כוחות הברית, שם ייחקר ויושם במעצר, עד שיוחלט מה יעלה בגורלו.
בינתיים, באחוזה, ניסתה אשת הברון לטלפן לאנשים שהיא ובעלה הכירו במהלך עבודתו, אך לשווא. קו הטלפון נותק על ידי החיילים שבאו לקחת את בעלה מתוך מגמה למנוע כל ניסיון לסכל את מעצר אחד האנשים המבוקשים על ידי הביון הבריטי והאמריקאי. הברונית לקחה נייר מהשידה והחלה לכתוב עליו במהירות; הוציאה מעטפה מהמגרה, בדקה את תוכנה ויצאה מביתה. היא פנתה לעבר הבית הקטן הסמוך לבית האחוזה ונקשה על דלתו. צעירה בת כעשרים, אוחזת בתינוק שמנמן, יצאה לקראתה מבוהלת ופלטה במהירות:
"נבהלתי כשראיתי את החיילים; התחבאתי באחד החדרים ולא העזתי להוציא הגה. פחדתי שיואכים יתחיל לבכות ויסגיר אותנו לחיילים. למזלי הוא היה שקט ורגוע יותר מתמיד…"
"גרטה", היסתה הברונית את שטף דיבורה של הצעירה, ואמרה בקול רועד אך שקט:
"החיילים לקחו את ארנסט. עדיין אין לי מושג לאן, ואני לא יודעת מה יעלה בגורלו, הנה כסף", דחפה לעברה מעטפה גדושת שטרות.
"ארזי מזוודה, סעי לפיזה לכתובת הרשומה בגב מכתב זה", מסרה בידה מכתב.
"שם תתאכסני והאנשים ידאגו לך למחסורך, אל תדאגי לי, אני כבר אסתדר. ספרי להם שהאמריקאים עצרו את ארנסט, הם כבר ידעו מה לעשות".
היא ניגשה אל הצעירה, חיבקה אותה קלות, והישירה לעברה מבט ממושך. לבסוף, הסתובבה ופנתה בריצה קלה לכיוון הבית. בחדר האורחים הבחינה בבתה, יושבת עדיין על הספה, מבוהלת, מחכה למוצא פיה. היא פנתה לעברה, נעצה בה מבט ארוך ונוקב, ולבסוף אמרה:
"כל זמן שהברון היה בבית, לא העזתי לומר לך דבר, היית מוגנת בבועה שלו. אבל עכשיו הקשיבי לי היטב, לא סולחת, לא סלחתי לך ולא אסלח לך".
הושיטה אצבע מורה לעבר בטנה התפוחה והוסיפה:
"במשך כל ההרפתקאות המטורפות שלך עצמתי עיניים. אילו", הרימה את קולה, "נכנסת להיריון מאחד הקצינים הצעירים המוכשרים טהורי הגזע שלנו, הייתי מקבלת את זה, אבל זה לא יכול לקרות, מגבר אנגלי? עכבר ביבים עלוב נפש, אף שגויס על ידינו והפך לחלק מאתנו ומשלנו, זה עדיין לא הגבר הארי שחלמתי שתתחתני אתו. איך העזת להסתבך עם אחד כזה, בשם אלוהים?"
המשפט האחרון כבר נאמר בצעקה רמה ודמעות עלבון נקוו בעיניה. הצעירה הרכינה ראשה ולא אמרה דבר. דקה ארוכה חלפה בשקט ולאחריה קיבלה הברונית החלטה, שעבורה הייתה החלטה חשובה ביותר. היא התיישבה מול הצעירה ואמרה לה בשקט ובקור מקפיא:
"אני מחכה למסמך חשוב שיגיע, ועם קבלת האישור מפיזה, אנו ניסע לכיוון הגבול הצרפתי. שם אמסור אותך לידי חברים שיעבירו אותך לאנגליה, לבית הוריו של הסוכן האנגלי, ואני בטוחה…" אמרה, כשהבעת תיעוב על פניה, "שהם ישמחו לקבלך וידאגו למחסורך, עד שתלדי. עד אז אני מקווה שהברון ישוחרר. יש לו מזל כזה להשתחרר מכל צרה, ולי יש עבודה רבה לבצע. אני לא יכולה לבזבז זמן יקר בטיפול בך, לא כרגע, על כל פנים…" והשתתקה.
דממה השתררה בחדר, הברונית הביטה בבתה, בפנים קפואות ואז סיננה מבין שיניה:
"רק דבר אחד את חייבת לי. אם תלדי בן, את חופשית לבחור בשמו, אולם אם תלדי בת, העניקי לה את שמה של סבתך, אלזי, וזו לא סתם בקשה…"
הבת הייתה המומה מדברי אמה, אך מאחר שגדלה במשפחה בה הציות להורים הוא מוחלט וללא פשרות, הנהנה בראשה ולא העזה להוציא הגה. הברונית החלה לארוז חפצים אישיים ומעט בגדים, חורקת בשיניה, פניה חיוורות, ושפתיה רוטטות מזעם עצור.
הצעירה מהבית הקטן הסמוך לאחוזה, ביצעה במדויק את הוראות הברונית: ארזה מעט מיטלטלין ובגדים לתינוק, נכנסה למכונית, חיזקה את עריסת תינוקה בחבל עבה למושב שלידה, והחלה לנסוע לעבר הכביש המהיר. בצאתה מהעיר, לאחר שעברה בשלום כמה מחסומים, פנתה לכיוון צפון מערב לכביש הראשי כששלט גדול "פיזה 90 ק"מ" מכוון את דרכה. היא הגבירה מהירותה, ותינוקה החל ממלמל הברות חסרות פשר בליווי פרצי צחוק, תוך שהוא מטלטל עצמו בחוזקה בתוך עריסת הקש שלידה.
אין עדיין תגובות