טרויה היא עיר גדולה, מפוארת, במלחמה שאין לה סוף. במצור כבד ומתמשך. בשעות הקטנות של הלילה, גבוה מעל העיר, לוכד […]
פרולוג
אני בצרות עכשיו, או שאני בצרות.
זה היה אמור להיות יום נפלא, יום ראשון לחודש האביב. אבל לא עבור הרמס, עבדכם הנאמן, שהיה אותה שעה בדרך. בטיסה לממלכת השאול.
טרטרוֹס, כן. והשם מתועב כמו המקום עצמו. רק שמדובר בג’וב שלי, מה לעשות: מוביל המתים הרשמי להאדֵס, לשער הגיהנום. אחת לשבוע אני גורר אותם אחריי, את כולם, שרשרת הצללים המרעידה, המיוסרת, מנסה רק שלא לפגר, לעמוד בקצב. בתור הזהב, כשהמלחמה עוד היתה מאבק של ממש, כשאכילס עוד היה קוצר בהם, בטרויאנים, כמו שיבולים בשדה, עשיתי את הדרך כל ערב. כעת לא בער עוד דבר. המלחמה כבר מזמן על אש קטנה, והמתים – הם יכולים להמתין. ובאותו יום לא הובלתי איש אחריי. באותו יום מקולל באתי לקחת.
ואז, בארבע עשרים וחמש, צילצלה הקונכייה בילקוט. ואני כבר ניחשתי, באותו רגע ממש, שאני בצרות צרורות.
זיאוס, סיננתי חרש, מגשש אחרי המכשיר המזוין. הקונכייה היא ההמצאה של הפייסטוֹס, הטרייה מכולן, והיא האובססיה של הבוס עכשיו. ומאז שנפלה לידיו אין רגע שקט. כעת הוא מצלצל בכל שעה, מכל מקום. והוא מת על זה.
כן, אדוני, אני אומר. הרמס שומע!
הבוס לא מבזבז דקה על נימוסים. הרמס יקירי, יש לנו בעיה קטנה. והזקן, קל להבחין, רותח. מעלה עשן.
מה קרה, בוס?
הנשר הביא לי איגרת, זה מה שקרה! תפס יונת דואר בחושך, מעל לטרויה, וזרק לי פה כתב חידה… משהו מתבשל שם, הרמס, אתה שומע?! משהו מאד לא טוב, לפי תחושת הבטן!
את תחושות הבטן, אני חושב לעצמי, תדחוף מצידי לתחת. יחד עם הנשר שלך. אוקיי בוס, אמרתי למכשיר, כולי אוזן!
והזקן נושם עמוק, נרגע מעט, וקורא מהכתוב:
פנתר אחד למשנה פנתר. שובך יונים יצא לדרך. שעת הש’ הלילה, בשמונה, וכל העולם יזדעזע כשנבוא (כולל התייש הזקן מהאולימפוס, שיכול מצידי לקפוץ).
לוקח לי רגע לנצור את זה בראש, בזיכרון. בסדר, בוס. רק שעכשיו, אתה ודאי זוכר, אני בדרך לטרטרוס…
ואני לא יודע, אתה חושב?! אני שלחתי אותך!
הזקן נרגע עוד יותר, תודה לאל. הרמס, יקירי, אבל אתה כבר תדע להסתדר, אני בטוח. ומישהו מחכה לך שם, שליח. בטרטרוס. ואיך אני אגיד את זה, הוא בטח כבר מת לצאת.
לך תזדיין, אני מסנן בין שיניי, קובר את המכשיר בילקוט. לך תזדיין, סבא…
אבל בואו נעצור פה, ברשותכם, ונתחיל מהתחלה.
אין עדיין תגובות