החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

טיפול בגמגום ממוקד משחק לילדים בגיל בית־ספר יסודי

מאת:
הוצאה: | 2021 | 170 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

הגישה הטיפולית המוצגת בספר זה גובשה על ידי קלינאית התקשורת איריס טל, במהלך חיפושיה אחר מענה טיפולי מתאים למורכבות הגמגום אצל ילדים בגיל בית־ספר יסודי. חיפושיה הובילו להיכרות מעמיקה עם יסודות שונים הקיימים בעולמו של הילד, שמתוכם בנתה את דרכה הטיפולית. היסודות אלה מתוארים בספר בהרחבה.
המוטיב המרכזי בגישה הטיפולית הזו הוא המשחק, שנעשה בו שימוש מגוון ורחב, לאור היותו אמצעי יעיל וטוב לשיפור התנהלותו התקשורתית, ההבעתית והדיבורית של הילד עם הגמגום. לצד המשחק, מכילה הגישה ערוצי פעולה טיפוליים נוספים. כל מרכיבי הטיפול מתוארים בספר באופן מפורט, תיאורטי ומעשי, בליווי תיאורי מקרה ודוגמאות.

"גישות רבות קיימות בטיפול בילדים מגמגמים בגיל בית הספר. אחת מהן נולדה ועוצבה בישראל על ידי איריס טל. אין ספק שתמצאו בספר זה המשך וקווי דמיון לעולם התיאורטי והמעשי, המתפתח ומתעצב בדגשים, בסגנונות וברעיונות שונים. אך תיעוד של פעילות קלינית ברמת התיאוריה והמעשה לפרטי פרטים, כולל מקרים להמחשה, לא קיים בתחום הגמגום בגיל בית־ספר. בספר זה קיים מבט רחב המתאר את התופעה, וכן התבוננות מעמיקה בטיפול".

ד"ר רות עזרתי
החוג להפרעות בתקשורת, אוניברסיטת תל־אביב

איריס טל, קלינאית תקשורת משנת 1983, סיימה לימודי תואר ראשון ושני, בבית־הספר ללימודי הפרעות בתקשורת, אוניברסיטת תל־אביב. חקרה ולמדה במסגרות שונות ובקבוצות הדרכה את תחומי המשחק והגמגום. מעבודתה במכוני שיקום דיבור במוסדות ציבוריים ובמכונים פרטיים צברה ניסיון רב בטיפול בגמגום, בשפה, בדיבור ובקול אצל מבוגרים וילדים, ובמיוחד בטיפול בגמגום בילדים בגיל בית־ספר יסודי.
מנחה סטודנטים להפרעות בתקשורת וקלינאי תקשורת בתחילת דרכם המקצועית. לאורך השנים, העבירה מגוון הרצאות וסדנאות שהציגו את גישתה הטיפולית בפורומים מקצועיים שונים.

מקט: 978-965-565-289-5
הגישה הטיפולית המוצגת בספר זה גובשה על ידי קלינאית התקשורת איריס טל, במהלך חיפושיה אחר מענה טיפולי מתאים למורכבות הגמגום […]

הקדמה

גמגום הוא תופעה דיבורית מוכרת ועתיקה, המתפרצת לרוב בגיל הילדות אצל ילדים מכל רבדי האוכלוסייה. יהיו בין הילדים הללו מי שיצעדו קדימה בנחישות עם הגמגום שלהם, יממשו את רצונותיהם ושאיפותיהם, ולא יתנו לגמגום להפריע או להסיט אותם מדרכם, ויהיו מי שהגמגום שלהם יוביל אותם, יצר את צעדיהם ובמידה רבה יקבע את עתידם החברתי, המקצועי ואף הרגשי.
השפעתו הדרמטית כל כך על חייו של אדם ואופיו החמקמק של הגמגום – נוכח יותר, פחות, בכלל לא, ומדוע מתנהג כך – סיקרנו אותי מאד. ריתקה אותי עובדת היותו ליקוי מורכב, שיש לו היבט חיצוני – שטף הדיבור הלקוי, והיבט פנימי הנובע מהווייתו של האדם המגמגם ומשפיע עליה.
מאד רציתי להבין את הגמגום ולטפל בילדים הסובלים ממנו, אולם בשנותי הראשונות כקלינאית תקשורת מעטתי לעשות זאת הואיל והרגשתי שבעזרת הכלים שיש בידי, אני לא מצליחה לתת מענה מספיק טוב למורכבות הזו.
החשיפה לתחום המשחק, על הפן הדרמטי-תיאטרלי שבו, והניסיון הקליני שלימד אותי שכאשר ילדים מגמגמים משחקים בחדר הטיפול גדל הסיכוי שידברו באופן שוטף וטבעי, העלו בי רצון וצורך לחקור את עולם המשחק ואת האפשרות להיעזר בו בטיפול בגמגום בילדים.
אכן חקרתי, קראתי, התנסיתי וחוויתי את עולם המשחק בתחנות שונות בדרך ההתפתחותית שלי כקלינאית תקשורת המטפלת בגמגום. מצאתי במשחק כלי עזר נהדר לטיפול בתקשורת, שפה ודיבור בכלל, ובגמגום בפרט. המשחק הצטרף לדרכי הטיפול האחרות שהיו ברשותי, ומינף ועיצב גם אותן.
המשחק נוכח מאד בכל הטיפולים הניתנים על ידי לילדים בכל הגילים. הוא מוסיף עניין וגיוון לטיפול, שמחה והומור, מסייע לבניית הקשר והאווירה הטובה, מביא עמו תחושת שחרור ופתיחות רבה יותר. בעיקר, המשחק מספק חוויות והתנסויות בעלות ערך חשוב מאד לצרכיו ההתפתחותיים, התקשורתיים, השפתיים והדיבוריים של כל ילד, ובוודאי לאלה של הילד המגמגם.
על בסיס יסודות קיימים ומוכרים בעולם הילד והתפתחותו, בניתי את המבנה הטיפולי שלי, ואני בהחלט רואה ברכה בעמלי.
בהעלאת הדברים על הכתב, אני אוספת את ניסיוני הקליני ואת התובנות שפיתחתי, ומציעה אותם לציבור קלינאי התקשורת. אני חושבת שלא רק קלינאי תקשורת יכולים למצוא עניין בדברים אלא גם מטפלים אחרים, המעוניינים להכיר טוב יותר את אפשרויות השימוש במשחק בכלל, ובטיפול בילדים בפרט.

תובנות ומחשבות

לרוב, הילדים "תופסים" בשתי ידיהם את ההזדמנות למשחק או פעילות חופשית (משני הסוגים – בחירה משתנה ונושא אישי) הנקבעים על ידם, יודעים מה הם רוצים לעשות ויודעים להסביר זאת. בכל פעם מחדש, אני מתפעלת מהרצינות ומההשקעה שמאפיינת את הילדים בזמן זה שלהם. יפה ומרשים לראות את היוזמה, המרץ, הביטחון, ההנאה וההתנהלות התקשורתית־דיבורית־קולית הטבעית שהם מגלים בזמן זה, שלא פעם – לרוב בתחילת הדרך הטיפולית – באים בניגוד גמור להיסוס, איפוק ומעט דיבור בקול שקט שמאפיינים את התנהלותם בזמן שאני בוחרת את הפעילות, ובמיוחד אם בחירתי היא תרגול טכני או שיחה על הגמגום. מסתבר שיש לילדים "סיפור" לספר, "סיפור" שחשוב להם כיצד יובע ובאילו אמצעים. בדקות היחודיות הללו, במרבית המקרים, הילדים חווים שטף דיבור טוב יותר ואפילו מלא.

נוכחתי לדעת, שכאשר אני נותנת לילד אפשרות להתחבר לעולמו הפנימי מולי, משרה ביטחון שאני סומכת עליו שהוא ידע מה הוא רוצה לעשות ויש לי זמן וסבלנות לחכות עד שידע, מקבלת את בחירותיו, מאמינה בו, מוכנה ללכת אחריו בדרך שהוא מתווה שהיא במידה מסוימת לא נודעת עבורי, מוכנה לעשות "דברים של ילדים" ולסמוך עליו (וזה בעצם מה שקורה בפעילות החופשית שהוא בוחר) – מתחזק הקשר בינינו, הילד מוכן להיפתח, סומך עלי, מתפנה להביט אל תוכו ולברר מה מעניין אותו, פועל באופן אותנטי וחופשי. אזי יכולים להתחזק הדימוי העצמי ותחושת הערך העצמי, שכל כך חסרים לו וכל כך חשובים לו כדי להעלות את ביטחונו העצמי ביכולתו התקשורתית. יש בכך כדי לתמוך ברצונו של הילד לתקשר, בחיזוק מסוגלותו לבצע זאת ואף בהבאתו להצליח וליהנות מתקשורת מילולית. עם התקדמות התהליך הטיפולי, "כאילו" מתרחבת וגדלה הנוכחות של הילד, ויש לו יותר כוח או יותר חוסן.

תובנה קצרה וקולעת לגבי חשיבות הזמן הזה עבור בנו, הביע אבא לילד בן שש וחצי, אשר בחר לנצל זמן זה לבנייה משותפת של בית שאליו יוכל להיכנס פיזית. הבנייה קרמה עור וגידים מטיפול לטיפול, והאב אמר כי הבית שהילד בונה, בונה אותו. שמחתי על ההבנה לערכו של התהליך שהילד עובר בעשייה הזו.

מהדהדים בי תמיד דבריהם של מרפי ופיצסימונס Murphy & Fitzsimons,) 1960), המתייחסים אל המבוגרים החשובים לילד ואשר מגיבים להתנהגות כללית או דיבורית שלו, כאל מראות פסיכולוגיות שמחזירות לילד שיקוף של עצמו. השיקוף יכול להיות משביע רצון – בונה ומגדיל את העצמי, או מאכזב – מקבע ומנמיך את העצמי. לשיקופים אלה יש השפעה על תפיסת העצמי של הילד, שיכולה להיות חיובית, שלילית או מבולבלת. אם גמגומו של אדם מעלה, לרוב, תגובות כואבות בסביבתו, כי אז מתחזקת בו תחושת חסר בערך העצמי המייצרת התנהגות פחות אינטגרטיבית. אני מבינה את תפקיד המטפל כמי שאמור להחזיר לילד שיקוף של עצמו שיהיה בונה ומגדיל את העצמי. אני סבורה שכיוון שהמטפל יודע שמובנים וגלומים בילד כוחות, ומאמין ואופטימי שהילד ימצא אותם וישתמש בהם, הוא יכול לתת שיקוף חיובי עקבי. אזכיר עובדה נוספת שאומרים שני החוקרים הללו, אשר מפורטת בפרק "מטרות הטיפול", במטרת בניית הקשר הטיפולי. הם סבורים שאחת הסיבות לכך, שהילד המגמגם רוצה לדבר עם המטפל למרות הדאגה שהוא חש בשל גמגומו היא שהילד רוצה לנהוג לפי התמונה האידאלית של עצמו, שהמטפל מחזיק עבורו באופן לא ישיר לשם התבוננות למן הרגע הראשון שבו נפגשו בטיפול.