"עמית חשב שאולי היה עדיף אם לא היה ממציא כל כך הרבה דברים או לא היה מבקש מאביו לשלוח את […]
פרק א’: בתא המטען
המכונית דהרה במהירות מסחררת בכביש הצר. הנהג הכיר, ככל הנראה, כל עיקול וכל מהמורה בדרך, אחרת לא ברור כיצד הצליח לשמור את כלי הרכב על הכביש החלק והמתפתל מבלי להתנפץ אל צלע ההר, ולחלופין להידרדר אל התהומות הפעורות שבצידי הדרך. לצופה מרחוק הייתה המכונית הלבנה בלתי-נראית כמעט על רקע ההרים המושלגים, ורק הצמיגים השחורים הסגירו את מקומה. הנוף היה עוצר נשימה, אולם עמית וחבריו לא יכלו להתרשם ממנו כהוא זה. הם נאבקו באזיקים שכבלו את ידיהם לרגליהם ובחבלים שקשרו אותם זה לזה וגרמו להם להיראות כחבילה אחת שכולה ידיים, רגליים, ראשים וחלקי גוף. כיסוי העיניים ומקומם בתוך תא המטען של המכונית לא אִפשרו להם לראות דבר או לנחש מהו יעדם. עמית ניסה להפעיל את חושיו על מנת לזהות את המסלול ולהבין, מבעוד מועד, לאן מועדות פניהם.
מאז החלו העניינים להתגלגל בקצב כה מהיר, למד עמית לסמוך יותר ויותר על חושיו שהלכו והתחדדו ככל שנקף הזמן. אני מפתח חושים של חיית ג’ונגל, חשב לעצמו, שילוב של חושי איילה הנמלטת מהצייד ושל טיגריס המשחר לטרף. לולא היה המצב מאיים כל כך, הייתי די יכול ליהנות מהתכונות שסיגלתי לעצמי. לפתע התנער בהבינו כי הוא מזניח את משימתו: עליו להמשיך לעקוב אחר הסימנים כדי שיוכל לאתר את המקום שבו הוא וחבריו נמצאים. סיבובי המכונית וקולות המאמץ שהשמיע המנוע מדי פעם הבהירו לו שהם נוסעים בדרך הררית מתפתלת. זה זמן מה לא עלו עוד באוזניו געיות פרות וצלצולי פעמונים ששמע עם תחילת הטיפוס בהרים. הקור החודר מבעד למעטה הפח של תא המטען איים לנגוס בבשרם, ורק קרבתם של החברים שמרה, במידת מה, על חום גופם. “אנחנו מטפסים על הרים גבוהים, הטמפרטורה הולכת ויורדת”, ניתח את האותות הנקלטים במוחו. הוא צירף אחד לאחד את כל הפרטים שאגר עד כה ולחש לחברו דורון, שראשו היה במרחק של חמישה סנטימטרים מפיו, “אני חושב שאנחנו בשווייץ. הם לוקחים אותנו לאיזשהו מחבוא סודי בהרי האלפים”.
“מאיפה לך אלפים?” שאל דורון, “וחוץ מזה, תנסה לזוז קצת כי אתה לוחץ לי על הבטן עם הברך שלך”.
“אם אני אזיז את הרגל, אני ארסק לעמי את הפרצוף ואז יהיה לי חשבון עם אימא שלו”, השיב עמית כשהוא מנסה לשמור על חוש ההומור. “וחוץ מזה, יש לי הרגשה שאנחנו בשווייץ, כי בשדה התעופה שמעתי אנשים דוברי גרמנית, אבל במבטא קצת מוזר, ולפני שהתחלנו לטפס על ההרים שמעתי פרות גועות וצלצולי פעמונים חלולים, כמו פעמונים התלויים על צווארי הפרות באחו, וגם אנחנו עולים בדרכים עקלקלות והטמפרטורה הולכת ויורדת, ובדרך שמעתי צליל של חצוצרת הרים שוויצרית, ואני זוכר את הצליל מתוכנת כלי הנגינה שמותקנת במחשב שלי, ותדע ששמעתי את השמן אומר משהו על מנהרה”.
“אל תזוזו”, נשמעה תחינתו של עמי מצד רגלו הימנית של עמית, “עוד שנייה ואני מאבד את כל השיניים העליונות שלי, ועם כל הכבוד, עמית, הסוליה שלך לא מי יודע מה טעימה. אלוהים יודע איפה דרכת לפני שהכניסו אותנו לכאן. אני רק מקווה שזה לא רעיל”.
מן העבר השני, ליד הכיס הימני של מכנסי דורון, נשמעה אנחה. “הו, אני חושב ששחר התעורר סוף-סוף”, אמר דורון. שחר היה מעולף כבר זמן רב, והחברים היו מודאגים ממצבו.
“שחר”, לחש עמית, “התעוררת?” גניחה נוספת שנשמעה מאותו האזור הייתה מעין אישור לשאלה, והחברים יכלו לנשום לרווחה – שחר בסדר.
עתה יכול היה עמית לשחזר במוחו את כל מה שעבר עליו במהלך השבועות האחרונים. שבועות ספורים אשר שינו את חייו מקצה לקצה. זמן כה מועט עבר, ונדמה שניתן לדחוס לתוכו סיפור חיים שלם. אני רק מקווה שנצא מהסיפור הזה בחיים, הרהר.
