לעשות stop לאדם. להיות העץ. להניב פרי. לתת. הוי, אלוהים… לתת ועוד לתת. לחיות דרך הנתינה האינסופית. עד כלות. עד […]
עובדות החיים
עובדות החיים:
אנחנו חיות פצועות,
שותתות דם,
מחפשות.
מה ולמה:
אוכל,
וחור.
מסתכלות אחת על השנייה,
תוהות:
"למי יש יותר:
זמן, וחומר, ואוויר לנשימה,
ומרחב.
למי יש יותר ילדים,
למי יותר גדול,
למי יותר קטן."
עובדות החיים:
אנחנו גדולים מאוד
כשבעצם אנחנו קטנטנים.
עובדות החיים:
אנחנו הכל,
כל כך הרבה,
ויכולים ורוצים
ועם זאת –
אנחנו כה מעט.
בעצם…
כמעט… וכלום.
עובדות החיים:
הזמן שולט בנו.
לא אנחנו בזמן.
עובדות החיים:
הרגע הזה,
החדירה הזאת,
המבט שלך בעיניים שלי.
ההשתקפות.
של כל עובדות החיים ביחד.
כן.
עובדות החיים…
בזמן הזה.
במקום הזה.
עכשיו.
ואז – איך שהכל לאט נגמר…
ההתמכרויות של אורית
פריצת דרך:
היא כבר קוראת להן בשמן:
התמכרויות.
"זה מה שאני,"
היא אומרת,
משפילה ראש אל עבר
הקוק
שמפוזר על השולחן.
בין אצבעותיה – הסיגריה הקבועה.
"הזדיינתי עם מעל 500 גברים,
כמו שאתה יודע,"
היא מחטטת באפה בלי בושה.
"אבל בחצי השנה האחרונה
הזדיינתי
רק עם שש גברים."
"שישה."
אני מתקן אותה,
ואז, לאחר מחשבה אני אומר: "זה כבר לא משנה."
"שש או שישה,"
היא נאנחת. "זה באמת לא משנה.
אני עדיין מכורה.
לזין.
לקוק.
לסיגריות.
לאהבה."
"אני אוהב אותך,"
אני מחבק אותה חזק אליי.
"אתה אוהב אך ורק את עצמך,"
היא מרחיקה אותי ממנה בעדינות.
"ולפעמים אתה שונא.
וזאת ההתמכרות שלך, דורון.
זה,
והכתיבה.
אתה צריך לכתוב שיר ולקרוא לו
"ההתמכרויות של דורון"."
אני מעביר אצבע בעדינות על
הקוק
שמרוח כמו ליחה,
כמו איזה חרא מסריח לבן,
על כל השולחן.
"מעניין מה זה עושה,"
אני אומר.
"אז תנסה," היא מסתכלת עליי בעניין,
"תחיה קצת, מה יקרה?"
"אני אכתוב על זה."
אני עוזב את השולחן וקם לעבר
השירותים.
"על זה, ועלייך, ועליי."
"כן, תנציח," היא משחררת נפיחה חזקה,
כהרגלה,
בלי בושה או מחשבה על מי שמסביבה.
"בזה אתה הכי טוב."
שינה קולקטיבית
יש שלד בתוכי,
עמום,
נאבק.
ולא רק שלד
אלא גם
דם.
ובתוך הדם – פרחים לבנים
ובתוך הלבנים – כחולים וירוקים
ובתוך הירוקים – מתים ומתים
ובתוך המתים ומתים –
מתחלפים במתחלפים –
ובתוך המתחלפים במתחלפים –
חולים וחולים מאוד –
ובתוכם –
צדף שקוף, ובתוכו בקבוק ובתוכו
מכתב, ובתוך המכתב מילים.
7 מילים ליתר דיוק, וכל מילה פנינה, וכל
מילה היא שיר, ובכל מילה,
מסתתר שלד חדש.
בושה
היא צוחקת
במקומות הנכונים.
"שנאה עצמית,"
היא אומרת,
"באה מהאהבה הגדולה שלי אליך."
"ככה זה," אני עונה לה מיד,
בלי להרהר בדם שנוזל
מהתקרה,
"כשאישה יפה
מתאהבת
בגבר הומוסקסואל."
היא מחבקת אותי,
מחייכת,
אומרת:
"אני מודה.
אני באמת מאוהבת."
אני מחדיר אליה את הזין העקום שלי.
אני נהנה מזה.
במידה.
אחר כך אני הולך למועדון
עם המרתף עם הזיונים
ונותן
לשני גברים למצוץ לי את הזין
וללקק לי את החור של התחת.
אחר כך
אני חוזר אליה
למיטה,
כרגיל.
אני מנשק אותה על האף,
אחר כך על הפטמות.
"אל תיגע בי, חזיר,"
היא מסובבת אליי
את התחת המושלם שלה.
"מחר אתה עוזב את הבית."
סקס הוא השטן
אהבה היא כמו זין עומד,
בלתי נשלטת.
כל מה שאפשר לעשות
זה להרים ולהוריד,
להרים ולהוריד,
עד שזה נגמר
בפנים
או על היד
ואז, כל מה שנשאר זה
רק המילים:
"אהבה היא כמו זין עומד,
בלתי נשלטת",
וכו', וכו', וכו'.
העולם מנוהל על ידי חוסר
תראו את הדשא, החורים שבו,
ללא פטמות אין
דבר
מילה ללא אות
עץ
ללא עלים
או
יתרה מכך,
עלים עם חורים באמצעם
– בצורת לב.
שלפוחיות
בפי הטבעת,
גם ללא פי טבעת
יש כתם בתוך הלב
ובאמצעו – עלה.
ועל יד העלה – פטמה
ובין לבין –
מילה
ואז מחזור,
הדם ניגר, ניגר,
בקילוחים רעננים,
הכל אדום כמו
זין,
כמו שריטה,
הכל ספגטי עכשיו ובתוכי עכשיו,
כל הדברים הירוקים
מתנגשים עכשיו
בכל הדברים האדומים
שמתנגשים עכשיו
בכל הדברים השחורים
עם הנקודות הכתומות.
"תראו את הדשא,"
הדבר הירוק אומר,
"החורים שבו."
"תראו את הפטמות,"
אומרים הדברים האדומים.
"תראו את החורים,"
אומרים הדברים
השחורים,
ואז הכל נשטף בדם
המחזורי,
ורק אני מבין כולם רואה –
שמיים,
כחולים,
עד המוות.
אין עדיין תגובות