חרף העובדה שהשאיפה לשוויון היא ערך משותף ומוצהר, אזי החברה הישראלית, כמו גם מערכת החינוך, אינה שוויונית ומאופיינת בפערים בכל […]
מבוא
ערב אחד, לפני לא מעט שנים, בהיותי סטודנטית בשנה השנייה ללימודי תואר במדעי הטבע באוניברסיטה העברית, טיילתי בשכונת מגוריי בירושלים עם חבר מהלימודים. שוחחנו על הקורסים שלמדנו ועל המעבדות שבילינו בהן שעות רבות עם מבחנות ומיקרוסקופים, ולפתע הוא הוציא ספר אדום קטן מהתיק והמליץ לי לקרוא אותו. שם הספר היה "מכתב למורה" מאת בית הספר ברביאנה. לימים, הספר הזה שינה את מסלול חיי, מחלומות על פיתוח חקלאות ימית שתתמודד עם הרעב בעולם לחלומות על חינוך ותיקון העולם. "מכתב למורה" נכתב על ידי קבוצת נערים באיטליה בשנות ה־50 של המאה ה־20, ומסופר בו על כומר בשם לורנצו מילאני שבנה בית ספר בהרים באיטליה. בית הספר נועד לנערים שנזרקו מבתי הספר הציבוריים כי לא שרדו את מנגנוני המיון, שפגעו בעיקר בעניים. על כתיבת הספר, המאפשר מבט ביקורתי על מערכת החינוך באותה תקופה ועל חישובי הסטטיסטיקה של הנשירה ממערכת החינוך זכו הנערים בפרס איטליה למדעים. השיטה המתמטית שפיתחו למעקב אחרי נתוני הנשירה בשימוש עד היום במערכות חינוך בעולם.
בכל קורס או סדנה שבה אני פוגשת אנשי ונשות חינוך אני מכירה להם את הספר הזה, ולרוב לאחר שאני מקריאה להם פרקים קצרים מתוכו, הם כותבים מכתב למורה משמעות/ית עבורם, אם בגלל שהיה או הייתה בשבילם כשהיו צריכים, ואם בגלל שאמר/ה להם משפט פוגע שהם לא מצליחים לשכוח. בית הספר בברביאנה הוביל אותי לפדגוגיה ביקורתית ולפאולו פרירה (Freire), מייסד הגישה בברזיל, עליו אדבר בהמשך.
מתחילת דרכי בחינוך מצאתי עצמי בצמתים של חיבורים בין החינוך הפורמלי לחינוך הבלתי פורמלי, בין אלה שנאבקו על מקומם בבתי הספר לבין אלה שהונשרו וויתרו, בין גישות ביקורתיות לחינוך לבין גישות של חינוך פתוח, בין פיתוח פדגוגיה אלטרנטיבית ומשחררת לבין ניהול והובלה של תוכניות חינוכיות שמטרתן להוביל שינוי חברתי. המיקום המורכב הזה הוביל אותי לעשייה מלווה בהבנה שהכשרת מורים ומורות וליווי צוותים חינוכיים הם המפתח שבאמצעותו אני רוצה לפתוח את הדלתות לתיקון ולשינוי חברתי.
הפדגוגיה הביקורתית־פמיניסטית נתנה לי לאורך השנים שם ומשמעות מחודשים לתחנות שונות בעברי האישי ובהווה המקצועי שלי. בבית הספר היסודי שלמדתי בו למדו בו בני ובנות מושבים, בני המושבה הוותיקה, ואלו שהגיעו משכונות ושיכונים, מעברות לשעבר. לאחר שנים הבנתי את טעם החלוקה לשתי כיתות בכל שכבת גיל: בכיתה אחת למדו בני המושבים והילדים שבאו מהשכונות המבוססות במושבה, ואני ביניהם. בכיתה השנייה למדו הילדים והילדות מהשכונות, רובם ככולם היו מזרחים. ההסללה בין אשכנזים למזרחים, בין דרי הבתים הפרטיים לדרי השיכונים, בין המבוססים לעניים, שהתקיימה בתוך בית הספר ששכן בין עצים עם חצר גדולה ואווירה פסטורלית, לא דוברה מעולם. היא התקיימה מבלי שראינו אותה, ולכן גם לא שאלנו או הטלנו ספק במצב הקיים.
מקום העבודה הראשון שלי בתחום החינוך היה במתנ"ס מקומי בדרום תל אביב. הייתי שותפה להקמת מרכז למידה לשעות אחר הצוהריים לבני הנוער בחטיבת הביניים שהוסעו בשם האינטגרציה מדי יום לצפון תל אביב. ליוויתי ילדים שהתביישו להזמין אליהם הביתה חברים מהכיתה, וילדות שלא הוזמנו למסיבות כיתה או מסיבות שכבה כי לא לבשו את המותגים הנכונים. באותה שכונה ראיתי איך בסוף החטיבה רובם מונשרים מאותו תיכון כדי להמשיך ללמוד בתיכונים פחות "נחשבים" או להפסיק ללמוד בכלל. ההסללה קיבלה עבורי פנים, שמות ורגשות.
המתנ"ס בבית דגן היה המקום הראשון שבו התנסיתי בניהול חינוכי. באותן שנים נהגו לערוך לכיתות ו' מבחן הבודק את רמת האינטליגנציה של התלמידים והתלמידות. כשהתחלתי לנהל את מרכז הלמידה במתנ"ס, עדכן אותי בית הספר שתוצאות המבחן של אותה שנה הראו שלרוב הילדים והילדות אין כלל חשיבה מופשטת. כשהגיעו חגי תשרי שאלו אותי הילדים אם אני צמה ביום כיפור. סיפרתי להם את האמת, שאני לא צמה, וזו הייתה הפעם הראשונה שהם פגשו מישהו שלא צם ביום כיפור. חבורת בני ובנות ה־12 הושיבה אותי לשיחה של שלוש שעות על מהות הצום, על אמונה באלוהים, על שכר ועונש ועל מקומה של מסורת בחיי היומיום. זו הייתה אחת מהשיחות הכי עמוקות שהיו לי בנושאים אלו. דרך שיחה עם אותם ילדים שהוכרזו כנטולי "חשיבה מופשטת", הכרתי את המימוש של התאוריות הנגועות בגזענות על אודות הפיגור התרבותי, ילדים טעוני טיפוח ותאוריות נוספות שהיו, ובחלקן עדיין, מקובלות במערכת החינוך.
הצלחתו של הפרויקט החינוכי במתנ"ס והצלחות דומות הובילו לפיתוח תחום מרכזי הלמידה בחברה למתנ"סים שהייתי שותפה לו במשך שנים רבות, כחלק מצוות לפיתוח דרכי הוראה חדשניות, מאבקים יצירתיים ומבניים בהסללה בבתי הספר באמצעות פעילות אחר הצוהריים, והדרכות משנות תודעה לאלפי מורים ומורות ברחבי הארץ. באחד היישובים שבהם הובלתי את פיתוח מרכז הלמידה לצד הצוות המקומי התקיים טקס סיום שנתי בנוכחות בכירים מהעירייה המקומית. הטקס היה מוצלח ומרגש ומנהל המתנ"ס פרסם כתבה על אודותיו בעיתון חברת המתנ"סים: "בטקס נכחו סגן ראש העירייה מר פלוני אלמוני, מנהל המחוז מר פלוני אלמוני וגליה החביבה מחברת המתנ"סים". הייתה זו המחשה כתובה ליחסי הכוח המגדריים שכל מקצועיות, גבוהה ככל שתהיה, לא שינתה אותם. נקודת המבט המגדרית שלי התרחבה והפכה להיות מרכזית לצד נקודות מבט אחרות.
התחנה הבאה הייתה כמנהלת גף השכלה בקידום נוער במשרד החינוך ובפועל אחראית על תוכנית היל"ה – תוכנית להשלמת השכלה לנוער שמונשר מבתי הספר. אחד התהליכים החשובים שיזמתי והייתי שותפה לפיתוח שלו, יחד עם ד"ר חגית גור־זיו ואחרים, היה בניית תוכנית להוראת קרוא וכתוב לבני נוער ערבים. התוכנית התבססה על עקרונות הפעולה של פאולו פרירה בפרויקט הוראת השפה שלו בברזיל וכללה עיסוק בטקסטים מתוך חייהם של הנערים, שבאמצעותם התקיימה הוראת הקריאה וכתיבה ככלי לשינוי חברתי ולשינוי משמעותי בחייהם. האפשרות ליישם עקרונות בסיסיים של פדגוגיה ביקורתית בעשייה חינוכית יומיומית קיבלה עוצמה חדשה וחוויה של הצלחה.
כאשר הסתמנה האפשרות להקים תוכנית להכשרת מורים ומורות על פי הפדגוגיה הביקורתית־פמיניסטית במכללת סמינר הקיבוצים, היה ברור לי ולחברותיי, ד"ר חגית גור־זיו וד"ר גל הרמט, שזוהי הזדמנות יחידה ומיוחדת. הקמת התוכנית לחינוך לצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום וניהולה של התוכנית היו הרפתקה מדהימה ואינטנסיבית שרבים היו שותפים לה במכללה ומחוצה לה. ההזדמנות ליישום כה רחב של גישה חינוכית בתוך ממסד קיים לא הייתה מובנת מאליה כלל ולוותה ברצון טוב לצד דיון מתמיד על גבולות היישום. ההתנסות בניהול נשי משותף והאפשרות להיות מעורבת בחיים של סטודנטים וסטודנטיות שרצו לקחת חלק בעיצוב מחדש של פני החברה שאנו חיים בה עיצבו שנים משמעותיות בניסיוני האישי, המקצועי והחינוכי ובעיקר העמיקו את ההבנה שהפדגוגיה הביקורתית־פמיניסטית היא גישה פוליטית חינוכית שאפשר להפוך איתה עולמות ולבנות אותם מחדש בגבולות העשייה החינוכית.
סגירת התוכנית בתהליך הדרגתי הייתה תהליך מכאיב ולא לגמרי מובן עד היום. עם זאת, החברויות, השותפויות, הידע הרב והידיעה ששינוי הוא אפשרי, הם מתנות שאי אפשר להמעיט בערכן. רעיונות רבים שנלמדו בתוכנית לחינוך לצדק חברתי ונוצרו בה הם כיום פרויקטים ותוכניות במכללה ומחוצה לה, בבתי ספר ובחינוך הבלתי פורמלי. חלקם נכתבו ותועדו וחלקם עושים את השינוי. לחלקם יש לנו קשר ישיר, לחלקם אני מאמינה ששימשנו השראה, וחלקם נוצרו מחדש ויוצרים את השפה שלהם. ההתבוננות על רעיונות שהופכים למציאות על פני שנים היא מרתקת בפני עצמה, ותחושת החשיבות והעוצמה גדלה בכל פעולה בנושא של צדק חברתי, יהא מקורה אשר יהיה.
פיתוח מודל שלושת המרחבים להובלת שינוי חברתי נמשך שנים ארוכות. הוא החל בתקופת ניהול תוכנית היל"ה והמשיך בניהול המשותף של התוכנית לחינוך לצדק חברתי. המודל משלב את חיבתי לניהול וליישום פדגוגיה ביקורתית ואת הצורך לחבר ביניהם. לאורך השנים קיימתי הדרכות רבות במסגרות שונות של חינוך בלתי פורמלי ובתי ספר שבהן נשות ואנשי חינוך מצאו במודל כלי עבודה משמעותי עבורם. המודל משולב בקורסים האקדמאיים שאני מלמדת ככלי עבודה בתחומים שונים. הוא הוצג בכנסים בינלאומיים ומבין אלו שעושים בו שימוש בארצות רחוקות, ישנם כמה שמעדכנים אותי לעיתים.
אופי המודל מאפשר לו להיות בעל אורך חיים, כיוון שניתן להתאים אותו לכל מסגרת חינוכית, קטנה כגדולה. הצגת המודל, לצד האפשרות ללמוד מתוך היישום בתוכנית לחינוך לצדק חברתי, יאפשרו לו להמשיך ולהתגלגל ולהיות בסיס טוב להבנה, תכנון ויישום של שינוי חברתי בתחומים מגוונים. לצד המודל העומד בפני עצמו, סיפורה של התוכנית להכשרת מורות ומורים לחינוך לצדק חברתי הוא עבורי עשייה של השראה שאני מקווה שתיתן רעיונות, כוחות וכיוונים חדשים, או שתחזק כיוונים קיימים לכל מי שיכירו אותה. כבר היום התוכנית הובילה לעשייה רבה בבתי ספר ובארגונים לשינוי חברתי, למחקרים ולספרים בתחום, וליצירת קהילה רחבה של שותפות ושותפים לדרך של פדגוגיה ביקורתית־פמיניסטית.
אני רוצה להודות קודם כל לחברותיי, ד"ר חגית גור־זיו וד"ר גל הרמט, שותפותיי להקמת התוכנית ולניהולה, שבלעדיהן ובלעדי המחויבות המוחלטת המשותפת שלנו כל זה לא היה קורה. עוד אני רוצה להודות לשותפותיי להפעלת התוכנית, גב' קלרה יונה וד"ר נטליה גוטקובסקי, שהביאו כוח נשי וניסיון חינוכי ייחודי והכרחי, ולכל המרצות והמרצים שעבדו איתנו בהתלהבות כשהיה נהדר וכשהיה קשה. תודה נוספת למכללת סמינר הקיבוצים ולכל בעלי התפקידים שבמשך שנות קיומה של התוכנית אפשרו להגשים חלומות, ובייחוד לד"ר יוסי אסף שעמד בראש המכללה בזמן הקמת התוכנית, ד"ר שולה קשת, ראשת בית הספר לחינוך בזמן התוכנית, הדסה טרון, שותפה תומכת שעמדה בראש היחידה למעורבות חברתית, פרופ' נמרוד אלוני, שסייע במסגרת המרכז לחינוך מתקדם במכללה וד"ר נורית דביר שעמדה בראש המסלול היסודי ברוב שנות קיומה של התוכנית ופתחה את הדלת לרווחה. מכללת סמינר הקיבוצים, מכללה לחינוך שיודעת להכיל בתוכה מגוון של תוכניות הכוללות גישות חינוכיות שונות משמשת מודל ראוי וחשוב לאלו המיועדים והמיועדות לעבודה החינוכית בחברה הישראלית.
תודות גדולות לסטודנטים ולסטודנטיות שנתנו בנו אמון והחליטו ללמוד בתוכנית שחייבה אותם לתהליכים לא פשוטים של שינוי תודעה ואקטיביזם חינוכי. לשמחתי, עם רבים ורבות מהם יש לנו את ההזדמנות להיות שותפות במידה מסוימת לעבודתם החינוכית עד עצם היום הזה.
ותודה אחרונה וגדולה היא למשפחתי היקרה, לאיה ואיתי, שהקמת התוכנית ליוותה את הנעורים שלהם ומכירים באופן אישי רבים ממי שלמדו או עבדו בה. התמיכה שלכם לא מובנת מאליה וההערכה שלכם לעשיה האינטנסיבית הזו הצריכה לעיתים סבלנות. לאבנר, בן זוגי, שליווה באופן יומיומי ובאוזן קשבת, התחלק באחריות בהמון משימות משפחתיות והיה שם בכל פעם שהייתי צריכה.
אין עדיין תגובות