החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שישה ימים אחרונים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 314 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

לאחר כמאתיים שנה מאז הקימו הציונים את מדינתם הארץ שינתה פניה לבלי הכר ואיננה עוד המדינה המודרנית אליה שאפו.
במרכז העלילה מצוי אליהו, צעיר בוגר ישיבה, המקים משפחה בצל שמועות מפחידות המתרוצצות ברחבי הארץ. הוא מתחבט קשות בנאמנותו למורשת בית אבא אך ככל שחולף הזמן מתערער ביטחונו וגובר חששו מפני הבאות. הוא נדרש להתמודד עם מרבית בני משפחתו המסרבים להכיר במציאות הקשה ונאחזים בדברי הרבנים הגדולים המבטיחים כי דבר רע לא יאונה להם גם כאשר באופק נראה הסוף המר.
דרך סיפור חייו המטלטל של אליהו מתוודע הקורא לחולשתה של חברה שבה אין מקום לשאלות ביקורתיות, ההמון הולך כעיוור אחר מנהיגיו, והחינוך מחנך לאמת אחת ויחידה.
האם אכן נגזר על החזון הציוני לסיים את דרכו בצורה טרגית? ספר זה הוא חובה לכל מי שדואג לעתיד ילדיו, נכדיו, וניניו בארץ זו.
יזהר אופלטקה הוא פרופ' למינהל ומדיניות החינוך באוניברסיטת תל אביב אשר פרסם ספרים ומאמרים רבים בתחומו. הוא מכהן כיום כחבר מועצת העיר בעיריית גבעתיים. זהו ספר הפרוזה הראשון שכתב מתוך חשש לעתידה של המדינה בה הוא חי.

מקט: 978-965-565-286-4
לאחר כמאתיים שנה מאז הקימו הציונים את מדינתם הארץ שינתה פניה לבלי הכר ואיננה עוד המדינה המודרנית אליה שאפו. במרכז […]

אי שם באירופה במאה העשרים ושלוש

"סבא, סבא, ספר לי על המדינה שהייתה פעם ליהודים, המדינה במקום הרחוק ההוא, במקום שבו יש מדבר גדול, שגשם כמעט לא יורד שם, והאנשים שם הם אויבים מסוכנים לנו".

הסבא, איש ששנות חייו הרבות נחרטו על פניו המצולקות בקמטים עמוקים, קם ממקומו בפינת החדר ופסע באיטיות לעבר מיטתו הישנה של נכדו הבכור בן העשר כשהוא מחזיק ספר ישן ובלוי שנכתב בשפה שהנכד לא הכיר.

"נכדי החמוד", אמר הסב בעודו מתיישב על כיסא עץ עתיק ליד מיטת נכדו וספרו עדיין סגור בידו. "פעם הייתה לעם שלנו מדינה עצמאית, שבה המנהיג העליון היה יהודי, וראש הממשלה היה יהודי, והשרים היו יהודים, והעשירים היו יהודים, אבל הם לא ידעו לשמור עליה…" ולפני שהספיק להיאנח, ולא בפעם הראשונה באותו ערב קר וגשום, קטע אותו נכדו ושאל לפשר המונח מדינה עצמאית, שהרי נולד הוא בגולה, אי־שם במזרח אירופה, ולא ידע הוא כי יהודים יכולים להיות אדונים לעצמם.

"צודק, צודק", ענה הסב, "ילד קטן אתה ואני זקן כסיל בא בימים שנשכח מזיכרונו המתנוון כי אסור להפחיד ילדים קטנים וללמדם מושגים שכל כולם אשליה אחת גדולה… אך דע לך כי פעם הייתה לנו מדינה שהייתה שלנו. לא כמו בעת הזו שבה אנו אורחים בשטחו של עם אחר, העושה בנו כרצונו, ואין לנו צבא, ואין לנו משטרה, ואין לנו שום דבר, זולת נשמתנו בטרם היא נלקחת על ידי אדוננו עת יחפוץ בכך…" אז נעצר, נזכר שנכדו ילד קטן ורך הזקוק לשינה טובה וחסרת דאגות ואין הוא יכול לעכל את צרותיו של העם היהודי שאליו הוא שייך בטרם גדל ובגר והפך לבעל תודעה עצמית משלו.

אבל להפתעתו של הסב, ואולי כיוון שהיה נכדו ילד שמנת משכלו מעל הממוצע, הנכד לא הרפה והמשיך ושאל את סבו הכיצד הוא יודע על אודות מדינת היהודים שהרי היא חדלה להתקיים לפני למעלה ממאה וחמישים שנה והיהודים שנותרו בעולם מעטים הם וספריהם בשפה הזרה נשרפו ממזמן.

"אה", ענה הסב, "ילד סקרן אתה וחכם מאוד, שהרי עשו הכול שונאינו להסיר מעל פני האדמה כל זכר לתרבותנו ולמורשתנו, אך יודע אתה כי סוד כמוס לנו במשפחה ואין איש מדבר עליו, ואסור שידעוהו הגויים סביבנו, שהרי מרגע שאבותיי הגיעו לכאן נאלצו היהודים לבטל מורשתם ודתם ולאמץ למראית עין את דתם ואמונתם של בני העם שקיבלם. אלה האדונים שלנו שאת שפתם ומורשתם אתה לומד בבית הספר יום אחר יום, שעה אחר שעה…" לפני שסיים את דבריו התרומם הנכד ממיטתו, חיבק את סבו ולחש על אוזנו סוד כמוס. מרוב חשש בלע את המילים עד כי סבו ביקשו להרים טיפה את קולו על מנת שיוכל לשמוע את דבריו בבירור.

"שששש", הגיב הסב ואצבעו מונחת על אפו ועל פיו בצורה מאונכת כמורה לנכדו לא לומר דבר. "אל תאמר זאת לעולם, אל תדבר על כך עם אף אחד, אך צודק אתה", הוסיף בלחישה.

ואז פנה לצאת מהחדר ובידו המשיך להחזיק בחוזקה את הספר הכתוב בשפה המוזרה, ספר שכולו סוד, שדפיו מתפוררים בצדדיו, אך אותיותיו נשמרו להפליא, למרות מאה וחמישים השנים שעברו מאז נכתבו והוטבעו למען הדורות הבאים.

"סבא, סבא", קרא לעברו נכדו בטרם עבר את מפתן הדלת אל חלל הבית הקטן שבו התגוררו הוא ואשתו, סבתו של הילד. "תישאר, אל תלך עכשיו, אני מבטיח לא לספר על הספר לאף אחד בעולם, ואני גם יודע מי כתב את הספר ואפילו קצת ממה שכתוב בו…"

פניו של הסב הביעו פליאה והנכד המשיך וסיפר כי הקשיב לשיחות שקיימו הסבא והסבתא מעת לעת בנוכחותו. "סבא, איך אתה מבין את השפה העברית?" שאל הנכד. "שמעתי שהאדונים שבארצם אנו חיים אסרו עלינו היהודים לשוחח בשפה הזאת והם מענישים כל מי שמדבר עברית".

פניו של הסב החווירו שוב, אך הוא שמר על ארשת פנים רגועה, למרות שידע מה יעלה בגורלו ובגורל משפחתו אם ייוודע שהוא מחזיק בספר שנכתב על ידי יהודי מאותה מדינה שנכבשה לפני מאה וחמישים שנה. "נכדי אהובי, נכדי אהובי, זה מסוכן, זה מסוכן, האדונים יכולים להוציאנו להורג על שאנו מחזיקים בספר המתאר את עברנו, את חייו של עמנו בתקופה ההיא!" לפתע נעצר, הביט במבטו הבוגר של נכדו הרך ונרגע כי ידע שנכדו החכם לא יאמר מילה על הספר שכתב אדם שהשתייך לדור היהודים שחוו את כיבושה הנורא של ארץ ישראל על ידי הקרדנים, אותם פולשים מן המזרח שהחריבו את המדינה שאותה בנו הציונים עבור העם היהודי לאחר אלפיים שנות גלותו בין העמים.

אבל הנכד לא הרפה. הוא רצה לדעת כיצד שגורה העברית הכתובה בפיו ובמוחו של סבו, שהרי שפה זו יצאה משימוש כבר בדור הפליטה, אותו דור שברח מהמדינה הכבושה ונאלץ לאמץ שפה ומנהגים של עם אדונים שנאות לאפשר לו לחיות בצלו אך לא עמו. "כשהייתי צעיר", לחש לפתע הסב, "קצת יותר מבוגר ממך, גיליתי את הספר העתיק שנשאר במשפחה, והחלטתי ללמוד את השפה העברית על מנת להבין את הכתוב בו. למרבה המזל נשארו אצל יהודים אחדים ספרי לימוד של השפה העברית ואף מילונים משפת האדונים כפי שהייתה לפני מאתיים שנה לשפה העברית שהייתה פעם שוקקת וחיה בקרב יושבי ארץ הקודש. כך רכשתי את השפה, אך זהו סוד כמוס שאסור שאף אחד ידע!"

"סבא", עצר אותו לפתע הילד הרך, "תוכל להקריא לי לפני השינה מספרו של אותו היהודי הקדמון? תוכל לספר לי את סיפורה של המדינה היהודית שנעלמה ולא שבה עוד לעולם? בבקשה סבא, נו, תספר לי…" התחנן הנכד בפני סבו.

פניו של הסבא קרנו מאושר. הוא הביט בתמיהה אך גם בהערצה בנכדו הקט, ואושרו לא ידע גבול. הרי זכות גדולה היא להעביר את מורשתו של עם מאב לבנו על מנת שידעו הדורות הבאים את סיפורם של הדורות שהיו. "כן, בוודאי, בשמחה", ענה הסב, ומייד התיישב ליד מיטת נכדו והחל לקרוא בספר, שהיה בעצם יומן בלוי עם דפים קרועים, ולתרגמו לנכדו, ילד קטן שסקרנותו לא ידעה שובע ורצה לשמוע עוד על קורותיהם של בני עמו.