אנשים אוהבים להגיד: "מתי תתחילי את החיים שלך?" אבל מה אם החיים מתחילים דווקא כשאת יושבת לבד על ספסל, בלי […]
פרק 1
יושבת על הספסל בתחנת רכבת ובוהה בלוח הזמנים שמרצד מולי, מנסה לחשב כמה שאיפות אספיק לשאוף מהסיגריה, לפני שהרכבת תגיע. “יש לי זמן,” מלמלת לעצמי, “אבל לאן, בעצם, אני ממהרת?”
אין מי שמחכה לי.
לא בית, לא עבודה, לא חיבוק.
רק אני
והסיגריה.
“מתי יוצאת הרכבת הקרובה ביותר לתחנה הכי רחוקה?” מאחורי הזכוכית של דלפק המודיעין יושב בחור משועמם שמרים גבה לשאלתי. סביר להניח שזה משום שלא בכל יום הוא שומע שאלה כזאת.
קונה כרטיס לכיוון אחד, דרומה, משלמת ואת העודף מחזירה לארנק, סופרת את השטרות רגע לפני שמחשבותיי גולשות שוב.
הכסף, המרחק, העובדה שאף אחד לא מחכה לי שם. ולמען האמת, אני אפילו לא יודעת למה לצפות.
דלתות הרכבת נפתחות בצפצוף צורם. אני נכנסת פנימה בכבדות, משוטטת בין הקרונות עד שמוצאת מושב פנוי ליד החלון. מניחה את התיק לצידי ובוהה בו, זהו? המחשבה מכה בי, מטלטלת אותי בקצב תנועות הקרון, זה כל מה שנשאר לי?
שעתיים וארבעים דקות, הרכבת נעה, עוצרת, אנשים עולים ויורדים, הנוף בחוץ מתחלף – ירוק הופך לאפור, גגות חותכים שמיים קרים. העולם מתקדם ואני לא. המחשבות לא פוסקות, מסתובבות במוחי ללא הרף.
איך קרה שדווקא במקום כל כך פסטורלי – לא הצלחתי לנשום?
כל הירוק, המרחב, הציפורים, מה לא בסדר בי?
אולי המקום הרחוק הזה יביא מזל חדש. אני מנסה לשכנע את עצמי, אך אז קולה החד והיבש של אימי מהדהד בתוכי,
“גם כלב כשהוא עובר דירה, לוקח איתו את הפשפשים שלו.”
הרכבת דוהרת על הפסים, והנוף בחוץ בורח מהר כמו סרט שמריצים קדימה. נשענת על החלון, מרגישה את הלב שלי פועם בכבדות. לאן אני נוסעת בכלל? השאלה לא מפסיקה להטריד אותי, ולמה זה מרגיש שאני הולכת להשתנות?
אני פותחת את תיק הגב שלי ומוציאה את חפיסת קלפי הטארוט שעטופה בד בצבע זית. האצבעות שלי רועדות טיפה כשאני שולפת קלף אחד. מגדל שנשבר, ברקים שמאירים את השמיים, אנשים נופלים. דווקא הברק. אני בולעת רוק. וואו… זה מפחיד. אבל גם… אמיתי.
משהו בפנים אומר לי שאולי כל זה נועד להפיל אותי עד הסוף, אבל חלק קטן לוחש, אולי יש מקום שתוכלי לעמוד בו בלי להתמוטט שוב.
הרכבת מאיצה, ואני מרגישה כאילו גם אני נזרקת קדימה בלי שליטה. אולי זה מה שהקלף אומר לי? לתת לדברים לקרות, גם אם זה ישבור אותי? כי אולי אחרי זה אוכל לבנות את עצמי מחדש?
אני מחייכת חיוך קטן לעצמי, מחזירה את הקלף לחפיסה. יאללה, אני מוכנה. שיבוא הברק.
אני מחזירה את הקלפים לתיק ומוציאה את המחברת המרוטה והעט, מודה לאלוהים על שלא שכחתי לקחת אותם איתי, ומתחילה לכתוב.
אני ברכבת. הנוף משתנה, אבל המחשבות לא. חושבת על הכלב הזה, שמעביר את הפשפשים שלו יחד איתו.
צוחקת אבל אז נזכרת, גם אני נושאת פשפשים – רגשות, פחדים, כאב. אני עושה בדיוק ההפך ממה שאני כותבת.
מסננת בלחש, "נו ברור. כרגיל."
אני נותנת לכאב שלי במה.
"ואז מתפלאת שאין קהל." מעקמת פרצוף.
ואולי זה מה שהרחיק אתכם.
אני לוקחת הכול קשה, כל סדק נדמה לי ללרעידת אדמה, כל מבט הוא רק של אכזבה.
החיים קצרים.
"אני יודעת את זה."
ובכל זאת, אני נותנת לכל דבר קטן לשנות לי את מצב הרוח.
עד שלפעמים נדמה לי שאני מכורה לעצב.
ככה גיליתי שיש בי משהו פָנָטי. קנאות רגשית.
אני שוקעת בבורות שיצרתי ואז מקשטת אותם.
חיוך קטן עולה על פניי, מערבולות בצבעים. עלק אומנות.
והשקרים הכי גדולים? אלה שאומרים לי שהכול רע, ושאין בשביל מה לחיות.
אולי פחדתם שאמשוך אתכם איתי למטה, אל תוך הבור? לסערה, לכאב שאני מייצרת?
שאלה שאין לי עליה תשובה.
"למה?" חושבת לעצמי. ועונה לעצמי על הדף:
האמת היא שאין לי מושג.
"שאלה רטורית. תשבי בשקט כבר."
פולטת אנחה.
אולי זה הרגע לחייך. גם כשהכול שורף.
אולי פשוט לחייך גם כשאין סיבה.
גם כשאתם לא פה, גם כשנעלמתם, גם כשהלב שלי נסע עכשיו בטרמפים לרכבת.
וכמה שאני מנסה להגיד לעצמי שהכול בסדר –
זה לא מזיז לי.
אכפת לי, כן,
כואב לי.
די. את מביכה את עצמך. חושבת לעצמי.
אני לא מצליחה להתרגל לעולם הזה.
הוא כבד ממני.
כמו כוח המשיכה.
אין טעם להילחם בו,
צריך פשוט להסתגל.
זה מה שיש
וזה מה שיהיה.
צריך להתמודד.
מתחבטת עם עצמי. למה? כי אין ברירה?
אני מרגישה שזה נכון
אבל גם מאוד לא נכון.
רע וטוב, יחד.
מחשבות ורגשות מתכתשים בתוכי בלי הכרעה,
אין מנצח.
אין מפסיד.
החיים גם ככה מכשילים בלי רחמים.
אבל עכשיו,
אני לא אוחזת בזה חזק.
אני בוררת זיכרונות, אוצרת את הדברים היפים
אך גם שורטת, צובטת, קורעת, חותכת –
לא כדי לפגוע.
רק כדי שלא ייעלמו,
שלא יוותרו על הכלום שנשאר לנו.
אבל גם הם זולגים מבין אצבעותיי,
לו רק הייתי יכולה לאסוף גם את כל דמעותיי.
כבר נמאס לי מעצמי. נו באמת, גל.
אולי משהו טוב היה יוצא מזה לפחות,
פתרון משבר המים בישראל, לדוגמה.
אוף, את ממש מלכה דרמטית.
אני בוכה המון עכשיו
אבל רק בפנים.
מחשבה מתגנבת לי בשקט ושוברת לי את הריכוז. אנשים מסתכלים, אני לא אתן להם לראות.
אני מתפרקת.
פורקת.
מנסה לשחרר את כל הרעל שהצטבר בי.
ומה נשאר? תוהה לעצמי.
עיניים אדומות נפוחות
ודמעות מלוחות.
עשויות בדיוק במידה ובהתאם למתכון של לב שבור. מישהי מתיישבת מולי, חותכת את חוט מחשבותיי באחת. אישה דקיקה עם עיניים חודרות בצבע דבש ושיער בלונדיני שנח בשקט על כתפיה.
המבט שלנו נפגש לרגע, שתי תחנות עוברות בלי מילה.
ואז היא שולפת דף קטן, רושמת בו כמה מילים ונעמדת. אני מביטה בה בבלבול כשהיא מניחה בעדינות את הפתק על השולחן הצר בינינו, “בשבילך,” היא אומרת, מפנה את גבה וצועדת אל עבר היציאה.
עיניי ממשיכות לעקוב אחריה מבעד לחלון עד שהרכבת עוזבת את התחנה, ורק אז אני מתפנה לקרוא את מה שהשאירה.
“גם מהנפילות הכי קשות בעולם אפשר להתרומם. נסי ליפול בנחת.”
מרגישה איך משהו מתיישב לי בחזה, כמו אבן וחוסם את נשימתי.
איך היא ידעה? מה היא ראתה?
מיהי לעזאזל שמתיימרת להכיר אותי, לדעת מה עובר עליי?
אני לא רגילה שמישהו מבחין בי, לא באמת בכל מקרה.
לא הבית שאני בורחת ממנו, לא המשפחה, אפילו לא אימא שתמיד אמרה לי: “את מגזימה,” גם לא החברות הקרובות שבשלב כלשהו כבר הפסיקו לשאול לשלומי.
כולם מכירים רק את הגרסה הערוכה שלי.
אני סיגריה לא גמורה. שאיפה ונשיפה – זה כל מה שנשאר ממני.
אנחה בוקעת לי מהסרעפת, כזאת שלא ביקשתי. אני מקפלת את הפתק ודוחפת אותו לצד הכי עמוק בתיק – בדיוק איפה ששמים זיכרונות שעוד כואב מהם – ונאטמת.
תחנה אחרונה.
המוזיקה באוזניים חוזרת,
אבל משהו בי כבר לא באותו קצב.
לוחצת על הכפתור הירוק, הדלת נפתחת באותו צפצוף מוכר. יורדת לרציף, מדליקה סיגריה, דוחפת את המצית לכיס ומסתכלת בעשן המתפוגג באוויר. רגליי מובילות אותי, ואני לא באמת יודעת לאן.
עם תיק גב קטן משוטטת ברחובות, נכנסת לחנויות, משאירה פרטים.
מקווה.
כל הזמן מקווה.
אולי מישהו יתקשר. אולי מישהו יראה אותי.
אבל בתוך תוכי יודעת שגם כאן אין אחד שמכיר אותי. גם כאן, כמו שם, אני עוד שם ואולי כתובת, ורק לפעמים גם פנים.
לקראת הערב, הרגליים שלי כבר צורחות ממאמץ. מתיישבת על ספסל צדדי המשקיף על מזרקה במקום שקט יחסית, ונושמת עמוק. עיר זרה שלא מתיימרת להעמיד פנים שאוהבת אותי, בטח לא כמו במושב. כמה מרענן. מביטה בקניון המרוחק שעליו מתנוסס באותיות קידוש לבנה שלט עם שם של מאפייה מוכרת. אני מוציאה את המחברת וכותבת: “מחר בבוקר אשתה שם קפה.”
יודעת שלכתוב מחר זו דרך לומר שאולי עוד לא נגמר. אני מביטה סביב, לא מצליחה להימנע מלהשוות את המקום הזה למושב שממנו באתי. שם לא הייתה מאפייה, מקסימום צרכנייה. מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם. כולם ידעו מי ההורים שלי, מי אני, אבל אף אחד לא באמת דיבר איתי או שאל איך אני מרגישה. הצביעות חגגה שם כל הזמן, כמו משהו רגיל, שכולם רואים וכולם עושים כאילו לא.
בקיץ, כשהייתי בת אחת־עשרה, הלכתי לעבוד בשחור במושב ליד, לאסוף ביצים בלול לפני שהשמש בכלל זרחה. בעל המשק היה מסתכל עליי ואומר: "את דומה שתי טיפות מים לאימא שלך."
בצוהריים עבדתי אצל השכן שלו, מנקה את האורווה, רוחצת את הסוסים. והוא היה אומר שיש לי את החריצות של אבא שלי. לא משנה לאן הלכתי, תמיד הזכירו לי מאיפה באתי. כאילו הזהירו מראש, "אנחנו יודעים מי את, אם תנסי לרמות או לגנוב."
אני נזכרת בפעם הראשונה שהלכתי על הכביש הראשי למושב ליד. שניים או שלושה קילומטרים ברגל, איך בדרך דמיינתי שאני בורחת מהבית. בדמיון זה היה נראה קל, אבל במציאות לא היה לי אומץ. אף פעם לא העזתי, עד עכשיו.
אני מדפדפת במחברת עד שמגיעה לשורות שכתבתי אז: במושב תמיד ידעו מי אני, אבל לא באמת ראו אותי. אם אי־פעם אגיע לעיר זרה, אולי שם לא יֵדעו עליי כלום, אבל לפחות אף אחד לא יזכיר לי כל יום מי ההורים שלי. המושב היה קטן מדי בשבילי. העיר הזרה הפחידה אותי, אבל לפחות היא נראית לי כמו מקום שאני יכולה לנשום בו.
הלילה יורד במהירות ולפתע אני מבינה שכנראה אבלה את כולו כאן, על הספסל מול המזרקה, בעיר שאינה מכירה אותי אך גם לא מנסה לומר לי אחרת.
אני משעינה ראשי לאחור ועוצמת את עיניי. התחושה של הספסל הקר, הלח והדוקר גורמת לי להיזרק שוב אל אותו יום, שנדמה כאילו קרה בחיים אחרים, על אף שחלפו רק מספר ימים.
אני יושבת על המדרגות מחוץ לבית, בת חמש־עשרה מבולבלת. דלת הבית סגורה, ראשי מורכן, ובידיי אני מנסה לאטום את האוזניים מלשמוע את הצעקות שבוקעות מבעד לחלון הפתוח. הם שוב צועקים, בגללי. אני שומעת אותם קורעים את שמי לגזרים, אבל לא יודעת מה עשיתי. דבר אחד אני מבינה, הם לא רוצים בי שם. לפחות לא בגרסה הנוכחית שלי. אני לא רצויה, לא מתאימה. אני מרימה מעט את ראשי, מנסה לספור את הנמלים שמתרוצצות על המדרגות, נכנסות לתוך הבית. לפחות להן מותר.
כשאימא יוצאת היא לא מביטה בי ורק מנופפת בידה באוויר ואומרת בחדות, “את לא רוצה להתיישר מול החוקים של הבית, גל? את מוזמנת ללכת. כשתרצי לחיות לפי החוקים – הדלת פתוחה, אבל ככה? לא!” וחוזרת פנימה. ואני שומעת את נעילת המנעול מאחוריה.
אני קמה. “אני בסדר כמו שאני.” אני חושבת לעצמי, “למה היא רוצה לשנות אותי? למה אני זה לא מספיק?” אני הולכת, בלי לדעת לאן, רק לא הביתה.
פה, אני כבר מבינה, אין לי מקום.
רעש מונית חולפת מקפיץ אותי, ועיניי נפקחות באחת, ליבי הולם בחוזקה.
הזיכרון מוחשי כל כך, כמעט כמו המציאות סביבי. אבל ההרגשה של אז היא אותה הרגשה של היום. מסתכלת שוב על המחברת הסגורה בידי הצמודה לחזי.
היא היחידה שיודעת מה באמת היה.
נשכבת על הספסל, מניחה את ראשי על התיק, גופי צועק מאי־נוחות אך אני מחזיקה את עצמי בכוח מלקטר, אפילו לא בלב. את בחרת, את רצית, עכשיו תשתקי. הספסל קשה, גופי מתפתל, מנסה למצוא פינה רכה בקור הברזל. עוצמת עיניים, מנסה לגנוב שינה בין הצלילים הלא מוכרים. השקט של הלילה גורם לכל רחש סביב, אפילו קולות הצרצרים, להישמע כמו רעשים חזקים ומאיימים. מהר מאוד אני מגלה ששינה היא פריווילגיה השמורה רק למי שיש לו גג ודלת לנעול מאחוריו.
הזמן עובר, העיר שוקעת עמוק עמוק לתוך שנת הלילה, וככל הנראה הצלחתי להירדם מעט, כי בפעם הבאה שעיניי נפקחות, כבר אור יום סביב.
גופי כואב והספסל לא עושה איתי חסד. אני מתמתחת, מביטה סביב. אין אף אחד, עדיין מוקדם. אני נעמדת ופונה לעבר המזרקה, גאה בעצמי. ‘שרדת את הלילה,' אני טופחת טפיחה וירטואלית על כתפי הכואבת ומחייכת.
טיפות מי המזרקה מנצנצות באור השמש, ואני נעמדת מולה, שוטפת פנים, מצחצחת שיניים וחוזרת לביתי הארעי שעל הספסל. העיר מתחילה להתעורר, אנשים מסתובבים ברחובות שאמש היו שוממים, ויצר הרפתקנות קופץ עליי. אני רוצה לגלות על העיר הזאת הכול. אני עוזבת את הפינה שהייתה שלי למשך לילה אחד ומתחילה לחפש מקום עם קצת יותר אנשים. לכל אחד מהם יש סיפור, ואני רוצה לדעת מהו.
אין עדיין תגובות