חמש שנים וחצי עברו מאז חזרנו אורי ואני מארץ לאיבוד. כל הזמן הזה לא דיברנו אפילו פעם אחת על מה […]
פרק 1
חיפושים
בסוף הגעתי לשם ממש במקרה.
את הפתח חיפשתי המון זמן, מאז שסימבה אבד לי בארגז החול של הגן הקודם. אימא אמרה לי אז בקול המיוחד שלה: “זה מה שקורה כשלוקחים צעצועים לגן”. אמרתי שלא אכפת לי, אבל האמת היא שסימבה היה באמת חבר אמיתי, וכשהוא הלך לשם הייתי עצוב ממש. סימבה הוא אריה עשוי פלסטיק ופרווה שקנו לי במתנה ליום הולדת שש. אימא אמרה שזו ממש חוצפה לדרוש 69 שקל בשביל צעצוע כזה, אבל בכל זאת הוציאה את הארנק שלה ושילמה. בשבוע הראשון הצליח סימבה לחסל את השד השחור שגר אצלי מתחת למיטה. בעצם, לא לחסל ממש, אבל הוא הקטין אותו והפך אותו לצל קטן ועלוב, כזה שנמצא מתחת לכל מיטה, ושאפשר להבריח בקלות בעזרת הלחש הפשוט: "אונקילילי אופידידי דילדידו".
כבר כמה פעמים אבד לי סימבה בגן. כשמצאתי אותו ושאלתי איפה היה, לא ענה לי. פעם אחת הוא אמר לי: “אתה יודע, ילד, יש כאלה שחושבים שאם צעצוע נשבר קצת או מתיישן ונראה פחות מבריק אז הוא כבר לא שווה”. לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל שמתי לב שהוא היה שקט, מהורהר, והרבה פחות עליז מבדרך כלל. לכן אמרתי לו: “בטח שאני יודע, תראה, גם אני קצת שבור”. ואז הראיתי לו את ארבע הצלקות שהספקתי לאסוף בינתיים: אחת גדולה שיש לי על המצח כמו להארי פוטר; צלקת שנייה מאחורי הראש שלי, רואים אותה רק אחרי תספורת; שלישית מתחת לשפה והרביעית מתחת לסנטר. סימבה בדק ומישש את הראש שלי מכל הכיוונים ואמר: “כן, ילד, זה אתה. בלי ספק”.
ערב אחד שיחקנו על השטיח בסלון, ואחרי שהשתוללנו כהוגן הוא שכב לי על הבטן ואמר: “אני אוהב אותך, ילד, אל תשכח את זה”. למחרת הוא הלך לאיבוד בארגז החול בגן ולא חזר יותר.
את הפתח ל”לאיבוד” הייתי מחפש כשאימא הייתה מבשלת ואבא היה נעלם מאחורי עיתון, כי אז הם לא כל כך שמו לב לזה שאני שקט. פעם אחת הייתי ממש בטוח שמצאתי אותו, אבל די מהר התברר שזאת הייתה טעות. אומנם היה שם פתח כניסה למשהו שנראה כמו חלל גדול, אבל לא ראיתי המשך או יציאה. בכל מקרה מצאתי שם שני קלפים, גומית שיער אדומה של ליאור אחותי ומטבע גדול מזהב. אימא אומרת שהוא שווה פחות מהמטבע הקטן של הכסף, אבל כל אחד יודע שזה לא יכול להיות. המשכתי לחפש שם, אבל את סימבה לא מצאתי. בדיוק באותו רגע אבא הוריד את העיתון וקלט אותי. דבר ראשון הוא צעק על אימא: “אני לא מבין! איך זה שאת שוב לא שמה לב למה שהוא עושה?” ואז הוא בא אליי מאוד כועס, כמעט כמו אז, כשסימנתי לקרנף הסגול את הדרך הסודית על הקיר בסלון. הוא תפס אותי חזק, אמר שהוא כועס מאוד, ולא ידע מה עוד להגיד או לעשות איתי. ואז הוא שינה את הקול שלו ואמר שהוא מאוד עצוב על זה שפירקתי את הכורסה שוב. באותו יום כבר לא יכולתי להמשיך בחיפושים.
אין עדיין תגובות