להציל את חטיבת הביניים

הקדמה

‘ביניים’ — כשמה כן היא. מונחת שם בין (היסודי) לבין (התיכון), סתם, ללא סיבה, מתוך הרגל. הנחנו אותה שם בסוף שנות השישים של המאה הקודמת ושכחנו את סיבת קיומה. אפילו לשאול על סיבת קיומה שכחנו. גם שֵם לא ייחדנו לה שיהיה בו כדי לרמוז על ייעודה ועל כבודה; היא ‘ביניים’, שלב מעבר בין שני שלבים חשובים באמת.

ישנן מדינות שבהן גיל חטיבת הביניים נחשב לפרק הזמן הקריטי ביותר בהתפתחותם של אנשים צעירים, גיל שבו הם מגבשים זהות, מפתחים כישורים, מחזקים יכולות ומדמיינים עתיד. מערכות החינוך במדינות אלה מקצות לגיל זה מסגרת ופדגוגיה ייחודיות שהולמות את אתגריו. לא בכדי המדידה הבינלאומית של פיז’ה נקבעה לגיל 15, גיל שבו מתהווים גרעין האישיות ונקודת המוצא לחיים.

בבית הספר היסודי הילדים לומדים עם חברים מהשכונה ורוכשים את ‘הבסיס’ — קריאה, כתיבה, חשבון, מיומנויות חברתיות. ההורים עוטפים אותם ומחנכת הכיתה מחבקת אותם. מחממת בית הספר היסודי הם נזרקים ללא הכנה מספקת לשדה הקרב של חטיבת הביניים — לחברים מרוחקים, למורים מקצועיים, למקצועות מנותקים, למרוץ אחר ציונים, לפערים מתרחבים, למלחמת הישרדות חברתית ולימודית.

וכל זאת בגיל שלדעת חוקרים אחדים יש להגדיר את כל מי שנמצא בו כ’נוער בסיכון’, או גיל המכונה על ידי חוקרים מתונים יותר — ‘סערת ההתבגרות’. בגיל שבו המתבגרים הצעירים זקוקים, לעיתים משוועים, ליד תומכת ומכוונת, אנו מותירים אותם לבדם: ההורים ‘יוצאים מהתמונה’ (הם יחזרו בתיכון לקראת בחינות הבגרות, עם לחץ להביא ציונים טובים ועם שיעורים פרטיים אם אפשר) והמורים מדלגים קצרי נשימה בין הכיתות הצפופות ללא פדגוגיה מותאמת ויעדים מוגדרים. וכאשר לכל זה מתלווה לעיתים הדרה על ידי קבוצת הגיל, המתבגרים נופלים בין הכיסאות.

המבוגרים — הורים ומורים — מתייחסים לגיל ההתבגרות כשלב ביניים, בין ילדות לבגרות; גיל בעייתי, ‘הורמונלי’; גיל מיותר; יש לתת לו לחלוף מעצמו. אינדיקציה בוטה ליחס זה התקבלה בתום סגרי מגפת הקורונה: הממשלה פתחה מחדש את הקניונים אך הותירה את חטיבות הביניים סגורות. דאגה לשופינג חשובה יותר מדאגה לנוער ועתידו. ההשפעה על חלק מבני ובנות הנוער הייתה הרסנית.

לאורך השנים המליצו ועדות מקצועיות וציבוריות על צעדים מרחיקי לכת, יותר ופחות, ביחס לחטיבת הביניים: לפרק אותה, לארגן מחדש את מבנה בית הספר, להמציא פדגוגיה מותאמת לגיל ההתבגרות, ועוד. אך חטיבות הביניים נותרו כמות שהן — ונזנחו. שנים רבות לא התקיים בישראל דיון מעמיק על הצורך בחטיבת הביניים וכן על מה ייחודה וייעודה.

הורים בישראל, כמו במדינות אחרות, שאִיבדו תקווה לשינוי, מנסים ‘להציל’ את ילדיהם מחטיבת הביניים הרגילה, רושמים אותם לבתי ספר ייחודיים (בתי ספר שתלמידיהם מגיעים מ’משפחות טובות’) ומשלמים בכסף, בזמן ובמאמץ הכרוכים בכך. מנהלים של בתי ספר ציבוריים מגיבים בהקמה של ‘כיתות מצוינוּת’ כדי לבלום את בריחת התלמידים המצטיינים. אך הפער בין חינוך פרטי איכותי לחינוך ציבורי בינוני הולך ומתרחב, ונוסף לשאר הפערים המאיימים על קיומה של החברה הישראלית.

הספר שלפניכם מבקש לחדש את השיח המקצועי והציבורי על סיבת קיומה של חטיבת הביניים. אם אין לה סיבת קיום צריך לבטל אותה, או — לשמר אותה אך להמציא לה סיבת קיום. אנחנו מקווים שתצטרפו לשיח הזה וביחד ‘נציל’ את חטיבת הביניים (כלומר, את תלמידיה) ונקדם את החינוך בישראל.

תודה לכותבות ולכותבי הפרקים לספר; למלבה’ד תרזה אייזנברג; למעמדת הספר שרית רוזנברג; למעצב העטיפה אמרי זרטל, למפיקה אורנה בכר ולעורכת הראשית של מדור העיון, מאיה להט־קרמן.

אלי הורביץ ויורם הרפז