הוא נבהל כמעט עד כדי צעקה כשנפתחה דלת החדר שלו, שולחת פנימה משולש מתרחב של אור שהוכתם רק בצילו של […]
מופע כישרונות שנתי – חצי גמר עירוני
ידוע לכול כי תהליך בחירת המנצח דורש מחשבה עמוקה והבחנה מדויקת, וכי רבים המשתתפים אשר לוקחים חלק בתחרות וראויים לזכות בה ולהמשיך אל השלב הבא. לעומת זאת, למרבה הצער, מספר הזוכים המותר הוא מצומצם ביותר.
ולכן, לאחר מחשבה מאומצת ובזהירות רבה, החליטה הוועדה להעביר את ששת המשתתפים הבאים:
במקום הראשון משתתפת מספר 7 (קאלידה, שירה)
במקום השני משתתפים מספר 41 ומספר 42 (לויד, ריקוד), (טאדין, ריקוד)
במקום השלישי משתתפת מספר 2 (דיר, שירה מדוברת)
במקום הרביעי משתתף מספר 23 (מיתר, נגינה)
במקום החמישי משתתף מספר 5 (קווינטה, קוסם)
קראו מחר את הסיקור המלא שנכתב בידי מיטב הכתבים שלנו.
אנו מודים מעומק הלב לכל בעלי הכישרון שעלו על במתנו הצנועה והאירו אותה ביכולותיהם המופלאות. מה טוב היה לו יכולנו להעביר את כל המשתתפים אל השלב הבא, אך בצר לנו ניאלץ להודיע על פסילת כל האחרים.
זכרו שתמיד ישנה השנה הבאה. אל תפסיקו להתאמן!
*
לויד הבחין בטאדין עוד לפני שנכנס, שורק לעצמו בעליזות בדרכו לאורך הרחוב.
לא נראה כי הוא תכנן להיכנס מלכתחילה, אבל מבטו הצטלב בזה של לויד דרך החלון. פניו המחייכות הוארו, והוא תיקן את מסלולו לכיוון הדלת. הלוואי שלא היה עושה את זה.
“לויד!” טאדין הריע, מחריש את צלצול הפעמון וגורם ללויד לייחל שינמיך את קולו. הצעיר בהיר השיער משך כיסא משולחן סמוך כדי שיוכל להתיישב אל מול ידידו, מאושר כמו השמש.
“טאדין,” לויד חייך בעל כורחו. “מה שימח אותך היום?”
טאדין בחן את בית העסק הגדול למשך כמה שניות לפני שהשיב את מבטו אל ידידו. “אף פעם לא ראיתי אותך כאן.”
כנראה כי בדרך כלל אני לא יושב ליד החלון, חשב לויד, אבל בקול הוא אמר, “תורך לענות, טאד.”
טאדין משך בכתפיו, בחיוך נבוך כמעט. “זה טיפשי.”
לויד ניסה לחשוב מה יכולה להיות הסיבה למצב רוחו המרומם של ידידו, טיפשית ככל שיטען שהיא. זאת הייתה הסחת דעת נחמדה מתחושותיו. “אתה… מגיע מטנאי?”
חיוכו של טאדין נעלם כמעט מייד, ומשהו דומה מאוד לבהלה צף מאחורי מסכת פניו הזהירה. “מה?”
“ראש חודש היה אתמול,” אמר לויד, משחק בידית הספל שלו. “המלך טיקאי ירד שוב לעם, כל העיתונים מוצפים בדיווחים על זה. זה עניין גדול. לפי מה שהבנתי – בחודש שעבר הוא לא ירד, והיו שמועות על מחלה או משהו.”
“אה.” לויד תהה מדוע הוא נבהל קודם לכן. הוא שב להאזין כשטאדין ענה. “לא, זה לא העניין. סתם – אה, יום טוב. בלי סיבה.”
הוא סקר שוב סביבותיהם, נמנע ממבטו של לויד. “מה זה המקום הזה?”
זה היה בית קפה, בערך, אבל גם ספרייה. בכניסה הוצבו כמה שולחנות קטנים במבנה צפוף לצד דלפק קטן שמכר קפה ומאפים, ומעבר לחלק הזה של המבנה – אחרי מעין מסדרון רחב שנמתח לאורך כמה מטרים כדי לטשטש את צלילי הסועדים – היה עיקר העסק. הספרייה.
היא הייתה עצומה – חדר מרובע וגדול, תקרתו הגבוהה מתנשאת מעל המסדרון הנמוך. מדפי הספרים הצמודים לקיר היו הגבוהים ביותר, ובמרחב החדר ניצבו ארוניות נמוכות יותר עמוסות ספרים מקצה לקצה, מהרצפה עד סוף המדף העליון. היו שם עשרות ארוניות, יוצרות מאות מעברים מואפלים, ואפשר היה ללכת לאיבוד ביניהם באותה קלות שבה אפשר להפיל טור של אבני דומינו. נדמה כאילו היא נועדה לאפשר לאנשים להיעלם. זה היה המקום שאליו הלך לויד כשהשתוקק להיות לבד – כשהשתוקק ללכת לאיבוד לכמה שעות.
“ספרייה,” הוא אמר עכשיו, בתגובה לשאלתו של טאדין. “אין פה המון ספרים, אבל הקפה טוב.”
הוא לא עמד לחלוק את המקום הזה עם אף אחד. רק קאם ידע עליו.
“מעניין,” הגיב ידידו. “אתה מגיע לכאן הרבה?”
“לא ממש.” כדאי שנושא השיחה ישתנה, ומהר. “טאד, אנחנו צריכים לעבוד לקראת השלב הבא.”
טאדין הנהן, ואז נאנח. “לא התאמנתי בכלל היום. אני לא אמור להיות כאן, אבל השמש… ירד גשם כל השבוע. הייתי מוכרח לצאת קצת.”
לויד צחק בתגובה. “אתה צודק. אבל אנחנו חייבים להתאמן כדי לנצח.”
“בטח,” אמר טאדין. הוא שתק לכמה שניות, ואז הרים את מבטו כדי לפגוש בזה של לויד. “אתה עומד להישאר כאן? או שנלך?”
“נלך,” הזדרז לויד לענות. אולי כדאי שיפגוש קצת שמש באמת, והוא כמעט התבייש בדחף העז שלו להשכיח מטאדין את זכר קיומו של המקום. “תעבור איתי במלתחות? השארתי שם את בגדי האימון שלי.”
טאדין הנהן, ואחרי שסייע ללויד לאסוף את הכלים והמתין בזמן ששילם, הם היו סוף־סוף בדרך החוצה.
*
עוזר קם, כרגיל, ביקיצה טבעית מוקדמת. הדברים החלו לחזור לשגרה, והיה עליו לסייע למלכו לשוב אל מסגרת שעות השינה הרגילה שלו.
לראשונה זה שבועיים כמעט הגב שלו לא היה תפוס כשקם. לראשונה זה שבועיים כמעט הוא ישן במיטתו במקום על הרצפה או הספה – ולראשונה זה שבועיים כמעט, הוא נפרד ממלכו למשך הלילה.
הוא לא ידע כיצד חווה אדונו את הלילה שחלף, ולפיכך הוא לא נהג על פי סדר הדברים הרגיל. בדרך כלל הוא היה קורא אל המלך מבעד לדלת הסגורה עד שזה היה מתעורר ומזמין אותו פנימה אל תחילת סדר הבוקר המלכותי.
היום, לעומת זאת, הוא נכנס לפני שהוזמן.
כשאכן נכנס לבסוף, הפכה ברכת ה”בוקר טוב” שלו לקללה שהלוואי שלא הייתה ממלאת את מקום מילותיו הראשונות באותו היום. הוא כנראה שמח על שהתעלם היום מהנהלים, אבל החרדה שאחזה בו למראה המלך טשטשה כל רגש אחר.
“בשם – אוי, לכול – אדוני -” עוזר חצה את החדר בשני דילוגים מהירים, משלים את הפער בינו לבין המיטה בהחלקה זריזה. שם, אבוד בין סיבוכי מצעיו, חרחר המלך שלו כאילו נאבק על חייו.
חיוורון פניו העמיק, אם בכלל הדבר אפשרי – הוא היה עכשיו אפור, כמעט. הבל פיו הצחין מריח מבאיש כלשהו שכנראה היה קשור לכתמי הקיא שעיטרו חלקים מהמיטה ומהרצפה הסמוכה. ריר נצץ על זוויות פיו, וערוץ דקיק נמתח מזוויות עיניו אל הכר, אבל לא זו הייתה הסיבה לדמעות שמילאו פתאום את עיניו של עוזר.
הוא היה בטוח כל כך שהמצב השתפר…
“היי,” הוא לחש, קולו חנוק עד כאב. הוא לחץ את מפרקי ידיו של המלך עד שאצבעותיו הלבינו, מנסה להרפות את תנוחת העובר המתוחה שאליה התגלגל אדונו במהלך ההתקף. “היי, גימי. אתה שומע אותי? אני כאן.”
המלך נשף אוויר מהפה, עיניו עוד עצומות בכוח. עוזר לא הצליח לעצור את הדמעות, אבל זה לא היה משנה – רק המלך היה חשוב עכשיו. “גימי. אדוני. תענה לי.”
התרופה. התרופה. היא חייבת לעזור – לפחות ברמה מסוימת…
בחפזונו למצוא את הבקבוקון, הוא הפיל משהו מהשידה הקטנה – משהו שנפל והתנפץ אל הרצפה. זה היה חסר משמעות כעת, כי לא היה זה בקבוק התרופה, ושום דבר אחר לא היה חשוב עכשיו כמוהו. לרוע המזל, נדמה כי הכול נמצא שם, מלבדו.
עוזר צעק אל הרופא עד שגרונו ניחר, עד ששמע את הד הקול שלו מיטשטש מהמסדרונות, עד שנענה בקריאה. מישהו יצא לקרוא לו. סוף־סוף.
הוא לא הצליח להפסיק לבכות, גם כשדיבר אל המלך. “אדוני… בבקשה.”
עיניו של הגבר הצעיר נפקחו כדי חריץ, ועוזר החניק את נשימתו כדי לשמוע את מילותיו. “זה… טוב.”
“על מה אתה מדבר?”
נשימותיו הקלושות של מלכו הפחידו אותו עד מוות. הוא פרש בכוח את זרועותיו של הגוסס, מרפה את איבריו ככל יכולתו, ופתח את החולצה העליונה שלו בניסיון להקל על נשימתו. נראה כי חזהו באמת עלה גבוה יותר לאחר מכן, ורווח לו.
הוא ניגב את זווית הפה של אדונו, מנסה לנקות את פניו מההפרשות שטינפו אותן. “גימי, תענה לי.”
הוא שמע צעדי ריצה במסדרון, סוף כל סוף. לפעמים התחשק לו לארוז את כל צוות הארמון בקופסה אחת ולהשליך אותה מצוק.
“זה טוב,” פלט הצעיר פתאום, פניו מיוסרות כמעידות על ההפך הגמור ממילותיו. “לקחתי – תרופה. מרגיש… הסוף.”
יפחה פראית נקרעה מחזהו של עוזר, מנסרת בחלל החדר כמו מצטרפת לסדרת צלילי הגוויעה שהושמעו בו, אבל הוא לא הניח לפחד להשתלט עליו. הוא היה חייב לתפקד. “שב. קדימה, אני כאן לעזור לך.”
נראה כי המלך לא מסוגל להשלים את הפעולה בכוחות עצמו, אבל הרי לשם כך נמצא שם עוזר. הוא סייע למלך – בכוח – להתיישב בקומה שפופה, מאזין בחרדה לצליל הנשימות שלו, שנדמה כי הוקלו בתגובה לפעולה. חלק מכתמי הקיא יצרו מגע עם חולצתו של עוזר תוך כדי התהליך, אבל הוא בקושי הבחין בכך, אם כי הצחנה החומצית סחררה אותו לרגע.
“הינה,” הוא אמר, קולו רגוע ככל שיכול היה להכריח אותו להיות, משפשף בעידוד את הגב הכפוף. “יותר טוב?”
המלך התנשף, ומצד אחד זה היה טוב, כי זה העיד על מסע החמצן בתוכו, אבל מצד שני, הדמעות שנלוו לפעולה ריסקו את ליבו של עוזר.
“כואב,” פלט המלך, קולו חנוק. “מארה. כואב.”
רופא ארור, תישרף נשמתו בידיו של האופל אם לא יופיע פה בשניות הבאות. איפה הוא?
עוזר שאג שוב אל המסדרון, זועק את כל החרדה שבתוכו אל עובדי הארמון האחרים. בוודאי לא עברו שתי דקות מאז צרח אליהם בפעם האחרונה, אבל כשכל שנייה חשובה –
“עוזר,” אדונו לחש עכשיו, ועוזר לא יכול היה לענות. הוא טיפס ועלה על המזרן בתנועה זריזה, מוחה ברגלו את רוב הכתמים מעלי הניחוח שעיטרו את השמיכה, ונשען על ראש המיטה. כורך את זרועותיו סביב המלך, הוא הכריח אותו להישען איתו לאחור, מיישר בכוח את כתפיו בניסיון לאפשר לו מעבר חלק יותר של אוויר.
מה אם…?
הוא ידע שכואב לו. הוא שמע שכואב לו – הוא הרגיש שכואב לו. הוא הניח למלך להניח את ראשו על כתפו, ולנוכח העובדה שזרועותיו היו תפוסות, הוא הניח את ראשו על הראש הבהיר, עוטף אותו בחיבוק מגושם.
כל גופו הצנום של המלך התכרבל אל חיקו של עוזר, נוקשה ומיוסר ורועד מרוב מתח. הוא בכה, ואף על פי שעוזר התאמץ לשמור על דממה שתשדר רוגע, המלך בוודאי חש בדמעותיו זולגות על מצחו.
מה אם…?
“זה לא הסוף,” עוזר לחש, קולו יציב ככל שהצליח להפיק. “זה לא הסוף, גימי.”
הוא לא זכה לתשובה, אבל הרגיש בקווים הקרירים שהותירו אחריהן דמעותיו של המלך על צווארו.
עוזר לא הרפה מאחיזתו, מרחיב ככל יכולתו את מעבר האוויר של אדונו בכך שיישר את כתפיו, כמעט ולא מעז לחוש רווחה כשהתחיל להבין שהן מתרפות משום שההתקף חולף סוף־סוף. כמה דקות אחר כך הוא אפילו נטל סיכון וחיבק את כתפיו של המלך, מנסה לנחם אותו אחרי החוויה הנוראית.
כשהרופא הלא יוצלח כבר הגיע סוף־סוף, המלך המותש כבר נרדם על כתפו של עוזר, בין זרועותיו, מניח לעוזרו הצעיר להטיח ברופא ובשליחיו את כל אוצר הקללות הצבעוני שלו בלי לחשוש שמא הוא שומע.
למה, יאור השד הגדול, הוא לא הגיע קודם?
*
“תורי!” הכריז ילד מתולתל לתפארת, וגלורה הייתה גאה להבין שהיא זוכרת את שמו.
טיקאי, כי הוריו היו מהגרים מטנאי, נכון?
אחריות צמצם את עיניו לעבר הילד, מחייך כאילו חלקו השניים סוד. “אתה בטוח, טיקאי?”
כן! היא זכרה נכון. רק חבל שמאוחר מדי.
הילד גיחך, נבוך. “אני חושב.”
“כן!” התריעה לוב. “מיתר לא נמצא, אחריות. תור קאי עכשיו.”
אחריות הנהן, מתרווח לאחור, והזמין את טיקאי לבחור את הסיפור הראשון לאותו היום. גלורה לא יכלה להימנע מלהעיף בו מבט חרד מדי כמה שניות – היא עוד לא אמרה לילדים דבר, וחששה מהרגע שבו תיאלץ לעשות זאת.
המבט שהשיב לה הרגיע אותה בכל פעם מחדש, אבל גם שיגר לה צביטה כואבת בלב. היא הייתה קרובה כל כך להשתכנע ולהישאר לעבוד כאן – להישאר לעבוד איתו, להכיר אותו…
אבל חייו היו חשובים יותר, כמובן. חשובים יותר מהרצון ההדדי שלהם לפתח קשר, ולא משנה עד כמה חזק הוא היה.
אור היה זה שהתעקש על מפגש אחד אחרון. כשלעצמו זה היה מפתיע – הוא לא הראה עניין מיוחד במפגשים החצי־שבועיים – אבל גלורה תיארה לעצמה שהוא היה מודע לכך שהפרידה כפויה. הקשר בין השניים היה הדוק מכדי שישמור אחריות פרט כזה בסוד. אור ביקש זאת על מנת להקל על ידידו, גם אם הסיבה שנתן לה כללה איזושהי שטות על מוסר עבודה, או אתיקה מקצועית, או – סימטריה? אי אפשר לומר שהוא לא יודע לתרץ.
גלורה נכספה לזכות בקשר כשלהם. לא בהכרח זהה בדיוק, אבל דומה. לא היה לה אף קרוב בעולם מאז שעזבה את הבית – מאז שהחל צילה של תלתלים להאפיל על חייה. ההיכרות שלה עם טאדין היוותה יריית פתיחה בפרק חדש, קצר ומסוכן להפליא בחייה, שבו העזה לשוב ולנסות להכיר.
לעזאזל, פואם, היא חשבה, כאילו יכלה לשדר את מחשבותיה אל עוצרת המלוכה המרוחקת. לעזאזל איתך. לעזאזל עם הכתר הארור הזה. הוא הרס אותך.
בועה של כעס התחילה להתנפח בתוכה, אבל היא חנקה אותה כמיטב יכולתה כדי שלא לפגום בזיכרון המפגש האחרון.
“אה,” אמר עכשיו אחריות בסיפוק, מקפיד לשבח את בחירתו של הילד, כמו תמיד. “‘שה־שה, הסוס המרחף’! מאת שיר מירטוס. מישהו זוכר מה אנחנו יודעים על הסופרת?”
גלורה הכריחה את עצמה לנגן נעימה בעלת מקצב שמח, ואחרי כמה ניסיונות אפילו הצליחה להפוך את הליווי למז’ורי. מנגינות הרקע לא בהכרח שיקפו את תחושותיה, אבל הייתה לה הרגשה שמספר הסיפורים מרגיש שכן, והמנגינה שהפיקה עכשיו נועדה לשכנע אותו – ואת עצמה – שהכול בסדר. היא לא הייתה מתוחה, לא עצבנית, לא מתגעגעת עד דמעות, ויכלה אפילו להשיב חיוך לחיוכו כשהילדים ניתרו במקומם מרוב התלהבות לענות.
“היא הייתה קטנה!”
“חכמה!”
“היא ידעה לצייר!”
אחריות העמיד את הספר על ברכיו כך שהכריכה הוצגה לראווה מול הילדים. גלורה פרטה אקורד מז’ורי פשוט כשהוא חייך. “יפה מאוד, תמר, קאציה, סו־פי. שיר מירטוס הייתה בסך הכול בת שבע־עשרה כשהיא כתבה את הספר שלה ואיירה אותו, ובמקביל היא עבדה קשה כדי לגמור את לימודיה בהצטיינות.” הוא סובב את הספר בחזרה אליו ופתח אותו, מגניב מבט שובב אל הקהל שלו. “פגשתי אותה – יש לה תלתלים כמעט כמו של לוב, והיא מדברת מהר כל כך שבקושי הצלחתי להבין מה היא אומרת.”
חלק מהילדים צחקו, ולוב נגעה בשערה בשביעות רצון עצמית. גלורה הניעה את ראשה בהיסח הדעת, כמוודאת ששערה עוד אסוף כמו שצריך, ואז ניגנה כמה צלילי מעבר, ממיסה אותם אל תוך המנגינה, מקדמת את מילותיו הראשונות של אחריות ועוצמת עיניים למשמע קולו. היא לא אמרה את זה לעמיתיה, אבל גם היא הייתה זקוקה למפגש האחרון הזה.
נדמה כי הזמן חולף מהר יותר היום, אבל היא הניחה שכך יהיה. היא רק השתדלה עכשיו לנצל כל רגע, לשקוע בהווה, לאחוז בעכשיו בעודו חולף. לו רק יכלה להישאר…
היא גמרה את הליווי באקורד מורחב, משאירה באוויר צליל לא גמור, ואז צרם קולו של ילד את הדממה שלאחר המוזיקה וגרם לה לפקוח עיניים.
“אפשר לבחור משחק?” הוא שאל. “בבקשה, אחריות?”
אחריות סגר את הספר בתנועה חלקה, מניח אותו על ברכיו ורוכן לעבר מעגל הילדים. “אני מצטער, בק – היום בעיקר נקריא סיפורים, בסדר?”
קולות מבולבלים התחילו לעלות מהקהל, שואלים, דורשים, חלקם אפילו שמחים – ואחריות העיף מבט בגלורה, שהמתח שב לשכון בעורקיה. הוא חייך קלות, והיא הבינה שהגיע הרגע.
“חברים,” אמר אחריות במין טון מוסכם שסימן לילדים להשתתק ולהקשיב. “אנחנו נשמע סיפורים היום כדי לנצל את נוכחותה של גלורה, בסדר? אנחנו נפרדים ממנה היום.”
“מה!” קראה אחת הילדות, ואז עלתה המולה רבת קולות והציפה את המעגל.
“אבל אני אוהבת אותה!”
“למה, אחריות?”
“אל תלכי, גלורה!”
“מי יהיה במקום?”
“אבל למה?”
“אני רוצה שהיא תישאר!”
“תישארי, בבקשה!”
גלורה הידקה את אחיזתה בצוואר הגיטרה.
היא הביטה באחריות כדי לאזור אומץ לפני שהחלה לדבר, מאלצת את עצמה לחייך. “היה לי מאוד כיף איתכם, באמת. מאוד מאוד רציתי להישאר, אבל אני לא יכולה – אני עוברת דירה. אני כבר לא אגור קרוב, ולא אוכל להגיע לכאן כל פעם.”
היא עצרה, לא בטוחה איך להמשיך ואם בכלל, ואז קטע קול צעיר את מחשבותיה.
“רציתי שתתחתנו,” טענה לוב. “אולי תעשו את זה וככה לא תצטרכי ללכת.”
הזוג המיועד צחק במבוכה, נמנע באדיקות ממפגשי מבטים, ואחריות אמר, “אנחנו חברים, לוב. לא כל בן ובת שהם חברים רוצים להתחתן, נכון?”
גלורה ראתה שלוב עומדת להשיב, אבל אחריות הקדים אותה ושלח את הבאה בתור לבחור סיפור.
מעולה. הדיון לא היה נעים – היא לא רצתה שזכר המפגש האחרון שלה יוכתם בטעם של החמצה.
בסופו של דבר הם לא שיחקו אפילו משחק אחד. המפגש הורכב משרשרת של סיפורים, רבים כל כך עד שכמעט כל ילד זכה לבחור אחד, וגלורה הרגישה שככל שחולף הזמן כך שוקע אחריות במלאכת הסיפור, מטעים את קולו ומנעים אותו ביותר רגש משזכתה גלורה לראות עד אז.
היא הניחה לעצמה, רק לרגע, לדמיין אותו. בבית. יושב על ספה, למשל, והחלון מאחוריו מניח ללילה להציץ פנימה אל ראשים קטנים עטורי שיער חום מבריק כשלו, נשענים על כתפיו או נחים על ברכיו, מאזינים לקול הנעים שלו מתאר את הסיפור האהוב עליהם. והיא יושבת שם, רחוק אבל קרוב, מאזינה בחצי אוזן, מחייכת לשמע השאלות הילדותיות שצפצפו מסביבו כשתם הסיפור, מכוונת את הגיטרה שלה בהכנה ל…
היא נבהלה כשהניח אחריות את ידו על ידה, מנתק אותה בעדינות ממחשבותיה כדי לשוב ללוות את הסיפור הבא.
היא קיוותה שאחריות באמת יספר סיפורים לילדיו, באותו קול מדהים ובאותן הבעות מתאימות ויכולת סיפור נפלאה שבהם השתמש עכשיו. היא ידעה שכך יעשה, והיא קינאה באם ילדיו כל כך עד שבקושי יכלה לנשום.
איש לא יספר סיפורים לילדים שלה. איש לא ידבר או ייפגש עם הילדים שלה – לא כל עוד פואם מאיימת על עצם קיומם.
“היה לי כיף היום,” היא אמרה עכשיו, אחרי המפגש, קולה שקט בניסיון להסתיר את הסערה המתחוללת בתוכה. היא סיימה לסדר את הכורסה בתוך החדר הפנימי, מעיפה מבט אחרון אל תיק הגיטרה שהותירה שם, ואז שבה והזדקפה אל מול אחריות, שנראה עצוב יותר משראתה אותו אי־פעם.
יאור היחיד.
היא צחקה קצת, מנסה להפיג את המתח. “זה טיפשי, רָיי. יכול להיות – יכול להיות שהיינו מנסים, אתה יודע, והיינו מגלים שאנחנו לא באמת מתאימים. אנחנו מצטערים על משהו שלא היה קיים.”
הוא חייך קלושות. “אנחנו מצטערים על כך שאי אפשר לנסות בכלל, גלור.” הוא הניד בראשו ונשען לאחור על פינת אחת מעמודות המדפים. “את באמת מוכרחה לעבור דירה?”
היא הסיטה את מבטה. “אני לא רוצה לסכן אותך, אחריות. אם אישאר…”
“לא.” הוא הניד בראשו, מתנתק ממשען הראש שלו ונוגע בידה. בטבעיות, כמעט מבלי לשים לב, היא החליקה אותה אל תוך ידו. “את לא חייבת לעבור, גלור. אנחנו יכולים – אנחנו יכולים פשוט – לא להתראות, את יודעת. אני לא רוצה להיות הסיבה לטרחה שלך. לא מגיע לך להיטלטל ככה.”
דוק פתאומי של דמעות כיסה את עיניה עכשיו, אבל היא לא הייתה מופתעת. זאת הייתה התגובה הטבעית שלה בכל פעם שמישהו – בכל פעם שלמישהו… היה אכפת. אבל אסור לה לבכות עכשיו. אסור לה להכאיב לו יותר משכבר הכאיבה.
“אני רגילה לזה,” היא חייכה. “אל תדאג, רָיי. אני אהיה בסדר.”
הם שתקו כמה שניות, אבל – בפעם הראשונה כמעט בחייה – השתיקה לא הכבידה על גלורה. היא הייתה טעונה, כן, אבל הייתה בה מעין… הבנה הדדית, תקשורת לא מילולית, רגש ששניהם חלקו ולא יכלו להביע. לראשונה בחייה, גלורה לא רצתה שהשתיקה תיגמר – היא האריכה את הרגע שלהם, ולו רק בכמה שניות.
אבל דבר אינו נמשך לנצח, אחרי הכול, ואחריות דיבר לבסוף. “לא רק על הקשר הדמיוני הזה אני מצטער, את יודעת. את חשובה לי, גלור.” הוא לחץ את אצבעותיה בידו. “אני… אתגעגע אלייך.”
מארה, היא חשבה. מארה, מארה, מארה.
גלורה הרפתה מידו של אחריות, מתרוממת קצת כדי להגיע אל מעבר לכתפיו ולחבק אותו בכוח. בכוח. בכוח…
“אני מצטערת,” היא לחשה, משתוקקת להוסיף על המילים שנאמרו אבל עוצרת בעד עצמה. גם אני אתגעגע אליך.
במשך שנייה או שתיים הוא לא הגיב, אבל אז היא חשה בזרועותיו נכרכות סביבה, מתהדקות, מרוקנות את האוויר מריאותיה וגורמות לה להרגיש בטוחה כפי שלא חשה כבר שנים. הוא לא אמר דבר, אבל הוא לא היה צריך לומר כלום. היא שנאה את העובדה שנאלצו להיפרד לבסוף.
אחריות רצה ללוות אותה בדרכה בפעם האחרונה החוצה, אבל גלורה לא רצתה ליטול את הסיכון.
*
בסופו של דבר הבחין טאדין בכך שמשהו לא בסדר.
נדרש לו די הרבה זמן, זה נכון, אבל לפחות הוא שם לב. הוא היה בטוח כל כך, לפני שנה, שהוא יודע לקרוא אנשים באופן מדויק, אבל לאחרונה הוא התחיל להבין שיש לו עוד הרבה מה ללמוד.
“אני חושב שזה מספיק,” הוא התנשף, כמעט שעתיים אחרי שהגיעו אל המקום. הם התאמנו במקביל כפי שלימד אותם הוד לעשות, ואז חזרו על סדר התנועות שהציגו בפני השופטים בתחרות, ועכשיו פנה כל אחד מהם אל התחום שרצה לשפר בעבודה שלו. טאדין הרגיש מותש, אבל נראה כאילו ההתעמלות עודדה את לויד, אחרי מה־שלא־יהיה שגרם לו להיות מצוברח לפני זה.
“אה.” לויד העיף בו מבט, מותח זרועות לקראת התרגיל הבא שלו. “טוב, אני רוצה לסיים את זה – תסכים להמתין לי?”
“בטח.”
טאדין התחיל גם הוא, בינתיים, בסדרת מתיחות, וניסה לחשב בראשו כמה כסף נשאר לו. אחרי שקנה בגדים חדשים, ושילם בעבור מבחן הקבלה, אחרי הלילה ההוא בבר ותשלום השכירות החודשי – האם נשאר לו בכלל משהו?
הוא רצה ללכת אל בית המרחץ שברחוב הצדדי, אבל הוא יצטרך לוותר על זה. הוא מוכרח למצוא עבודה לפני שיתיר לעצמו לפנות אל מיני מותרות. בבית פריסט היה חדר רחצה פשוט – הוא יוכל להסתפק בזה.
כמה דקות אחר כך לויד כבר סיים, והשניים יצאו יחד בחזרה אל הרחוב.
“יש לנו חודשיים, טאד,” אמר לויד, סמוק ועליז יותר מכפי שהיה לפני האימון, וכן דברן יותר. “אנחנו צריכים לבחור ריקוד כדי שנוכל להתחיל לעבוד. מה מתחשק לך לעשות?”
טאדין משך בכתפיו, מכתף מחדש את תיק הבגדים שלו. “כבר סיפרתי לך שאני בפיגור – אין לי רקע, אני לא מכיר מספיק מחזות. אבל מה איתך? יש לך כיוון?”
לויד התרחק לעבר אחד מעמודי המודעות, וטאדין תהה לרגע אם הוא ניסה לסמן לו שהגיע הזמן להתפצל, ואז נקש ידידו על אחת הפרסומות, מפנה אליו עיניים זוהרות.
“‘מלך הפיות’. שמעת על זה? הוא מבוסס על איזה שיר מפורסם, ויש שם קטעים נהדרים. נוכל ללכת לראות אותו בהמשך השבוע, אם תרצה. הוא יופיע באזור בחודש הקרוב.”
טאדין הקליל את צעדיו, מתקדם אל לויד במעין משהו שעמד בין הליכה לריצה. “הייתי שמח – כלומר, אני רוצה לבוא, אבל – אני לא בטוח שיש לי כסף לבזבז. אני חייב להתחיל לעבוד לפני כן.”
לויד הנהן, ואז חזר לצעוד, טאדין לצידו. היה נחמד להרגיש לא־לבד.
טאדין הטה אוזן כשלויד התחיל לדבר שוב. “תשמע, אני מניח שזה נחשב מותרות, אבל זה לצורך עבודה, נכון? אתה מתכנן הרי להרוויח כסף מהאומנות שלך, בשנים הקרובות.” הוא העיף מבט בידידו, שחשק שפתיו והכריח את עצמו להקשיב עד הסוף. “אם ננצח עכשיו, נזכה לחשיפה תקשורתית עצומה. אנחנו נגיע אל הגמר, ונעלה על במה גדולה יותר משזכינו אפילו לראות עד עכשיו. נוכל לעבוד בכל מקום – להופיע מול אנשים בתשלום, לקדם מסעות פרסום, אולי – אפשר אפילו להצטרף לקבוצה אחרת, מצליחה יותר, ברגע שיהיה לנו שם, ונהיה טובים מספיק.”
טאדין חייך קלות כשהבחין בנחישות שעיצבה פתאום את מבטו של ידידו, שהמשיך לדבר. “התחרות הזאת, הבאה אחר כך, היא קרש קפיצה. היא מחוזית, לא עירונית, והיא בעצמה יכולה לתת לנו התחלה רצינית. ובשביל זה – בשביל לקבל את הזכות להיכנס אליה בכלל – אנחנו צריכים לנצח, ולפני כן – לעבוד, ולפני כן, למצוא ריקוד – שאותו נוכל לראות ממש בעוד כמה ימים על הבמה בעד זוג מאות שלמי חובה.”
טאדין לא יכול היה לעצור בעצמו. הוא צחק כשדיבר. “אתה נשמע בעצמך כמו מודעת פרסומת, לויד.”
ידידו חייך בחשיבות עצמית. “זה כי אני מאמין במה שאני אומר.”
“זה נחמד,” טאדין אמר, “אבל זה עדיין לא פותר את הבעיה שלי.”
“זה פשוט,” לויד ענה. “אני אקנה את הכרטיסים הפעם, ואז, כשתהיה עשיר ומפורסם, יהיה תורך לקנות. זה לא נחשב בזבוז, כי זה לצורך עבודה.” הוא שלח אל טאדין חיוך עליז. “ואם זה מטריד אותך, תחזיר לי את העלות שלו אחרי שתעבוד קצת. אני אשמח לעבוד יחד איתך, האמת – גם לי אין יותר מדי.”
“אבל יש לך גב כלכלי,” אמר טאדין, והחיוך שזכה לו מלויד היה כמעט מתנצל.
“בכל זאת אשמח. הייתי רוצה לדעת להתקיים בזכות עצמי, גב כלכלי או לא. אני משתדל לעשות את זה מדי פעם.”
גשם התחיל לטפטף, כמעט בלתי מורגש. טאדין עדיין התרגש בכל פעם שירד גשם – הוא מעולם עוד לא חווה אותו בצורה מוחלטת כל כך. הדבר הכי קרוב להליכה בגשם שחווה בבית היה להילכד במקרה במרפסת בעת שהתחילו השמיים לדמוע, ואז למהר פנימה – וגם זה קרה לעתים נדירות, לפני תחילת החורף, לפני שהגשם היה תדיר והוביל לנעילת דלתות המרפסת. טאדין תהה עכשיו אם גם לגימי ישנן הזדמנויות לחוות גשם בעצמו.
כשירד היורה, כאן בעיר, ההתלהבות שגילה בוודאי הובילה את עוברי האורח לחשוב שמשהו לא בסדר איתו – במיוחד בשל העובדה שהוא ניתר כמו ילד קטן בשעה שהגשם היה חזק דיו כדי לטשטש לחלוטין כמה שלטי מסיבה ישנים, דהויים משמש, שבוודאי נותרו תלויים עוד מהקיץ הקודם. תודה ליחיד על שעושר ולויד היו שם כדי למשוך אותו אל מחסה לפני שהביא על עצמו את מותו כתוצאה ממחסור בחום גוף.
הטפטוף עכשיו לא הפריע להם יותר מדי – האימון חימם אותם, והם צעדו בקצב מהיר כדי לשמור על דופק. הם עשו כך כמעט בכל פעם שחזרו ביחד אחרי שיעור, ועושר אמרה פעם שהם פשוט לא מסוגלים לצאת מהלך הרוח של השיעור גם שעות אחרי שנגמר.
הם המשיכו עכשיו ביחד כמעט עד ההתפצלות, דנים בהופעתם האחרונה ובדרכים לשפר אותה, ואז שינה לויד את הנושא. “תלך איתי הביתה?”
טאדין התבלבל קצת. “חשבתי שזה מה שאני עושה.”
“לא, נו.” לויד הקרין שוב את החיוך העליז שלו. טאדין תהה, בפעם העשירית, איך לא שם לב להיעדרו לפני כן. “בוא לבקר אצלי. אף פעם לא היית שם – אוכל להראות לך את התמונות שסיפרתי לך עליהן, ואת הספרים.”
טאדין היסס, ואז לויד הוסיף, “ואני מתערב שאתה רוצה להתקלח. נכון? יש לנו מים חמים.”
זה סגר את העניין, במיוחד עם הטיפות הקרות שהצליפו בפניו כתומכות בטיעון. הגשם אולי לא הפריע לטאדין, אבל הדמיון שלו לחדר הרחצה בבית פריסט הספיק כדי לגרום לו להסכים.
בדיעבד שמח טאדין על ההזמנה, ולא רק בגלל המקלחת. לא היה לו הרבה ניסיון עם קשרים בין־אישיים, אומנם, אבל כשנכנס לראשונה אל הבית הגדול שהיה מעונו של לויד, הוא חש שכניסה הביתה מעידה על רמה אחרת בידידות, על רובד עמוק יותר. הוא הרגיש איך ביישנותו הישנה שבה לעדן את הליכותיו, כאילו פלש אל מרחב אישי במיוחד בחייו של ידידו, אבל הוא לא היה פולש. הוא הוזמן.
הוא היה גאה להיות ראוי לכך.
טאדין כמעט ולא ביקר בבית מגורים מאז עזב את ביתו שלו, והסיור היה מרתק גם אילו לא היווה את מה שהיווה בקשר שלו עם לויד. הבית היה גדול בערך כמו בית פריסט (כלומר, קטן בהרבה מהטירה) אבל עיצוב הפנים היה מפואר יותר מזה של חדרו השכור של טאדין. הוא תהה לרגע אם כל בתי המגורים יפים וגדולים כל כך, אבל אז נזכר בביתו הפשוט של בידור.
הם לא בילו שם הרבה זמן – לויד הציג בפניו את המקומות החשובים, ביניהם הסלון, החדר שלו, הספרייה והמקלחת – וממש לפני שטאדין התרחץ סוף־סוף (בחדר רחצה שהיה ראוי, בוודאי, לשימוש המלך טיקאי) הוא הוצג בפני האומנת הזקנה שהתגוררה עם לויד ודאגה לתחזוקת הבית. בסופו של דבר, הוא כבר היה בדרכו הביתה כשהשמש אך החלה במסעה הארוך מטה.
הסיבה למצב הרוח המרומם ששרה עליו בתחילת היום באמת נגעה לכתבות שפורסמו מתוך טנאי – החשש שלו לשלומו של אחיו היה נורא, והוא שמח להפיג אותו עם קצת חדשות טובות – אבל ההקלה שחש כבר החלה להיטשטש. קטעים ממכתבו של בידור חלפו שוב ושוב במוחו, מעכירים את רוחו, מצמיחים בו חששות צורמים יחד עם כאב חודר וקר, כמו סכין שננעצת לאט בבשר הרך.
מה אם ג’ לא באמת החלים?
בידור צדק, עד כמה ששנא טאדין להודות בזה. הנסיך ששיחק את דמות המלך לא היה חשוב בפני עצמו – רק כל עוד שימש כמלך. הקושי היחיד בהחלפתו היה האדוות שיצרה הפעולה – השינוי הנראה לעניין בהתנהגותו של המלך, או מחסור בדור שיוכל לקחת את התפקיד באופן מיידי. המלך אומנם ירד לעם, אבל העובדה הזו לא מעידה באופן חד משמעי על החלמתו.
היה סיכוי מוצלח לכך שג’ באמת החלים וחזר לתפקד, אבל סיכוי מוצלח באותה המידה היה לכך שהמחלה ניצחה אותו, או נמשכה יותר מדי זמן, ודור 1001 עלה לכס במקומו.
גימי…
… האם באמת ייתכן שהוא…
…
איננו?
טאדין תכנן ללכת ישירות הביתה, אבל פנה עכשיו ושינה את מסלולו. בחילה צמחה בבטנו, מתעצמת כל אימת שהעז להעמיק ולחשוב על הנושא.
גימי?
א’ הרגיש כאילו הוא עומד להקיא.
הוא רצה למצוא את בית המרזח שעושר הכירה לו. היא הרצתה לו בעבר על השעות שבהן כדאי לשתות, ועל אלו שלא – ושעות אחר הצוהריים לא היו מומלצות כל כך. למרות זאת הוא השתוקק להסחת דעת – הכאב המתגבר בליבו הותיר לו מקום לשתי אפשרויות בלבד, והשנייה כללה התרסקות נפשית מוחלטת.
כשנכנס לבסוף הוא כמעט ולא הופתע לראות שם את גלורה, יושבת באחד השולחנות בפינה אפלולית. לרגליה נח תיק גדול למדי, תפוח וארוז היטב, ונראה שהיא כבר הספיקה לפתוח חשבון משקאות מכובד. טאדין היסס רק לרגע לפני שניגש אליה.
“גלורה.”
היא שיהקה בחן. “טאדין.”
הוא הניד בראשו בנימוס. “מה מביא אותך לכאן?”
היא גיחכה לרגע, ואז הרימה את הכוסית הקטנה, כמצדיעה, ורוקנה אותה בתנועה מתורגלת היטב.
טאדין הבין לליבה. “שוב געגוע?”
“שוב.”
“תסכימי לי להצטרף?”
היא החוותה בידה אל מקום הישיבה מולה, והוא הניח שם את תיקו בזהירות – לויד השאיל לו כמה ספרים, חלקם עוסקים בריקוד, חלקם סיפורת שלויד אהב – ואז הלך להביא להם מגש של כוסיות. ככל שיקדים להתחיל לשתות, כן ייטב. הוא הרגיש, יחד עם כל נשימה, איך הלב שלו מתלקח.
הוא התיישב מול ידידתו והרים כוסית.
תמונות הבזיקו במוחו, מעוטרות בתפאורת הבית שכבר לא ישוב לראות. החיפוש המיואש אחרי ב’ בשעות שלפני הידיעה, המיטה הריקה שלו שנלקחה, הביקור היחיד שזכו לקבל בבית הקברות, ג’ בוכה בתדירות גבוהה כל כך שא’ בטוח שהוא לא יתאושש לעולם.
וגם…
שיחות בשעת לילה מאוחרת…
שעות של בילוי משותף במרפסת הפנימית…
גימי צוחק חזק כל כך שבקושי מצליח לנשום…
“לחייך,” טאדין אמר, “ושיישרפו הרגשות.”
חיוך מטושטש הצליח להתמקם על שפתיה, והיא הרימה גם היא את המשקה שלה. “לחייך,” היא אמרה, מילותיה ברורות אף על פי שברור היה שאינה פיכחת. “ושתישרף האהבה.”
הו.
“מהפה שלך אל היחיד, גלורה,” הוא אמר, והם השיקו כוסות.
*
מועדון ה־21 – מועדון המפורסמים שאליו לא תרצו להשתייך בהמשך לסדרת הכתבות העוסקות באמונות טפלות (ראו גם “קללת הסימפוניה התשעים” בגיליון הקודם) הוצפו העורכים בבקשות לכתיבת המאמר הנוכחי העוסק בקללת המפורסמים – מועדון ה־21.
לעומת “קללת הסימפוניה התשעים”, שלכאורה מוטלת על כל מלחין, קללת מועדון ה־21 אינה תקפה לגבי כל צעיר מפורסם, אך חבריה דומים באופן מטריד כמעט במאפייני הצלחתם.
חברי המועדון הנזכר לעיל הם, בהגדרה כללית, ידוענים שלא זכו לחיות מעבר לגיל 21. אלו הם הדברים שמשותפים לכולם, בלי יוצא מן הכלל.
כל חברי המועדון –
- לא זכו להכרה, גם לא מועטה, לפני שנתם האחרונה.
- טיפסו במעלה הסולם בקצב מסחרר בשנה שלפני מותם.
- זכו לפרסום נרחב, בדרך כלל בתחום התרבות והבידור.
- היו גברים.
- התאבדו בהרעלה בהיותם בני 21.
חוקרים רבים מוצאים את שתי העובדות הראשונות מתמיהות באופן יוצא דופן – בדרך כלל נדרש זמן רב עד שזוכים אומנים לחשיפה מספקת, עד שמגיעים ליצירתם פורצת הדרך, עד שנזכר שמם בפי כול, אבל חברי מועדון ה־21 הצליחו כולם, באיזו דרך פלאית, נחושה, לחדור לתודעת הקהל בתוך פחות משנה. אצל חלקם עובדת מותם שימרה את עבודתם ברמה הגבוהה שלה זכתה, והשאירה אותה חרוטה בזיכרון מעריציהם גם שנים רבות לאחר מכן.
בין חברי המועדון אולי תוכלו לזהות את:
- דרף מאק – זמר בעל יכולות ווקאליות יוצאות מן הכלל, ידוע בעיקר בזכות שירו “מלך הפיות”.
- זארט – מלחין נודע שהספיק לחבר כמעט שלושים יצירות בשנת חייו האחרונה, ועוד עשרות שברי מנגינות לא גמורות. ידוע ביכולתו הפלאית לאלתר סונטות יפהפיות בפסנתר בתוך דקות, וביצירתו האהובה, בעלת הכותרת הטרגית, “אלמוות”.
- אור ירח – צייר ופסל. התפרסם בזכות תמונתו זוכת הפרסים, “חיי ארמון”.
רבים תוהים אם מדובר במעין כת, או אפילו מסורת סודית כלשהי, שכן דרך המוות הייתה קבועה – עירוב הרעל באוכל בזמן הלילה האחרון של השנה. האם הקשר ביניהם היה קיים עוד לפני מותם, או שמא מחליטים הצעירים התואמים את מאפייני המועדון להשתייך אליו כאשר הם מבינים שיש להם הזדמנות? האם ייתכן ששרשרת המקרים הטרגיים הינה מקרית ולא יותר? המשיכו לקרוא על מנת ללמוד על המחקרים שהתבצעו במהלך השנים.
בין אובדנו הטרגי של כל אחד מהידוענים לבין הבא בתור, חוקרים בדקו ומצאו שחלף לפחות עשור – לעולם לא פחות מכך. עובדה מטרידה נוספת היא שהאחרון מחברי המועדון, ניקולו בעל הקשת, הצטרף אליו לפני חמש־עשרה שנה. האם מצפה לנו אובדן נוסף של אומן תרבותי אהוב?
*
ג’ נותר לשבת בכיסאו בזמן שחדר הישיבות התרוקן.
הוא חייך בנימוס כשמבטיהם של המשתתפים בפגישה פגשו בשלו, ואז הניח להבעתו להקדיר אל אנחה כשהם יצאו סוף־סוף. הישיבה לא הייתה אמורה להיות מתישה – היא נערכה מול רכזת החינוך וההתיישבות, והוא חיבב אותה. בשונה מהרבה שרים אחרים, היא הייתה אשת שיחה מוצלחת – אך לא כן בעלי התארים הזוטרים ששירתו תחתיה, שהצליחו באופן מדהים כלשהו להפוך דיון מרגש על יוזמות חדשות למייגע בצורה בל תיאמן.
מילא. אפשר עכשיו רק לשמוח שהפגישה תמה.
ג’ שרבט כמה הערות על הנייר, זרם מינורי של אושר זורם דרך הכְּלידיוֹ שבין אצבעותיו ומעלה אל זרועו. ראש החודש הבא התקרב – הוא יגיע בעוד פחות משבוע – ויהא עליו להוסיף סיכום חודשי. זאת הייתה נקודת אור בתור אפלת איסור הכתיבה שנכפה עליו. לא הייתה הגבלה על כמות המילים שהותר לו לתרום – פרק 974, למשל, העניק לו תקווה שכמעט גבלה באשמה. הוא הכיל יותר ממאתיים עמודים, וג’ ראה בכך מעין אתגר, שיא שיש לשבור.
הייתה אמורה להיות לו הפסקה עכשיו, לא? למשך חצי שעה. הוא לא יכול היה להיות בטוח – הוא חזר לעבוד כרגיל רק לפני ימים ספורים. עד כמה שיכול היה לזכור, הוא נהג בדרך כלל לבקש משהו קטן לאכול בשלב הזה של היום, אבל נקבעה לו פגישה – זעירה – נוספת.
הוא התחיל לחוש רעב.
המלך התחיל לדאוג כשחלפו הדקות בלא מאורע חדש, אבל לבסוף נפתחה שוב הדלת הלבנה ועוזר נכנס פנימה, סוף־סוף. ג’ חש הקלה של ממש כשהבחין במה שנשא הנער בידיו – מגש קטן ועליו פירות חתוכים, עוגה קטנה, צלוחית שקדים וקנקן. גל של רגש חם הציף את ג’ כשהונח המגש לפניו, אבל חינוכו המלכותי עיצב אותו לצורה של חיוך מנומס בצירוף של “תודה לך”.
עוזר הטה את ראשו בקידה, ואז שב לעמוד אל מול המלך בגב זקוף. “אדוני.”
כמעט מוזר היה לראות כיצד הרגליו הישנים צצו מחדש, משיבים לו את הרשמיות המוקפדת שבה היה עליו לנהוג עם המלך. בתקופת המחלה זה לא היה נדרש, הרי – גם ג’ לא היה מלכותי במיוחד בזמן שנאבק להשיב לעצמו את כוחותיו – ועכשיו נצרך הכול לחזור לקדמותו.
המלך החווה לעבר אחד הכיסאות, מורה לו להתיישב, והנער ציית. הוא ניצל את השניות הראשונות כדי לסדר את התקרובת – להוריד את הכלים מהמגש, לערוך אותם אל מול מלכו, למזוג מיץ צונן מתוך הקנקן אל תוך כוס שהוגשה לג’. הוא נראה די מתוח, וג’ לא אהב את זה. הוא התאמץ כל כך להקל עליו בזמן מחלתו, והמחסור באדם שיסייע לעוזר בעצמו נדמה כמעט לא הוגן.
ג’ שנא לראות אותו מודאג, אבל – הוא לא אמור היה להרגיש ככה, נכון? תקופת המחלה שלו קירבה ביניהם, אומנם, אבל האין עליו – כמלך – לשמור על ריחוק? כפי שנצטווה לעשות עם א’? סדר העדיפויות של השושלת שיבץ את הרגשות במקום האחרון.
אולי זה שונה הפעם. הוא הופרד מא’, והרגשות סולקו כדי להקל על השינוי. עוזר, לעומתו, עתיד להיות צמוד אל ג’ עד סוף תקופת חייו. אבל אולי כן כדאי לשמור על מרחק – עוזר לא יודע את הסוד, הרי. אם יסיר המלך את כל המחסומים, כפי שהיה תמיד ביחסיו עם א’, הוא עלול לפלוט משהו שיוביל לחשיפתו. אומנם לא נאסר על עוזר לדעת, אבל ג’ היה מעדיף להזמין לעצמו את ארוחתו האחרונה בו ברגע מאשר לגזור על עוזרו הצעיר את המוות העתידי הכרוך בגילוי רזי השושלת.
לעוזר, בשונה ממלכו, עתידות להיות עוד שנות חיים רבות מעבר לשני העשורים הראשונים של חייו, ולא היה ממקומו של ג’ לשנות זאת.
אבל, בכל זאת… זה שונה. זה חייב להיות שונה. זה לא כמו שהיה עם א’.
“עוזר,” אמר המלך, בעדינות. חלפו כמעט שתי דקות והנער לא פצה פה. “אין לנו הרבה זמן, נערי.”
עוזר הנהן, לסתו מתהדקת, ונראה כאילו הכריח את עצמו לדבר. “כן, אני – מצטער, הוד מעלתו.”
הוא סקר את התקרובת שערך אל מול מלכו, ואז העיף מבט בג’ שלא נגע בה.
ג’ כמעט ציפה שינזוף בו, אבל הזמן ההוא כבר חלף. עוזר שב אל מעמדו הקודם – בגמישות מדהימה, יש לציין. מייד עם החלמתו של ג’ – נכון יותר לומר, מייד עם סוף תקופת ההתאוששות – הוא החליק בחזרה בדיוק אל מקומו הראוי. בלי טינה, בלי שום בלבול, בלי ויכוח. ג’ תהה אם התכונה הזו ניכרה בו בשלב הראיונות לתפקיד או שפשוט קרה איזה פלא שבשלו זכה בעוזר המושלם.
ג’ תיאר לעצמו שרשימותיו של מזור כבר הגיעו לידיו של עוזר ושנושא הפגישה היה קשור בהן, לכן המילים הראשונות שטשטשו את השתיקה הפתיעו אותו למדי.
“איני מתיימר לדעת הכול,” עוזר אמר, מבטו נמנע מלפגוש בזה של המלך. “החוקים הפנימיים, דרכי ההתנהלות של הארמון, היחסים בין השרים – אני לא בקיא בהם, הוד מעלתו, ואני מתנצל אם דבריי – אם הם – לא במקומם. רציתי לדבר עם כבוד המלך לגבי… ובכן – לגבי היועץ המלכותי.”
הראשי?
הו… לא.
ג’ שמר על קול רגוע. “מה לגביו?”
“ובכן… ” נראה כאילו הנער נאבק עם עצמו. “חלילה לי מלערער על מעמדו של אציל, הוד מעלתו – במיוחד ממקומי כבן המעמד הפשוט – אבל נדמה היה לי שהחולי שפגע שבהוד מעלתו לפני שבועיים היווה עבורו הזדמנות.” האומץ התחיל לחלחל אל מילותיו ככל שהמשיך לדבר, והוא הישיר מבט אל עיניו של מלכו. “הדרך שבה דיבר בתחילה, אדוני, הנינוחות – נדמה כמעט כאילו… שאינו חושש לגורל המלך.” גוון אדום התחיל לתפוס פיקוד על פניו. “אני מודע לכך שהוד מעלתו אינו בן תמותה, כמובן, אך צורת – איך ש – ובכן, הוא הפתיע אותי. נדמה כאילו לא אכפת לו, כמעט – הוא היה כל כך רגוע, בשם היחיד.” הוא נעצר לרגע, ואז שב לזקוף את גבו בישיבה מכובדת לאחר שדבריו הסעירו אותו וגרמו לו לרכון לכיוון המלך. ג’ ליטף את הכוס הקרירה כששב הנער לדבר אחרי הפסקה קלה שבה רק נשם, כאילו מרגיע את עצמו.
“אך מעבר לכך, הוד מעלתו. הפגישה – כלומר, הפגישות. הוא – כבוד היועץ – נטל את מקומך באופן מעורר התפעלות כשנדרש לכך, אבל כשהתבקש להשיב אותו…” הוא נעצר לרגע, ואז הקשיח שוב את לסתו. הסטירה שהעז שוליה לתת לו הבהבה בזיכרונו של ג’, מעוררת בו כעס עמום. “הוא סירב, אדוני, באופן די תקיף. ייתכן שלא היה מדבר כך לו היה משוחח עם המלך בעצמו, אבל מולי הוא – לא ניסה לייפות שום דבר. לו יכול, אני מעז לומר, הוא היה משאיר את המושכות בידיו עד שהיו נלקחות בכוח.”
למרות הרגשות הסותרים שעוררו בו הדברים, ג’ ידע להבחין בגאווה שגאתה בו אל מול הישגיו של עוזר. איכשהו הצליח הנער – איך הגדיר זאת? לקחת בכוח את המושכות מידיו של הראשי. היה לו אומץ, והיה לו כוח.
עוזר כחכח בגרונו עכשיו, נבוך כמעט. “זה… הדאיג אותי, הוד מעלתו. חששתי שהוא – כבוד היועץ – כלומר, אלו רק השערות, אינני מצהיר – אבל… חששתי שהוא עשוי, אולי, לנסות לחתור תחת המלך.”
הוא בלע את רוקו. הוא נראה כשוקל דבר־מה, פותח את פיו כאילו עמד להוסיף משהו, ואז סגר אותו שוב והשתתק. למורת רוחו של המלך, הוא נראה כמשתדל להסוות פחד.
למרות הכול, אף על פי שמחשבותיו דהרו בניסיון למצוא תשובה סבירה שלא תעורר חשד, אף על פי שדבריו של הנער הדאיגו אותו עד חרדה כמעט – אם הראשי יגלה עליהם, הוא עלול להזמין אותו להצטרף אל ארוחתו האחרונה של ג’ – המלך אילץ את עצמו לדבר, קודם כול, בקול נעים, בניסיון להרגיע.
מה עליו לומר?
“שום דבר ממה שאמרת לא עלול לקשור אותך עם זלזול בנעלים ממך,” אמר המלך, שוקל בזהירות את מילותיו. “הראית נאמנות כלפי מוסד המלוכה, ודבריך לא פוגשים בדבר מלבד הערכה.” הוא הרגיש איך צורת הפנייה שלו משתנה ממלך אל ידיד, אבל בכל זאת סיים את המשפט. “אל תהיה מתוח כל כך, עוזר. זה בסדר. אני שמח שסיפרת לי.”
הוא ראה עקבות של חיוך על פניו של הנער, שחזר לנשום כרגיל. הוא הנהן.
יאור היחיד. מה יגיד לו?
ג’ העיף מבט אל הדלת כדי לוודא שהיא סגורה, ואז שב ופנה אל עוזרו. “למרות זאת, עליי להזהיר אותך.” בזהירות. בזהירות. “בתור המלך, סמכותי היא הגבוהה ביותר בארמון, אבל…” הוא כמעט פלט את שמו של הראשי. “היועץ למלך כמעט משתווה אליי. מעמדו קרוב מאוד לשלי מסיבות שאינני יכול לחלוק איתך כרגע. צא מנקודת הנחה שה – היועץ המלכותי הוא לא סתם עוד עובד ארמון. יש לו כוח. אני מודע למעשיו, ואף על פי שהם, ובכן, מעוררי תהייה – הם מקובלים, עד רמה מסוימת.”
הוא דמיין את א’ גוער בו. לעזאזל עם ריחוק מלכותי, ג’, פשוט קפוץ למים. “עוזר, אני מעריך אותך מאוד, ואני לא רוצה שתיפגע. אני רוצה לבקש ממך – באופן אישי – להעלות חשדות מסוג זה בפניי, ובפניי בלבד, בסדר? איש מלבדי לא יקבל אותם בהבנה.”
הוא הישיר מבט אל פניו של עוזר, שחשק שוב את שיניו והנהן. ג’ חייך אליו בניסיון להקל את כובד המשמעות, ועוזר – הוא חייך אליו בחזרה, אוטומטית, אבל אז נראה שקלט מה הוא עושה ומחק את ההבעה מפניו.
לפעמים ג’ שנא את המעמד שלו.
הוא הניח למבטו לנדוד אל הכיבוד שעדיין לא נגע בו. הבטן שלו התחילה לנהום, אבל הוא התעלם ממנה. “יש עוד משהו שרצית לומר?”
עוזר שתק לרגע, מהרהר. “לא תכננתי… לא ממש, אבל – הגיע אליי מידע בקשר למחלתו של המלך. נראה שאחד הרוקחים הידועים יותר בעיר מאמין שמדובר בניסיון זדוני, והוא שלח אליי רשימה של אנשים שעשויים היו להיות מעורבים בכך. אני לא ממש בטוח עד כמה הוא אמין – לכן לא חשבתי להעלות זאת.”
“הוא אמין,” אמר המלך. “ביקרתי אצלו.”
עוזר הרים אליו מבט שואל, וג’ אמר, כמעט בהתנצלות, “יום אחד לפני הסוף, בלילה שבו חזרתי למיטה שלי. קניתי ממנו תרופה.”
עוזר נראה מזועזע. “אדוני!”
ג’ חייך קצת למראה תגובתו. הוא עוד לא סיפר לעוזר שלו מה הייתה הסיבה להחלמתו הפתאומית או לאן נעלמה תכולת כיסיה של הגלימה שלו – הוא רק הוסיף את ערכה למשכורתו והניח לאשמה ליפול, בינתיים, על הכובס המלכותי. “לא יכולתי להמשיך יותר, עוזר.”
הוא הבחין במשהו – ניצוץ מהדאגה האימהית שנשקפה מעיניו של עוזר לכל אורך תקופת המחלה שלו.
“היית צריך לבקש ממני ללכת, הוד מעלתו. מצבך לא אִפשר – טיולים.”
המלך הניד בראשו בחצי הסכמה. “אני יודע. אני מצטער.”
עוזר התבונן בו, כמופתע מעצם ההתנצלות, אבל לא אמר דבר.
ג’ הניח לשתיקה להתחיל לצמוח, לאפוף אותם, ואז שב לדבר כשעוזר נראה כאילו הוא עומד לקום. “עוזר.”
הנער הישיר אליו את מבטו, מאזין, אבל הוא נזקק לכמה שניות כדי ליצור את מילותיו בתבנית הנכונה. “אתה לא מוכרח לקרוא לי ככה, כשאין אנשים מסביב. אני חב לך את חיי – אני לא חושב שעליך… לפנות אליי בגוף שלישי.”
כל שביב מלכותיות שהיה בו נדרש על מנת למנוע מההיסוס שלו לחמוק אל המבט ששלח אל עוזרו. הוא קיווה שהבין – ג’ בעצמו כמעט איבד את קו המחשבה שלו.
“לא הוד מעלתו,” הוא הבהיר, כשעוזר שתק. “או כבוד המלך.”
עוזר הנהן, מחייך כמעט, ואמר, “תודה.”
המלך הטה את ראשו, משועשע כמעט מהחשש שבו ביטא בן שיחו את המענה נטול הפנייה. האם הותר לג’ לאפשר זאת? הוא לא ידע, ולמען האמת, לא הוטרד מהשאלה. הוא רצה כל כך לזכות בידידותו של עוזר, ובחירתו הנוכחית נראתה כמו צעד נדרש לצורך מטרתו זו.
המלך השיב את תשומת ליבו לשיחה כשעוזר שאל, בקול כמעט בלתי נשמע, “הוד מעלת – כלומר…” הוא נעצר ובלע את רוקו לפני שהתחיל מחדש. “אדוני, למה – ביקשת שאקרא לך – גימי?”
ליבו של ג’ החסיר פעימה לרגע. לא מבהלה, חלילה – לא ממש מכאב – זה היה… געגוע?
הכינוי הילדותי הבהב לכל אורך תקופת המחלה שלו, בקושי במהלך שנת המלוכה, בתדירות גבוהה בשנות ילדותו, נערותו, בגרותו. זה היה השם שלו, אפילו יותר מ… טיקאי.
ארשת פניו של עוזר נראתה מתוחה יותר ככל שחלפו השניות, והמלך ידע שהוא חושש שעבר את הגבול. הוא חייך קלות. “זה היה הכינוי שלי, כשהייתי ילד.”
המתח על פניו של עוזר הפשיר, והוא השיב לו חיוך זהיר. בכל זאת, הוא אמר, “אני מתנצל, אני – זה אישי מדי. אני מצטער, אדוני.”
אדוני. טוב, ג’ יכול לחיות עם זה.
“אל תתנצל.” הוא קם ממקומו, דואג פתאום שמא יאחר אל הישיבה הבאה. עוזר נעמד מייד אחריו, מתחיל לסדר את הכלים שנפרשו על השולחן. “לא על זה. לא בפניי. תפקדת בצורה – נהדרת, בזמן שנגזלה ממני בריאותי.”
הוא עידן את קולו כשהוסיף, “אמרתי שאני חב לך את חיי, עוזר, ואני מתכוון לכך.”
המלך טיקאי פנה אל הדלת, ואז הסתובב, בדיוק כשעמד לצאת, ועוזר כמעט נתקל בו עם המגש העמוס.
“סליחה – אני מצטער, אדו… ”
“עוזר,” קטע אותו המלך, אף על פי שלא היה אמור לעשות זאת. “אל תתנצל על דברים שלא עשית, בסדר? לא בפניי. זאת הייתה אשמתי – נזכרתי במשהו שרציתי לומר לך, אני מצטער.”
הוא שמח כשראה שכתפיו המתוחות של הנער מתרפות לשמע דבריו. עוזר אולי ידע לעשות מעבר חד ממטפל מסור בחזרה אל ‘עוזר’, אבל נראה שהקשר האישי ביניהם חזר כמה צעדים אחורה. ובכל זאת, היה לג’ משהו לומר.
המלך לכד שוב את מבטו, מתבונן שוב בעיניו החמימות של עוזרו, מוודא שהוא מאזין לו כשאמר בשקט, “תודה.”
עוזר הביט בו לרגע, ואז הטה את ראשו, וחייך. ג’ קיווה בכל מאודו שיצליח לשמר איתו קשר של ידידות לפני שיגיע זמנו לסעוד בפעם האחרונה.
הם נאלצו למהר כדי להספיק להגיע אל חדר הישיבות הבא לפני שהמפגש התחיל.
*
ליץ הבחינה בשיי מרחוק, משוחחת עם 19 בקצה המסדרון.
הם אחים, נכון?
היא התקרבה אליהם קצת עד שעמדה ממש בגבול טווח השמיעה, והמתינה עד שיסיימו לדבר. חלפו רק ארבעה חודשים מתחילת השנה, אבל היא הרגישה כאילו התבגרה במחצית העשור לפחות.
שיי קלטה את מבטה של ליץ בעודה מדברת, וליץ חייכה קלות, נשענת על הקיר. שיי הצליחה איכשהו לחייך בחזרה, לשבריר שנייה, לפני שהמשיכה לשוחח עם אחיה. זה הזכיר לליץ שהיא לא דיברה עם 10 כבר זמן מה – ואולי כדאי שתעשה זאת בקרוב, אם היא לא רוצה לאבד את ידידה היחיד שעוד נותר.
מאטי הזהירה אותה שלא להיקשר יותר מדי לאחיה, משום שתקופת החיים שלהם נועדה להיות קצרה משלה, אבל ליץ לא אבתה להקשיב. החיים בארמון היו משעממים גם כשהיו לה אנשים לדבר איתם.
“עליצות!” קראה שיי, וליץ התנערה ממחשבותיה וניגשה אל אחותה. 19 חייך אליה בעודו חולף על פניה בדרכו לאחד החדרים בקצה השני, והיא חייכה אליו בחזרה בנימוס.
“שיי,” ליץ אמרה. הידע האסור שצברה ישב על הלב שלה כמו סלע, והיא כבר לא ידעה לחזור לדרך ההתנהלות הקופצנית הרגילה שלה. “את מכירה כבר את ג’, נכון?”
שיי חייכה. ניצוץ זהוב לכד את מבטה של ליץ והסגיר את הטבעת הפשוטה שענדה אחותה. “אני מכירה את המלך טיקאי ה־1000, עליצות. אבל אני יודעת שאליו התכוונת – ראיתי את הציור שלך בחדר שלו.”
ליבה של ליץ זינק, שוכח לרגע מהמשא שהכביד עליו. “באמת! לא חשבתי שהוא יתלה אותו.”
“הוא תלה אותו, והוא אוהב אותו מאוד.” שיי הושיטה אליה את ידה. “שנצא לטיול?”
ליץ שילבה את אצבעותיה בשלה, נענית להצעה. הראש שלה הגיע קצת מעבר לכתפה של שיי – גבוה הרבה יותר משהגיע לפני שנה. “הוא נחמד, נכון? אני אוהבת אותו.”
שיי חייכה חצי חיוך, בוחנת את השמיים שנשקפו מחלון סמוך. “הוא נחמד, את צודקת.”
הן צעדו בשתיקה לאורך חצי מסדרון, וליץ הרגישה איך השמחה הרגעית שלה מתפוגגת ונעלמת.
שיי דיברה שוב. “איך מתקדמים הלימודים שלך, קטנה?”
ליץ משכה בכתפיה. איך יכלה לענות? “אני שונאת אותם.”
“אני מבינה.”
“נמאס לי רק לשבת כל היום, שיי. נמאס לי להיות בארמון כל הזמן – אני אוהבת את השמש, וכמעט אין כאן.”
שיי העיפה בה מבט מלוכסן. “את מתכוונת שאת יודעת איך זה בחוץ?”
ליבה של ליץ זינק לגרונה, והיא ניצלה שתי שניות לתיקון העניין. “הייתי במרפסת הפנימית, את יודעת. בשעה השלישית כל יומיים, כמו כולם – אבל אני רוצה יותר.”
שיי לחצה את היד שלה, וליץ תיארה לעצמה שזה אמור להיות איזשהו סוג של ניחום. “אני יכולה להבין. אבל זה נהיה טוב יותר, עליצות – באמת.”
היא נעצרה, מביטה אל ליץ ומחייכת. “המלך נחמד אליי, עליצות, ובסופו של דבר זה מקל. המלך טיקאי נדרש להקפיד על נימוס והתנהלות נעימה, וזה הופך את המשימה שלנו לקלה יותר. יהיה בסדר בסוף. זה פשוט – לוקח זמן.”
ליץ הנהנה. היא החליקה את היד שלה בעדינות מתוך אחיזתה של אחותה, מתחילה לתכנן את הביקור שלה אצל 10.
שיי פלטה אנחה חרישית, סידרה את שמלתה וירדה לישיבה שפופה מול אחותה הקטנה. “עלי… ליץ. תקשיבי לי רגע.” היא התבוננה בעיניה של ליץ כאילו כדי לוודא שהיא שומעת. “אלו החיים שקיבלנו, ועלינו לשמוח בהם, בסדר? אין לנו אפשרויות אחרות, כאן, בארמון, וזה בסדר. החיים הם מתנה, גם אם קשה לפעמים להבין את זה, וכדאי ללמוד להכיל את מה שיש לנו כדי לחיות בשלום עם עצמנו. את מבינה? אני יודעת שזה קשה.” היא ליטפה את שערה של ליץ כשזו הסבה את מבטה, וליץ חייכה קצת.
שיי אמרה בשקט, “אני רוצה שיהיה לך טוב, בסדר? אבל זאת בחירה. עלייך לעשות את הבחירה שלך, אהובה.”
ליץ הנהנה. היא כבר ויתרה על המילים בשיחה הנוכחית, וכמה שניות אחר כך רק עמדה והביטה באחותה מתרחקת.
היא כבר עשתה את הבחירה שלה.
*
סיכום חודש רביעי – נשא”מ 1000א’
החודש המשכתי להתאמן לצורך השגת הייעוד שלי, יחד עם שיעור פעמיים בשבוע. נערכה תחרות שבה נכשלתי, אבל אני בוחר לראות זאת בתור צעד אחד במסע שעתיד להסתיים בניצחון.
כתבתי לאחי. לא שלחתי את המכתב, כמובן, אך רציתי לציין זאת כאן למקרה שייתקף מי מאחיי הבאים בגעגוע זהה. הכתיבה יכולה להקל, קצת.
אני חש לאחרונה תחושה של ריקנות. אני מנסה למלא אותה – שיעורים מתחומים שונים, למשל, וספרים – אבל אני חושב שחסרים לי אנשים, לאחר שקשר אחד שלי התפוגג, ואחד אחר התפוצץ. אנסה לתקן את המחסור בהמשך החודש, בעזרת היחיד.
אני לא מבין למה הדכדוך הזה, ולכן משתדל להתעלם ממנו.
*
את הדברים שלויד קיבל מקאם אפשר למנות במשך ימים, והראשונים ברשימה היו, כמובן, חייו.
הדבר השני היה שמו.
מאז שלויד זכר את עצמו, הוא שנא את השם שלו. אומנם לא נכון לומר שהיה לו שם מאז שזכר את עצמו – הוא בילה כמעט ארבע שנים בתור “תינוק” נטול כותרת – אבל מרגע שקיבל את שמו הנוכחי ועד לפני שנים ספורות בלבד, הוא תיעב אותו. השם היה מזכרת מחיים שלא יכול היה לזכור, ינקות נטולת אהבה, ובמובן מסוים, הוא היה הסיבה לימים הרעים שלו.
“… קצת מלוכלך. איך קוראים לו?”
“לא יודעת. לא אכפת לי. תשמור אותו.”
“מה – רגע – חכי! על מה את מדברת?”
הפעוט המדובר עמד אז ליד הגבר הזה, אוחז בשולי חולצתו באגרוף שמנמן, מביט באישה הנמלטת. הוא לא הכיר אותו, אבל הרגיש שאולי – רק אולי – הוא מצא לו חיים טובים יותר אצלו.
“נוֹני,” הוא התיישב עכשיו אל שולחן המטבח, מחייך אל האישה המבוגרת שעמדה מעברו השני. “איך היה לך היום?”
היא הסירה עכשיו את המכסה מעל קערת בצק, פניה מוארות אל מול העיסה התפוחה. “היה לי קצת שקט, סוף־סוף, כשלא היית בבית.”
הוא חייך קצת, ונון הפנתה אליו את מבטה, כמחכה לתגובה. היא ניגשה אז לרחוץ ידיים, מצמידה נשיקה לרקתו בדרך. “אני אוהבת את הרעש שלך, לו־לו.”
לויד חייך שוב, כתחליף למענה מילולי. הוא הביט בה בעודה לשה במרץ, מעצבת מחדש את הבצק לקראת התפחה נוספת, וקיווה שתחושותיו יוותרו בצד החיובי של הסרגל. “את מכינה לחם?”
“לחמניות,” היא הגיבה, הופכת את הבצק ביד מנוסה ומכסה את הקערה מחדש. “עוד לא החלטתי מה נאכל הערב, אבל לחמניות הן תוספת נהדרת באופן כללי.”
“תעשי אותן שטוחות, נוני,” הוא אמר, נשען על כף ידו. “שיהיה אפשר למלא אותן.”
“אם אתה מתעקש.” היא הניחה את הקערה ליד החלון, ואז פנתה בחזרה אליו בעודה מנגבת את ידיה בסינרה. “איך עבר עליך היום, לו־לו? נראה שהיה רע.”
לויד קיווה שהיא לא תשאל. “הוא היה בסדר. את צריכה עזרה עם הארון?”
“אני מסתדרת,” היא השיבה, אבל הוא קם בכל זאת והושיט זרוע ארוכה כדי להוריד עבורה את קופסת המתכונים שלה. היא נטלה אותה ביד אחת, מלטפת את לחיו בהיסח הדעת בידה השנייה. “תודה, אהוב.”
הוא שוב חייך במקום לענות, והתיישב ליד השולחן בעודה מתחילה לעלעל בין המתכונים. שניהם הפנו מבטים כאחד כשנשמעה טריקת דלת.
“זה האורח שלך?” שאלה נון, ולפני שהספיק לויד לענות בשלילה, נשמע קול ששניהם הכירו.
“שמעתי שכאן… אוכל למצוא… מישהוווו לאהווווב.”
קאם.
“הוא שוב שר,” אמרה נון, מלווה בלא יודעין תחושה של חום שמילאה עכשיו את חזהו של לויד. “אני כבר לא יודעת להבחין אם מדובר ביום טוב או רע.”
“אני יודע,” אמר לויד, מחייך בכנות הפעם. קאם, יקר שלי.
“איך זה הגיוני,” אמר הסוחר הצעיר, צועד קוממיות אל תוך המטבח, “שבכל פעם שאני מגיע, בלא יוצא מן הכלל, אני מוצא אתכם במטבח?”
“זה המקום הטבעי שלי,” אמרה נון, “והוא פשוט נמשך אליי.”
לויד הנהן. “היא צודקת.”
“וחוץ מזה,” הוסיפה נון, מנגבת שוב את ידיה בסינר כדי להניח אותן על מותניה בזעף. “אתה בקושי מבקר, קאמרי. איך תדע שאנחנו נמצאים כמעט תמיד במטבח? מבחינתך, ייתכן שאנחנו מפטפטים להנאתנו גם על הירח.”
קאם ניגש אל נון, מתעלם ממבטה הזועף ומשגר אליה חיוך שובב. הוא חיבק אותה חזק ונישק אותה על הלחי, להוט כאילו שב להיות הילד מלא המרץ שהיא גידלה. “התגעגעת אליי.”
מבטה התרכך – כמובן – והיא שפשפה בחיבה את גבו ביד אחת, ידה השנייה עוד אוחזת באחד המתכונים. “איך אפשר שלא, כשאתה כמעט ולא מגיע לראות אותנו?”
“אני עסוק, נוני,” הוא אמר, מתיישב לצידו של לויד ונשען לאחור על הכיסא. “הבעיה בעסק כמו שלי היא שאיש לא יכול להחליף אותי כשברצוני לצאת.”
“באמת, קאם -”
“אבל היום יצאתי לפני הסגירה, לא הבחנת? התגעגעתי אל המשפחה שלי.”
לויד כבש חיוך כשעיניה של האומנת המבוגרת מלאו פתאום דמעות. “אוי, קאמרי… אני שמחה שבאת.”
“ואני שמח להגיע, נוני.”
נון ניגבה את עיניה, מושכת באפה כמבקשת להשכיח כל זכר לרגשנות. “אתה לא לבוש לחורף, קאם. אתה צריך לחזור לגור כאן.”
“למה? תראי, זה בד חורפי.”
“השרוולים האלו קצרים, קאמרי.”
קאם חייך בהתנצלות. “יש לי עור עבה, נוני.”
הם המשיכו ברוח זאת במשך כמה דקות. נדרש ללויד זמן־מה להבין שקאם מנסה לצוד את מבטו, אך כששם לב לבסוף, הוא קם לעמידה וניגש אל הדלת. הוא המתין בזמן שקאם נעמד בתנועה חלקה, מדביק בזריזות נשיקה נוספת על לחייה של נון, ואז יצאו שניהם מהמטבח.
נכון שקאם לא בדיוק העניק לו את השם שלו, אבל מבחינתו של לויד זה לא הוריד מערך המעשה. קאם ידע, כמובן, שלויד לא אוהב את שמו – למיטב זיכרונו, היה זה הפרט הראשון שנתן לו – אבל הוא לא חשב שהוא צריך לשנות אותו.
“זה השם שלך,” הוא אמר לו אז, לקראת סוף תקופת ההחלמה של לויד. “אתה מזוהה איתו, הוא מזוהה איתך. אתה לא אוהב את הצליל שלו? אתה לא חושב שהוא מגדיר אותך?”
הנושא היה נתון לוויכוח קבוע ביניהם, בעיקר משום ששניהם נקרעו בין שני הקצוות – לויד לא רצה לעשות משהו שכל כך חרה בעיניו של קאם, וקאם שנא את העובדה שלויד שונא את שמו – אבל בסופו של דבר, הגיע הספר.
קאם השיג אותו בעבורו בתור מתנת החלמה – עוד בשלב שלויד לא הרגיש בנוח לקבל ממנו דברים – וסימן את העמוד הנכון, מדגיש את המשפטים הרלוונטיים. ספר על דרכי בחירת שם.
“לשם שלך יש כמה פירושים,” הוא הסביר, מניח את החבילה בחיקו של לויד ומתיישב במקומו הקבוע ליד המיטה. “אפשר לשכוח מהסיבה שלפיה קיבלת אותו, נכון? היא לא רלוונטית. אבל, תסתכל…”
הוא הצביע על הדף שבדיוק נפתח, ולויד הביט על המילים.
“אפור,” הוא אמר. לא פירוש נפלא.
“וגם?”
אה. “מקודש.”
וזה מה שקאם ניסה להגיד לו. השם שלו – כל שם, כל דבר – יכול להתפרש בעשרות דרכים שונות, והסוד הוא להסתכל עליו בצורה הנכונה. אפור או מקודש.
לא השם עצמו הוא שהפריע ללויד, אלא הסיבה שבשלה הוענק לו. ברגע שישנה את משמעות השם, ובכן, מה הבעיה?
הדיון היווה את אחת מאבני הבסיס ביחסים ביניהם, אחרי שתיקן את הקרע התמידי הזה בנפשו של לויד ושינה את יחסו אל שמו. קאם חזר אל המטאפורה הזאת בכל פעם שקרה משהו שעשוי היה להשתפר בזכותה, והיא הפכה למטבע לשון בשיחות ביניהם.
“אנחנו במרפסת!” קרא עכשיו קאם אל מעבר לכתפו, לוחץ בחיבה את זו של לויד, וחייך לשמע תשובתה של נון, שצעקה משהו לגבי כיבוד שיגיע בקרוב.
הם יצאו אל המרפסת הגדולה, התחומה בגדר שהבטיחה פרטיות, ולויד הוביל אותם – כרגיל – אל נדנדת ישיבה גדולה עשויה מעץ. הוא אהב את מקום הישיבה הזה בגלל הנוף שנשקף ממנו – תכול השמיים על כל פארו, קצות הבתים המתפרשים עד האופק, וכן הגן המסודר. כמות הפרחים והצמחים המעוצבים בקפדנות, כשראה אותם לויד לראשונה, היו רבים ויפים מכפי שראה אי־פעם.
קאם המתין עד שהתיישבו שניהם בנוחות, ואז פתח בשאלה הרגילה.
“אז.” הוא לא חייך, אבל לויד חש את החיבה הדאוגה במבטו. “לויד. אפור או מקודש?”
לויד העניק לו חצי חיוך. “קצת אפור.”
לקוחותיו של קאם נזקקו לאיום מוחשי כדי לדבר איתו בכנות מלאה, אבל לויד מעולם לא נתקל בבעיה כזאת – לא לפני שהשתנה הקשר ביניהם, ובוודאי שלא אחרי. קאם היה האדם היחיד שאיתו הרגיש בנוח לדבר בחופשיות מוחלטת.
אף על פי שלא אמר מילה, לויד ידע שקאם מקשיב לו כשהתחיל לדבר.
*
1001 אהב את השם שלו.
הוא אהב אותו במיוחד כשהיה 10 – כשהייתה בו מעין שלמות סימטרית שהעניקה לו סיפוק מטריד כמעט. 1001, 10. הוא דמיין את עצמו גם בתור 1 – 0001. גם 11 היה לא רע, אבל 10 היה נפלא.
בתור מספר, כלומר. בתור גיל. אבל מה שהחל באותה השנה…
הוא ניער את ראשו עכשיו, בחוזקה. אל תחשוב על זה. זה נגמר.
הוא לא אהב כשקראו לו בשם הגיל שלו. היה משהו לא יציב בדרך הענקת השמות של המשפחה – שם שמשתנה כל שנה הוא דבר די מערער. 1001 שנא להתרגל מחדש לכינוי השנתי שהוצמד לו בידי הראשי.
הראשי ו…
הוא הטיח את הספר שלו בשולחן בתנועה החלטית. זה נגמר. הוא נכנס לשנתו האחרונה עכשיו – זה לא יחזור על עצמו.
נשארו לו עוד פחות משמונה חודשים עד הטקס, והוא חייב ללמוד. המלך הנוכחי היה מצוין, כנראה – כך דיווחה מיסטאשה בגאווה אימהית מוגזמת כמעט. 1000 נטל יוזמה – ניהל פגישות בעצמו החל מהיום הראשון וכאלה. הוא אפילו ניסה להעביר כמה חוקים, אבל הראשי חסם אותו. הם היו קשורים כולם באגף הטיפוח, ותהליך ההעברה שלהם היה קשה יותר מחוקים מדיניים רגילים.
אבל למרות זאת, למרות פועלו יוצא הדופן, 1000 כמעט נכשל – לפי השמועות הקלושות שהצליחו לחדור את אגף הטיפוח המסוגר, גילה 1001 שהמלך חלה למשך שבועיים כמעט. זאת הייתה נפילה – הוא נדרש להשלים אחר כך את הזמן האבוד לפני ששב אל תפקידיו הרגילים, לפי מה ש־1001 למד. המלך לא אמור להיות חולה. היה ל־1000 מזל שהראשי לא בחר להחליף אותו.
“ובכל זאת,” 1001 זמזם לעצמו. “ובכ–––ל זאת. אתה צריך ללמוד.”
לא אחת המנגינות הטובות שלו. ניחא, הוא יתקן אותה כשילך לישון – עוד פחות משעה.
הוא החליט להשקיע יותר מהרגיל השנה כשהבין את הרף שהציב המלך הנוכחי. הוא התחיל לקרוא מחדש את קורות המלך טיקאי, והגיע כבר למלך 613. הוא לא קרא אותם לעומק – רק ברפרוף, כי את הרוב הוא כבר זכר – ומדי פעם סטה הצידה אל אחד מפרקי הנסיכים־שאינם־מלכים, הנשא”מים. המבצע היה לא פשוט, במיוחד מפני שההכשרה למלוכה הייתה אינטנסיבית כל כך, אבל הוא קרא מהר וזכר את רוב הפרטים מקריאות קודמות.
הוא התחיל לעלעל בדפי הספר המצהיבים, מחפש את המקום שבו עצר אתמול בלילה, כששמע לפתע קול מוכר שהקפיא את דמו בעורקיו.
הוא.
הוא הכריח את עצמו להירגע. הוא לא בא בשבילו. הוא הרי הבטיח שזה לא יקרה יותר… לא בשנה שלפני המלוכה… לא בשנת המלוכה… לא עד סוף חייו של 1001.
הוא הפך את הדף בדרכו לעמוד הבא, ידו רועדת באופן שכמעט ולא הניח לו להשלים את הפעולה. כמה זמן ייקח לו להיפטר מהטראומה?
נשימתו נעתקה וחנקה אותו כשהדלת נפתחה לפתע, מאפשרת כניסה אל הכיתה שבה ישב. הוא חש בפעימות ליבו מואצות עד כדי זמזום כמעט, והתאמץ להשיב לעצמו את נשימתו.
הוא.
אולי הוא רק הגיע לקרוא לו לארוחת הערב?
… בפעם השנייה היום?
“שוליה,” הוא אמר, בנימוס.
הנסיך־לשעבר היה נתון במעמד ביניים לא ברור – מתחת למלך, מעל הנסיכים, בערך ברמת יורש העצר. אף על פי ש־1001 לא בהכרח נדרש לכבד אותו, הוא בחר לפעול כך.
שוליה לא הגיב. הוא נכנס פנימה, סוגר את הדלת, נועל אותה, מזניק את ליבו של 1001 במעלה גרונו וממלא אותו אימת מוות.
הוא לא… הוא אמר שלא.
“שוליה,” פלט 1001, כמעט בלי קול, מבועת עד עמקי נשמתו ומקווה נואשות שיעמוד הנסיך־לשעבר במילתו. “שוליה…”
השוליה המבוגר ממנו אחז בשולחן שעמד מול 1001 והזיז אותו הצידה. בדממה, שלא ישמעו מבחוץ. באותה המידה הוא יכול היה להפוך אותו על פניו – מבטו התקדר לכדי זעם שהוא הניח רק ל־1001 לראות.
רק 1001. איש מעולם לא ראה אותו במצבים האלו, מלבדו.
כנראה היה לו יום רע.
“חזרתי, 10,” הוא אמר, בשקט. פיו של 1001 התייבש, והוא ניסה נואשות ללחלח אותו, ליצור מילים.
“19… בבקשה…”
הוא הבטיח, הוא הבטיח, הוא הבטיח – הוא הבטיח –
הוא –
פתח לאט את האבזם…
1001 עצם את עיניו בחוזקה כששוליה הצליף בשולחן, משמיע צליל חד שהדהד בסיוטים של 1001 כבר כמעט עשור. לא היה טעם לצעוק. הוא למד את זה בדרך הקשה.
“החולצה, 10,” שוליה אמר, כמעט ברכות. “אל תגיד לי ששכחת.”
1001 כמעט נפל לאחור כשניסה לקום מהכיסא, נסוג ברגליים רועדות אל אחורי הכיתה. “לא, 19 – הבטחת…”
“זה לא יקרה שוב,” אמר הנסיך־לשעבר בקול מרגיע. “לא אחרי היום.”
הרגש האיום על פניו העמיק כש־1001 סירב לעמוד, ממשיך לסגת מפני החגורה שכבר הכיר. לא היה לו לאן לברוח, אומנם, אבל הוא לא היה מוכן לקבל את זה. לא בשנתו ה –
לא –
הסטירה הייתה חזקה כל כך, שהוא הוטח לרצפה. לחיו בערה, הראש שלו צרח בכאב, אבל הוא – הוא היה מוכרח לשתוק, מהדק את לסתותיו כאילו הייתה לשונו איבר מוצנע. הוא לא ניסה לקום – לא היה טעם בכך – אבל שוליה משך אותו עכשיו בכוח לעמידה וקירב את פניו אל פרצופו.
“החולצה, 10.”
הוא הבטיח.
הוא הבטיח.
הוא…
הוא חזר.
1001 לא ידע כמה זמן חלף. כמה ימים נגמרו מהרגע שבו נכנס שוליה עד הרגע שבו יצא – כמה חודשים, שנים, יובלות…
עכשיו הוא הרשה לעצמו לבכות. שרוע על הרצפה, קור מקרין ממנה אל בטנו החשופה, מאלחש את החבורות החדשות שלו, מעורר את הישנות. רק מתחת לחולצה. רק היכן שלא רואים…
הבגד עצמו היה מוטל במרחק מה ממנו, מנותק מהמתרחש. שוליה קיפל אותו, בהתחלה, אבל 1001 נפל על הכיסא שעליו הונח, מפיל אותו יחד איתו. כמה מגושם מצידו.
זה זיכה אותו בעונש נוסף, כמובן.
1001 לא נענש, אפילו לא פעם אחת, במשך העשור הראשון של חייו. התנהלותו הייתה – נטולת רבב. ומשום מה זה הרגיז את 19 דאז – הנסיך שלא נבחר למלך. 1001 השקט, הצייתן, שכמעט ולא פצה פה מול הבוגרים ממנו. הוא היה ביישן, כנראה, אז 19 החליט לסייע לו להשלים את החסר. כל נסיך נענש באיזשהו שלב בחייו – זה היה פשוט הוגן.
“הייתי ראוי ממך,” הוא היה לוחש ל־10, כשזה היה מכורבל ומייבב על הרצפה אחרי שקיבל את הראוי לו. “הייתי אמור להיות מלך, אבל אני תאום. ואתה – אתה – אתה לא שווה את זה. חסר ביטחון. חסר קול. חסר יוזמה – אבל אתה יחיד.”
הוא יחיד…
הסיוט היה אמור להימשך רק שנה. רק שנה – אבל 19 נבחר לשוליית הראשי. התפקיד האריך את תקופת חייו בארבעה עשורים לפחות – הרבה מעבר לזו של 1001.
הוא תמיד יהיה שם בשבילו.
שוליה הרחיק את החולצה מזירת הענישה – כשכבר גבר עליו הלהט, הוא לא טרח לסדר אותה – כי אסור היה לה להתלכלך. היה עליה להישאר שלמה כדי להגן על הסוד שלהם, להסתיר את הסימנים, לטשטש את הקשר ביניהם. אסור היה לה להיפגע אם רצה שוליה להמשיך להיפגש איתו.
1001 הצטנף עכשיו על הרצפה הקרה, מחבק את עצמו, נועץ ציפורניים בכוח בעור המטופש שלו, העור העדין וחסר התועלת שלו. הוא בכה, אבל זה לא הגיע לו. לא הגיע לו לבכות – זה קרה בגללו. אין לו זכות לדמוע.
אסור היה לו לבכות בנוכחות שוליה – זה רק היה גורם לו להעניש אותו באכזריות רבה יותר. מלכים לא בוכים.
המטפלים יגלו את זה. אלו שיבואו לקבור אותו – לנקות אותו לפני שישלחו אותו אל דרכו האחרונה – הם יראו את הסימנים אחרי שיירדם בפעם האחרונה. נטול רגש. נטול כאב. רק הם יידעו מה באמת קרה, או יוכלו לשער.
הוא עדיין לא ניסה לקום. שוליה כבר עזב, אבל הוא עוד לא יניח לו לצאת מהכיתה הנעולה. לא עד שיחלוף זמן מספק, עד שהדם יתייבש, עד שיתעשת 1001, עד שיהיה מוכן להירגע ולהעמיד פנים שהכול בסדר.
זה לא יקרה שוב… לא עד הפעם הבאה.
אין עדיין תגובות