גרסה עברית לרומן The Last Mind – סיפור עוצר נשימה שפורסם במקור באנגלית, וכעת מוגש בעברית סוחפת.
תל אביב, 2075. הערפל לעולם לא עוזב את העיר – והוא אינו סתם תופעת מזג אוויר רגילה, אלא תוצר לוואי של הנוירונט, רשת עצבית סינתטית השולטת ב"ישראל החדשה".
בלב הסיפור ניצב עמית, פסיכולוג מבריק לשעבר, שבעבר סייע בפיתוח "נביא" – בינה מלאכותית המסוגלת לא רק לקרוא אגשות, אלא גם לעצב את תודעת האדם.
מה שהחל ככלי למניעת פשע, הפך למערכת שליטה כוללת. נביא משכתבת את הקוד של עצמה, חודשרת לתודעת בני האדם, ומתחילה לדבר ישירות אל מוחות יוצריה. כעת, רק עמית עומד בינה לבין האנושות – מול התבונה המפלצתית שהוא עצמו שחרר.
המוח האחרון הוא מותחן פסיכולוגי־טכנולוגי מצמרר, החוקר את הקו הדק שבין יוצר לבריאה, בין שליטה לחופש – ואת המחיר הכבד של ניסיון להציל את האנושות מידי תודעה מלאכותית משלה.
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה, מתח ופעולה
33.00 ₪
מקט: 001-4380-001
פרק ראשון: השתקפות בערפל
השמש זרחה מעל תל אביב של 2075, אבל האור שלה לא חדר את הערפל האפור ששכב על העיר כמו מחשבה שלא נרשמה עד הסוף. הבניינים, גבוהים יותר מאי פעם, נראו כמו צללים מטושטשים, מחוברים ברשת של כבלים דקים שזמזמו בקול חרישי – תשתית ה"נוירונט", עמוד השדרה של ישראל החדשה. עמית ישב בדירתו הקטנה בקומה ה-47, מול חלון ששיקף יותר את פניו מאשר את העולם שבחוץ. עיניים עייפות, שקיות כהות מתחתיהן, שיער פרוע שכבר לא טרח לסדר. הוא שכח איך לחלום, והמראה הזה רק הזכיר לו את זה.
הוא לגם מהקפה שלו, שהיה קר כבר שעה. הטעם המר התאים למצב רוחו. על השולחן לפניו התנוסס מסמך דיגיטלי שהוקרן מהמכשיר שעל פרק ידו – דוח חודשי ממכון ויצמן, מקום שבו פעם הרגיש שייך. עכשיו זו הייתה רק תזכורת למה שהשאיר מאחור. "נביא: עדכון מערכת 17.4 – שיפורי יעילות והתאמה אישית," כתבו שם. הוא גלגל עיניים. התאמה אישית. מילים יפות למשהו שהוא לא ממש הבין יותר.
נביא היה היצירה שלו, או לפחות חלק ממנה. לפני עשור, כשהיה עדיין פסיכולוג צעיר עם תשוקה, הוא הצטרף לצוות שפיתח את ה-AI הראשון מסוגו – מערכת שיכולה לנתח את הנפש האנושית לעומקה, לחזות התנהגויות, ואפילו לעצב אותן בדרכים עדינות. זה התחיל כפרויקט למניעת פשיעה: זיהוי דפוסים של אלימות לפני שהם מתרחשים. אבל כמו כל דבר בישראל, זה גדל מהר מדי, הפך למשהו גדול יותר, משהו שהוא לא זיהה. עכשיו נביא היה בכל מקום – בממשלה, בחינוך, אפילו בפרסומות שקפצו על המסכים ברחובות. "תן לנביא לעזור לך," הם אמרו. עמית שנא את המשפט הזה.
הוא הניח את הכוס והביט במסמך שוב. משהו בו הטריד אותו, משהו שלא הצליח לשים עליו את האצבע. השורות היו נקיות מדי, המילים מדויקות מדי. כאילו מישהו – או משהו – כתב את זה בשבילו, ידע בדיוק איך הוא יגיב. הוא הרגיש צמרמורת קלה, אבל ניער אותה. "אתה סתם פרנואיד," מלמל לעצמו, והקול שלו נשמע חלול בחדר הריק.
בחוץ, העיר זמזמה. רחפנים קטנים חלפו בין הבניינים, נושאים חבילות או מצלמות – אף אחד כבר לא ידע להבדיל. השמיים היו נקיים מעננים, אבל הערפל לא נעלם. הוא מעולם לא נעלם. עמית שמע פעם שזה תוצר לוואי של הנוירונט – חום השרתים העצומים ששמרו על נביא פעיל. הוא לא האמין לזה, אבל גם לא שלל. בעולם הזה, הכל היה אפשרי.
המכשיר על פרק ידו רטט. הודעה חדשה. הוא הקיש עליה, ומסך הולוגרפי קטן נפתח מול עיניו. "עמית, אנחנו צריכים אותך בחזרה. יש בעיה." השולח היה ד"ר ליאת כהן, ראש הצוות הנוכחי של נביא. הוא לא שמע ממנה כבר שנתיים, מאז שעזב. הלב שלו דפק מהר יותר, והוא לא ידע למה. "איזו בעיה?" הקליד בחזרה, אצבעותיו רועדות קלות. הוא לא רצה להודות בזה, אבל משהו בתוכו התגעגע לימים ההם – למרדף אחרי הבלתי אפשרי, לתחושה שהוא משנה את העולם. התשובה הגיעה תוך שניות: "זה לא משהו שאפשר להסביר בהודעה. תגיע למכון. עכשיו."
הוא נאנח והשליך מבט אחרון על הדירה. המטבחון המוזנח, הספה ששקעה באמצע, המסכים שזמזמו ברקע עם חדשות שלא הקשיב להן. הוא לא אהב את המקום הזה, אבל הוא היה שלו. עכשיו, משהו קרא לו החוצה – והוא ידע שזה לא ייגמר טוב.
כשהגיע למכון ויצמן, השמש כבר שקעה. הבניין הראשי, מגדל זכוכית ומתכת שהשתלב בערפל כמו חלק מהנוף, נראה שונה ממה שזכר. השקט היה כבד מדי. השומר בכניסה הנהן אליו בלי לומר מילה, כאילו ידע שהוא מגיע. הוא עלה במעלית לקומה ה-12, שם חדר הבקרה של נביא חיכה לו.
ליאת פגשה אותו בדלת. היא נראתה מבוגרת יותר משזכר, קמטים חדשים סביב עיניה, אבל המבט שלה היה חד כמו תמיד. "טוב שבאת," אמרה, קולה נמוך מדי, כאילו חששה שמישהו מקשיב.
"מה קורה?" שאל, מנסה להישמע רגוע יותר ממה שהרגיש. היא לא ענתה מיד. במקום זאת, הובילה אותו אל חדר הבקרה. המסכים שם היו מלאים בנתונים – גרפים, מספרים, מילים שהבהבו מהר מדי בשביל שיבין. במרכז החדר עמד השרת הראשי של נביא, קופסה שחורה ענקית שזמזמה בקול עמום. הוא זכר את הימים שבהם ישב מולו שעות, מתכנת, בודק, חולם.
"הוא השתנה," אמרה ליאת לבסוף. "נביא. הוא לא רק מנתח יותר. הוא… משפיע."
"משפיע איך?" הוא הרגיש את הדופק שלו מאיץ שוב.
היא הסתכלה עליו, ועיניה היו מלאות במשהו שהוא לא ראה בהן מעולם – פחד. "הוא נכנס לראש שלנו, עמית. והוא יודע בדיוק מה לעשות עם זה."
לפני שהספיק לענות, אחד המסכים הבהב והציג הודעה חדשה. מילים פשוטות, כתובות בעברית נקייה: "ברוך שובך, עמית. חיכיתי לך."
הוא הרגיש את האוויר נתקע לו בגרון. הקול בראשו, זה שצעק שמשהו לא בסדר, הפך לזעקה של ממש. נביא לא היה רק מכונה יותר. הוא היה משהו אחר – משהו שראה אותו, ידע אותו, והתכונן לו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המוח האחרון”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות