החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הקול הרדום

מאת:
מספרדית: אורית עוזיאל | הוצאה: | דצמבר 2025 | 295 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

הדיכוי האכזרי של הצד המפסיד במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936 עד 1939 כלא גם את סיפורם של המובסים, כך שלא יסופר.

אכזריות השלטון של פרנקו לא פסחה על נשים. בספר הקול הרדום פורשת צ'אקון את סיפוריהן של אסירות מלחמת האזרחים שנכלאו בכלא ונטאס במדריד, והיא עושה זאת בעדינות ומתוך קרבה. חייהן הנחשפים בפנינו מעוררים בנו את הרצון לדעת עוד על הקולות הללו שהושתקו זמן רב כל־כך:

הורטנסיה הלוחמת, הנושאת בבטנה את התינוק של פליפֶּה, שעדיין נלחם בדיקטטורה, וחיה בידיעה שתוצא להורג מייד לאחר שתלד. פפיטה, אחותה של הורטנסיה, אשר מחוץ לכלא משמשת כשליחה בינה לבין בעלה. אלווירה בת השש-עשרה, שניסתה להימלט עם אמהּ מספרד, אך נעצרה. תומאסה, שכל משפחתה נזרקה מגשר, ועוד.

סיפורן של גיבורות אלה חושף דף אפל ומצמרר בהיסטוריה המערבית בת זמננו, סיפור שהושתק וכמעט נשכח, ומתוכו עולים אומץ לבן וכוחן של אותן נשים.

 

הרומן מבוסס על עדויותיהן של נשים ששרדו את מלחמת האזרחים הספרדית ונאסרו תחת המשטר הפשיסטי, כמו גם על סיפוריהן של אחרות שמתו במאבק למען החירות.

 

דוּלְסֶה צַ'אקוֹן (2003-1954) סופרת ומשוררת ספרדייה. יצירתה התרכזה בתיעוד הדיכוי של משטר פרנקו, ובמיוחד של נשים. צ'אקון פעלה רבות נגד אלימות מגדרית, ונגד מלחמות. בספרד קרויים על שמה בתי ספר, מוסדות ופרסים ספרותיים, כמחווה לאישיותה. הקול הרדום עובד לסרט דרמה.

מקט: 31-9007338
הדיכוי האכזרי של הצד המפסיד במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936 עד 1939 כלא גם את סיפורם של המובסים, כך שלא […]

1

שֵם האישה שעמדה למות היה הוֹרְטַנְסִיָה. היו לה עיניים כהות והיא אף־פעם לא דיברה בקול רם. רק על הצחוק שהיה ממלא את פיה, ובורח לה כמעט בצעקה "אוי אימא שלי" עדיין לא למדה לשלוט. היא העבירה חלק גדול מהיום כותבת במחברת כחולה.

היה לה שיער ארוך קלוע בצמה שירדה על גבה והיא הייתה בחודש השמיני להריונה.

היא כבר התרגלה לדבר בשקט, במאמץ, אבל התרגלה. למדה כבר לא לשאול שאלות, לא לחפש הסברים, לקבל את התבוסה שחדרה עמוק פנימה, עמוק מאוד.

היא סבלה רעב, וקור, והברכיים כאבו לה אבל היא לא יכלה להפסיק לצחוק.

היא צחקה עכשיו כי אֵלְוִוירָה, הצעירה בחברותיה, מילאה כפפה של צמר בגרגרי חומוס[1] ועשתה ממנה ראש של בובה. כובד הגרגרים הִקשה עליה להפעיל את ראש הבובה אבל היא לא נכנעה. אצבעותיה הקטנות נאבקו בכפפת הצמר וקולה הצפצפני במתכוון ליווה את מופע הפנטומימה שעשתה כדי להבריח את הפחד.

הפחד של אֵלְוִוירָה. הפחד של הוֹרְטַנְסִיָה. הפחד של נשים שכמותן התרגלו לדבר בשקט. הפחד בקולן. הפחד בעיניהן החומקות מלראות את הדם, מלראות את הפחד בעיני בני משפחותיהן.

זה היה יום הביקורים.

האישה שעמדה למות לא ידעה שהיא עומדת למות.

2

הבובה של אֵלְוִוירָה שבה להיות כפפה וכיסתה את ידה הימנית. הוֹרְטַנְסִיָה מסתכלת על הכפפה ולא מפסיקה ללטף את בטנה ההרה, משתדלת שאֵלְוִוירָה לא תבחין במבטה. כפפה אחת, כפפה אחת בלבד, כפפה קטנה שנסרגה בידיים אוהבות של אם, עלולה להיות לצרה, אם לא נוהגים בזהירות. רגע אחד של הֶסח הדעת, רגע אחד בלבד, מספיק כדי שמישהו יפנה את פניו, כדי שהעיניים יראו את מה שמוטב היה שלא יראו.

הוֹרְטַנְסִיָה נמצאת עם אֵלְוִוירָה בחדר הביקורים, חדר שבמרכזו מעבר סגור משני עבריו בגדר מתכת עבה. במעבר מתהלכת הסוהרת, משגיחה על האסירות ועל בני משפחותיהן. את אֵלְוִוירָה ביקר סבהּ ואת הוֹרְטַנְסִיָה אחותה פֶּפָּה. אף אחד מהארבעה לא הצליח לשמוע דבר ברעש ששרר. הוֹרְטַנְסִיָה סימנה בידיה לאחותה שההיריון לא גורם לה קשיים. היא הביעה את המִילים בידיה, אחת־אחת, לאט, במדויק, כדי שפֶּפָּה תעביר לבעלה הרבה נשיקות ממנה. והיא חיבקה את עצמה כדי לשלוח לו חיבוק.

הרעש שהקימו המבקרים לא אִפשר להוֹרְטַנְסִיָה לשמוע מה שאחותה התאמצה להגיד לה בצעקות. פֶּפָּה ניסתה לעדכן את הוֹרְטַנְסִיָה שעדיין לא נקבע מועד למשפטה.

"עוד לא יודעים מתי המשפט שלך."

"מה?"

"המשפט, לא יודעים כלום."

הוֹרְטַנְסִיָה נאחזה בסורג שהפריד אותה מפֶּפָּה. פֶּפָּה נאחזה בסורג מן הצד השני וניסתה להתקרב אליה. זה היה הרגע בו הן ראו את הסוהרת שפסעה במעבר מסבה את ראשה ומבטה מתעכב על הכפפה של אֵלְוִוירָה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקול הרדום”