"כתיבתו של מירן מאופיינת בלשון חסכונית ונקייה, אך עם זאת בעלת עוצמה רגשית. יש בה כעין קסם עטוף מסתורין. עיקרה לא בפואנטה או בגילוי מסעיר, אלא ביצירת אווירה חידתית, שבה נדמה כי יש היגיון, אך הוא נסתר מן העין. בולט העיסוק במסעות, הן ממשיים והן הזויים, שבסופם מתגלה עקרון הקיום הפרדוקסלי. בדידותו של היחיד מגולמת בהתכסותו בזהויות שאולות. לעתים קרובות הוא נדרש למפגש עם הזולת הזר, במה שהופך, בניגוד לצפוי, לשעת חסד. ברבות מהיצירות ניצבות דמויות שוליים אבודות, המופנות אל מגע כפוי עם דמויות המרכז. החיכוך הבלתי־נמנע בין אלה לאלה מוביל לסיטואציות שבהן נשמע קולם של המושתקים, ומתברר כי בפיהם דברים משמעותיים. יצירתו ממחישה את ראיית העיניים לצד ראיית הלב, כלומר את השילוב בין תיאור ריאליסטי מדויק להתבוננות אישית מהורהרת. יצירתו קרובה ליצירתו של ישעיהו קורן, במבחר הנושאים, ובעיקר בסגנון. כמו כן אפשר לראות בו את ממשיכו של שופמן, אמן הסיפור הקצר, וכמי שהטרים את הפרוזה הקיומית ה"רזה" של עוזי וייל, גדי טאוב, ובמידה מסוימת גם את הפרוזה של אתגר קרת." [יגאל שוורץ, יובל פז בתוך "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים"]
קובץ הסיפורים הקצרים הגלויה האחרונה של רוסיטה ל'אמור הוא ספרו ה־17 של ראובן מירן.
קטגוריות: סיפורת עברית
42.00 ₪
מקט: 4-644-1177
הסופר שלא הצליח להעביר דף
כל ימי חייו, מדי יום, נהג סופר אחד להעביר דף. דף אחד בכל יום של כתיבה. גם בעת שסערות עזות התחוללו בתוך ליבו, או שרוחות עזות שרקו בתוך מוחו, הוא הפסיק לכתוב גם אם לא הגיע אל סוף הדף ועבר לעמוד הבא.
יום אחד, לעת ערב, לאחר שסיים לכתוב, ניסה הסופר הזה, כדרכו, להעביר את הדף, אבל הדף לא עבר. הוא ניסה שוב ושוב, אך לשווא.
הדף של אתמול נותר דבוק לקודמו.
בתחילה התעקש ואף ניסה להערים על הדף בשיטות שונות ומשונות, למשל בשעות הלילה המאוחרות היה מתקרב אליו יחף — שלא לומר על קצות האצבעות — וללא כל התראה אוחז בו בתנועה חדה ומנסה להעביר אותו אל העמוד הריק שאחריו. ועוד, בעורמתו כי רבה, הוא ניסה להמשיך לכתוב והתעלם לגמרי מן הדף הסרבן. אך ככל שניסה להמשיך לכתוב, חזר הדף ודבק למקומו.
והסופר הזה, שטרם אמר נואש, עדיין מנסה להעביר את הדף, ממש עד עצם היום הזה.
פריז, 24 במאי 2010
שתי תמונות מול הים
על החול החם שני עורבים מנקרים שקית ניילון אחת מלאה בשיירי מזון. הם עושים את זה בעדינות, כל אחד מצידה האחר של השקית.
זוג אוהבים. גם עורבים אוהבים. לא רחוק מהם מדדים שלושה עורבים קטנים, הילדים, ממתינים בסבלנות לפירורים. ההורים מנקרים את השקית במיומנות. שולפים ממנה פיסות בגט, פיתות, חתיכות של נקניקיות לא גמורות. שורדים כמה שיכולים.
***
הים כחול מאוד הבוקר. רוגע. הקצף דק. סירת דייגים קרובה נעה לאיטה מדרום לצפון. חרטומה זקור. בקצהו עומד מישהו לבוש טי שירט ירוקה. אחר יושב בירכתיים, אוחז במוט ההגה ובמצעֶרֶת. רוח גב מיטיבה עימם.
מן הנקודה שבה אני נמצא נראות הארובות של תחנת הכוח כאילו הן אחת. לא תמיד רואים באמת את מה שנמצא מאחורי הדברים. לא, לא תמיד, כמעט אף פעם. יש נקודות תצפית שמתעתעות בצופה.
באחת מהן אני נמצא כבר שנתיים.
האוויר מתחמם, נעשה לח יותר. רוח הים גוועת, נבלעת בקרני השמש המגביהה ברקיע.
אני זז.
חוף האקוודוקט, קיסריה, 10 ביולי 2011
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הגלויה האחרונה של רוסיטה ל'אמוּר”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות