"אין להאשים את האדם שהוא כמות שהוא. האדם לא יצר את עצמו, אין לו שליטה על עצמו. כל השליטה נעוצה במזגו, שאותו הוא לא יצר וגם לא את הנסיבות שמניעות אותו מהעריסה ועד לקבר, שאותן הוא לא תכנן, ואין בכוח רצונו היכולת לשנותן מאחר שבעצם אין לו כוח רצון. האדם הוא בעצם מכניזם אוטומטי כמו שעון, ואינו יכול להכתיב או להשפיע על מהלכיו ממש כמו על שעון. הוא מושא לרחמים ולא לאשמה או לבוז. הוא פשוט נזרק עקב בצד אגודל לתוך העולם בלי שיכול היה לסרב, ומייד הוא מעלה על דעתו ומקבל את הרעיון שבאיזו דרך מסתורית הוא בעל מחויבות לאותו כוח מסתורי שגרם לו להיות כזה. לכן הוא מרגיש אחראי לכך שכל אחת מפעולותיו עלי אדמות נועדה לרצות את אותו כוח עליון, ועליו לשאת בעונש אם פעולה מסוימת איננה זוכה לאישור הכוח העליון. יחד עם זאת האם אותו אדם היה נוהג אחרת אם עריץ אנושי היה שובה אותו, כובל אותו בשלשלות והופך אותו לעבד? הוא היה אומר שלעריץ לא הייתה שום זכות לשלוט בו, לפקד עליו ולדרוש ממנו נאמנות, וכי לאותו עריץ אין זכות להכריח אותו לרצוח ואז להטיל עליו את האשמה. האדם מבצע הבדלות משונות בין אדם לבין בוראו בכל הקשור למוסר. הוא דורש מבני אדם אחרים להישמע לאמות מידה מוסריות מקובלות מאוד, אך באותה נשימה הוא משרת בנאמנות ללא בושה או ביקורת כל הפקרות מוסרית של אלוהים."
על מארק טוויין
סמואל לנגהורן קלמנס (1835-1910) הידוע יותר בכינויו מארק טוויין, היה סופר, עיתונאי, סאטיריקן, נווד, וממציא. מהדמויות הססגוניות ביותר שהעניקה התרבות האמריקאית לעולם. את שנות ילדותו העביר בעיירה חניבעל שעל גדות נהר המיסיסיפי. תקופה זו היא ששימשה השראה לשתיים מיצירותיו המפורסמות ... עוד >>
קטגוריות: סיפורת מתורגמת, פילוסופיה
37.00 ₪
מקט: 4-644-1173
החיה הנחותה ביותר
ההקדמה למסה זו הייתה אמורה להיות מצורפת לאסופה של קטעי עיתונות אשר כנראה עסקו ברדיפה דתית בכרתים. קטעי העיתונות אבדו. ככל הנראה התייחסו להתקוממות 1897 בכרתים.
באוגוסט 1572 דברים דומים אירעו בפריז ובמקומות אחרים בצרפת. במקרה זה דובר במאבק של נוצרים בנוצרים. הקתולים הפתיעו ותקפו את הפרוטסטנטים שלא חשדו בדבר, ושחטו אלפים רבים משני המינים ומכל הגילים. היה זה יום ברתולומאוס הקדוש הבלתי נשכח. כאשר החדשות המשמחות על אודות השחיטה הגיעו לרומא האפיפיור והכנסייה הודו לאל בפני הציבור. במשך כמה עשורים מאות של אפיקורסים הועלו על המוקד כל שנה כי דעותיהם הפוליטיות לא השביעו את רצון הכנסייה הרומית. בכל הזמנים פראים מכל הארצות הפכו את השחיטה של אחיהם והפיכת נשותיהם וילדיהם לעבדים למנהג עסקי. צביעות, קנאה, חרישת רע, אכזריות, נקמנות, אונס, הסתה, גזל, רמאות, העלאה באש, ביגמיה, ניאוף, דיכוי והשפלה של העניים וחסרי הישע בכל דרך אפשרית היו ועדיין פחות או יותר נפוצים בקרב האוכלוסיות המתורבתות והלא מתורבתות ברחבי העולם. לאורך דורות רבים נשמעו בכנסיות בימי ראשון הטפות ל"אחווה בין עמים" ול"פטריוטיות". היו קריאות ל"פטריוטיות" בימי ראשון וגם ביתר ימות השבוע, אבל פטריוטיות מנוגדת למעשה לאחוות עמים. שוויון לנשים אף פעם לא אושר על ידי אומות עתיקות או מודרניות, תרבותיות או פרימיטיביות.
כבר זמן מה אני עוסק בלימוד המזג והתכונות של "בעלי החיים הנמוכים" (לכאורה), אל מול המזג והתכונות של בני האדם. אני מוצא שהתוצאות הן משפילות עבורי. הן מאלצות אותי להתכחש לתאוריה הדרוויניסטית של טיפוס והתקדמות האדם מהשלב של בעל החיים הנחות. עתה ברור לי שיש צורך לפנות תאוריה זו ולהחליפה באחרת חדשה ונכונה יותר. לתאוריה חדשה ונכונה זו יש לקרוא: "גלישת או התדרדרות האדם ממעמד של בעל חיים גבוה". התהליך שבו הגעתי למסקנה לא נעימה זו איננו מתבסס על ניחוש, ספקולציה או קישור, אלא השתמשתי במה שקוראים "שיטה מדעית". כלומר כל אחת מההנחות שניצבו בפניי הועמדה בפני בחינה קריטית של ניסוי אמיתי. על בסיס תוצאות אותו ניסוי אימצתי את ההנחה או שללתי אותה. כך אשררתי כל שלב בתהליך לפני שהמשכתי לשלב הבא. ניסויים אלו בוצעו בקפידה רבה בגן החיות הזואולוגי בלונדון והשתרעו על פני חודשים רבים של עבודה מוקפדת ומעייפת.
למען הבהירות, לפני שאפרט את הניסויים, ברצוני להבהיר נושא או שניים שנראים לי כמתאימים בשלב זה. לאחר ריכוז כל הניסויים שלי שהשביעו את דעתי אימצתי כמה הנחות כלליות לפיהן:
המין האנושי הוא בעל תכונות ייחודיות. יש בו שונויות קטנות בצבע, במעמד החברתי, באינטליגנציה וכדומה, זאת עקב אקלים, סביבה ועוד, אבל הוא מין בפני עצמו ואסור לערב אותו באף מין אחר.
בעלי ארבע רגליים גם הם משפחה ייחודית. משפחה זו מפגינה גם היא וריאציות בצבע, בגודל, בהעדפות מזון ועוד, אך הם גזע בפני עצמו.
יתר המינים כמו ציפורים, דגים, חרקים, זוחלים וכדומה, גם הם פחות או יותר ייחודיים. הם חלק מהתהלוכה. הם מחוברים בשרשרת שמוליכה מהפסגה של החיות הגבוהות אל התחתית שבה ניצב האדם.
כמה מהניסויים שלי היו די משונים. בתהליך הלמידה שלי גיליתי מקרה שבו לפני שנים רבות חבורת ציידים מהערבות הגדולות שלנו (באמריקה) ארגנו מסע צייד מהנה עבור לורד אנגלי שהגיע לביקור, ונועד גם לספק בשר טרי למזווה שלו. היה זה עבורם אירוע ספורטיבי מהנה. הם הרגו שבעים ושניים בופלו, אכלו מעט מאחד מהם והשאירו שבעים ואחת גוויות להירקב בשטח. כדי לקבוע את ההבדלים, אם בכלל קיימים, בין לורד אנגלי לבין נחש אנקונדה הכנסתי שבעה גדיים צעירים לכלוב של אנקונדה. הנחש אסיר התודה מייד ריסק את אחד הגדיים ובלע אותו. לאחר מכן נשכב לו שבע ומרוצה. הוא לא הראה שום עניין בגדיים הנותרים או רצון להרע להם. חזרתי על ניסוי האנקונדה עם אנקונדות אחרות והתוצאות היו זהות. עובדה זו הוכיחה שההבדל בין לורד לבין אנקונדה הוא שהלורד הוא אכזר ולא כך האנקונדה. יש בכך משום עדות שהאנקונדה לא נחותה יותר מהלורד. זה כנראה מעיד על כך שהלורד הוא נחות מהאנקונדה ואיבד הרבה במעבר למעמד זה של לורד.
הייתי ער לכך שאנשים שצברו מיליונים רבים של כסף, הרבה יותר ממה שאי פעם ישתמשו, הפגינו תשוקה עזה לצבור עוד יותר. לא היו להם נקיפות מצפון בהונאת חסרי ישע כדי להשביע את תאוות הממון שלהם לפחות באופן חלקי. אני סיפקתי למאה בעלי חיים שונים, פראיים ומבויתים, את האפשרות לצבור כמויות עצומות של מזון, אך אף אחד מהם לא בחר לעשות זאת. הסנאים והדבורים ומספר סוגי ציפורים אכן צברו, אבל פסקו מכך כאשר נוכחו שיש להם מספיק כדי לעבור את תקופת החורף, ואי אפשר היה לשכנע אותם באמצעים הוגנים או בתרמית לאסוף יותר. כדי לחזק את תדמיתן, הנמלים יצרו את הרושם שהן מגדילות את המאגר שלהם. אבל אני לא הולכתי שולל. אני מכיר את הנמלה. ניסויים אלו שכנעו אותי שיש הבדל בין האדם לבין "החיות הנעלות". הוא בשונה מהן רודף בצע קמצן.
במהלך ניסויי השתכנעתי שבין כל בעלי החיים האדם הוא היחידי שנוקם ונוטר בגין פציעה ועלבון, מפתח ומשמר איבה, מתבוסס בה ומחכה להזדמנות כדי להיפרע ולנקום. תאוות הנקם איננה מוכרת לחיות הנעלות.
לתרנגולים יש הרמונות, אך הם מתקיימים בהסכמת הפילגשים ולכן לא נגרם שום נזק. גם גברים מקיימים הרמונות, אך הם מתקיימים באמצעות כפייה, כוח ואלימות, ומנצלים חוקים מתועבים שלמין השני לא היה כל חלק בחקיקתם. בנושא זה האדם נמצא במקום נמוך בהרבה מזה של התרנגול.
לחתולים רמת מוסר נמוכה, אבל הם אינם ערים לכך. האדם בגלישתו מרמת החתולים מרשה לעצמו לנטוש את חוסר המודעות של החתול. כלומר ההשרדות של החתול נעוצה בחוסר מודעות שלא קיימת אצל האדם. החתול הוא זכאי והאדם איננו זכאי.
חוסר צניעות, גסות ונבזות הם באופן בלעדי תכונות של האדם. הוא המציא תכונות אלו. אצל החיות הגבוהות אין רמז לתכונות אלו. הן אינן מסתירות דבר, הן אינן מתביישות. האדם במוחו החולני מנסה להסוות את עצמו. הוא אפילו לא יעז להיכנס לסלון בחזה ובגב חשופים. הוא וחבריו מודעים כל כך לאפשרות של אי־הגינות. האדם הוא "החיה שצוחקת", אך כפי שמר דרווין הצהיר, גם הקוף צוחק וכך גם הציפור האוסטרלית המכונה "המטורפת הצוחקת". אבל האדם הוא החיה היחידה שמסמיקה. הוא היחיד שמסמיק או שיש משהו שגורם לו להסמיק.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הגזע האנושי הארור”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.

אין עדיין תגובות